הרב אמיר ולר
מח"ס אמרתו ארץ, ירוץ דברו, תולדות שרה,
רחובות
הנה כתב הרמ"א בהגה (סי' צח ס"א) וז"ל: ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא. ע"כ. ומקורו טהור בשו"ת בנימין זאב (סי' קסג) בשם ספר האגודה. וכן כתב בספר חסידים (סי' רנה) ע"ש. ולכאורה לפי זה נראה שהוא הדין שאין לאדם לנשק את קרובו או חבירו בבית הכנסת, מן הטעם האמור. וכן כתב מרן מופת הדור הגר"ע יוסף זיע"א בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סי' יב), שאין מקום לחלק בזה בין לנשק בניו הקטנים, או לנשק קרוב או ידיד שהוא גדול בשנים, שעל כל פנים משום אהבת המקום ומורא שכינה שבמקדש מעט צריך להימנע מזה לגמרי. ולכן המנהג שנהגו קצת אנשים להתנשק עם העולה לספר תורה בסיום קריאתו, אינו נכון ע"פ ההלכה, וראוי לבטלו. וכן העלה הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (חאו"ח סי' כב), שאין חילוק בזה בין גדול לקטן, שהכל בכלל האיסור. ודבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. וכיו"ב פסק הגאון רבי יוסף חיים מבבל בספר בן איש חי (פר' ויקרא אות יא) שאסור לנשק ידי קרוביו בבית הכנסת, וכן פועל שעובד כשכיר אצל הבעל בית, שעלה לספר תורה, כשחוזר למקומו לא ינשק ידי בעל הבית שלו שנמצא אז בבית הכנסת, שאין ראוי להראות כבוד לבשר ודם במקום המקודש הזה, זולת כבוד המקום ב"ה. ע"ש. עכת"ד.
ד' הסוברים שיש לקיים המנהג ואין לבטלו
איברא דחזיתיה למאור השמ"ש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן ח"א (חאו"ח סי' לט) שכתב בענין מה שנהגו בערי המערב שהיורד מעליית ס"ת הוא עושה לחיצת יד עם האנשים היושבים בבית הכנסת מן התיבה עד מקומו שיושב בו ויש מהם קרובים או ידידים שמתנשקים עמו ויש מערערים על זה ממ"ש מור"ם בהגה (סי' צח ס"א) אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת וכו', והקשה על דברי הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט הנ"ל ועל מרן מלכא זיע"א ביחו"ד הנ"ל, שכתבו דאין חילוק בין קטן לגדול, אלא דקדק הרמ"א לכתוב קטנים משום שיש לאדם אהבה רבה עליהם כמ"ש "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" וכו'. אבל כאשר גדלו ונעשו לאנשים לא נשאר אהבה גדולה עד כדי לנשקם ורק בדרך חיבה וכבוד בעלמא. ובפרט כשעושים זה רק ליורדים מעליית התורה דרך העברה למקומם דזהו כבוד לתורה ממש ולא כבוד לבני אדם דאל"כ למה עושין זה רק למי שעלה לס"ת ולא לאחרים, הא ודאי דע"י עלייתו לתורה קולט מקדושת התורה ולכן מדי עוברו האנשים הפוגעים בו מכבדים אותו ומנשקין אותו על עלייתו לתורה ואומרים לו חזק ואמץ חזק וברוך שזכית לכך. או נימא דמצינו במתן תורה והגבלת את ההר וכו' השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וא"כ לפי"ז יברחו מלעלות לתורה, ולכן אותם שעלו ויצאו בשלום מנשקים אותם ואומרים להם חזק וברוך וא"כ אין זה ענין לביהכנ"ס שלא ינשקו זה את זה, דאה"נ בלי עליית ס"ת ודאי דאסור. ונראה דגם הרב קוק זלה"ה לא אמר דהוא הדין גדול רק שלא בזמן עליית ס"ת כמו בההיא דלא ינשק בניו הקטנים דלא איירי בעלו לס"ת, ובזה י"ל דמרן נקט מלתא דשכיחא קטנים וה"ה גדולים, אבל בעליית ס"ת זהו כבוד לתורה וכמ"ש בש"ס הני בבלאי טפשאי דקיימי לס"ת ולא קיימי מקמי ת"ח מפניה עומדים מפני לומדיה לכ"ש, וגם אלו שירדו מס"ת נקראים בכלל לומדיה שהרי למדו בה וקלטו קדושה ממנה. כן נ"ל להליץ בעד המנהג. עכת"ד.
וגדולה מזו ראיתי להגרב"צ אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון ח"ב (פמ"ה סע' נה, עמ' רצז) שכתב, אלו הנוהגים לנשק זה את זה בבית הכנסת א"צ למחות בידם, שיש להם על מה לסמוך. ובהערה שם אחר שהביא דברי הרמ"א הנ"ל, כתב ע"ז, ומכל מקום נראה שמנשקים בביהכ"נ דרך כבוד אחר עליה לתורה או באמירת שבת שלום וכדומה ולא כמנשק בניו מתוך אהבה יש להם על מה לסמוך, כיון שאין זה אלא דרך כבוד בעלמא. והוא הדין לבן שמנשק אביו ושאר קרובים שחייב בכבודם שמנשק מפני הכבוד וכעין מש"כ בבא"ח בפרשת ויקרא אות י"א. ע"ש. ואז גם הגון שהם מחזירים ומנשקים למי שנושק להם. עכ"ל.
ומבואר שהאור לציון הוסיף היתר על התירו של הרב שמש ומגן הנ"ל, דהנה הרב שמש ומגן לא התיר אלא כאשר הוא יורד מעליה לס"ת, ויסוד היתרו הוא משום שעושים כן לכבוד התורה ולא לכבוד האדם. ואילו האור לציון כתב שאף באמירת שבת שלום וכיו"ב יש להקל, והיינו משום שיסוד התירו הוא משום שלא עושים כן מתוך אהבה (כמו שמנשק את בניו הקטנים) אלא דרך כבוד בעלמא. ודו"ק.
ואתה תחזה להגאון האדיר רבי יוסף משאש זיע"א רבה הראשי של חיפה באוצר המכתבים (סי' אלף תשפז), ונדפס מחדש בשו"ת מים חיים (חאו"ח ח"ב סי' שלז) שנשאל אודות המנהג אצל עולי צפון אפריקה, שהעולה לס"ת, בניו וקרוביו מתנשקים עמו, ונראה שזה סותר להלכה שכתב הרמ"א וכו'. והשיב ע"ז, דאין הנדון דומה כלל, דקטנים קתני, שהנשיקה אותם היא מאהבה רבה, ונמשכת, שעל כל הגה וצפצוף היוצא מפיהם ועל כל חיקוי שמחקים המתפללים בתנועותיהם, הוא מעתיר להם חבוקין ונשוקין, בזה יש איסור במקום השראת שכינה, נוסף על הפרעה בתפלה. אמנם נשיקה של גדולים, אינה אלא נשיקה של כבוד, ואינה אלא עראי, ואינה אלא לשם מצוה של עליה לס"ת שזכה לה העולה והוי כמנשק חפץ של מצוה, וכן עושים לכל רב העולה לס"ת, והכל לכבוד התורה, ועליהם תבוא ברכת טוב. עכ"ל.
וכן בקדש חזיתיה להגאון רבי משה מלכה זצ"ל הרב הראשי והראב"ד של פתח תקוה בשו"ת מקוה המים ח"ה (עמ' לט) שכתב להליץ בעד מנהג יוצאי מרוקו, דמלשון הרמ"א הנ"ל מוכח שלא אסר אלא בבניו הקטנים שהוא נושק אותם מרוב אהבה וחיבה ובזה ממעט באהבת השם, אבל לא אסר בבניו הגדולים כשהם עולים למשל לס"ת, או שאומרים דרשה בבהכ"נ ומנשק אותם על כך, שאז אותה הנשיקה היא באה להעריך אותם ולחזק ידיהם להמשיך בלמוד התורה ואין לך כבוד שמים גדול מזה, ואמת היא שאם מנשק אותם ככה סתם ללא שום סיבה, זה אסור, אבל אם הוא מנשק אותם על מה שלמדו או קראו בס"ת אין בזה שום איסור, דאי לא תימא הכי, היה לו להרמ"א לכתוב "אסור לאדם לנשק בניו" סתם, ומדוע נקט "בניו הקטנים"? ע"ש.
גם אשו"ר להגאון רבי אליהו אברז'ל שליט"א בשו"ת דברות אליהו ח"ו (סי' טז) שהעלה במסקנתו, דהנוהגים לנשק העולה לספר תורה בירידתו מן הקריאה, הואיל ועושים כן משום כבוד וחיזוק העולה לתורה ולכבוד התורה שרי, ומנהגם יסודתו בהררי קודש ויש להם על מה שיסמוכו. ע"ש. וכן הוא בשו"ת חמדת יוסף פלבני ח"ד (סי' ע) ע"ש. וע"ע בספר "גם אני אודך" תשובות מבעל שו"ת אבני ישפה זצ"ל (סי' מד ענף ט), ובשו"ת משנת יוסף ח"ו (סי' לא) ע"ש.
סימוכין לד' המקילים בזה, ושיש חילוק בין גדולים לקטנים
ולפע"ד יש להביא סימוכין לדברי המקילין, ותחילה אמרתי ארדוף אצ'יג מה שכתב בשו"ת בנימין זאב (סי' קסג) שהוא מקור דברי הרמ"א, וז"ל: מצאתי בספר האגודה בברכות פרק כיצד מברכין משם ספר כלבו וכו' ולא ינשק אדם בניו בבית הכנסת להודיע שאין אהבה כאהבת הקב"ה. עכ"ל. הרי שלא כתב בניו "הקטנים" אלא בניו בסתמא. והנה הרמ"א ז"ל צדיק עת'ק דברי הרב בנימין זאב בשינוי קצת, שבמקום לכתוב "בניו" סתם, כתב בניו "הקטנים". ולענ"ד דקדק בדוקא לכתוב "קטנים", דאי נימא דאין חילוק כלל בין גדולים לקטנים, וכמ"ש הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט הנ"ל, א"כ מדוע הוסיף הרמ"א פרט זה? אדרבה הו"ל להעתיק דברי הרב בנימין זאב כמות שהם, והיינו מבינים דאין חילוק כלל בין בניו הגדולים לבניו הקטנים. ואין לומר דהרמ"א תנא ופליג, אלא על כרחך שהרמ"א הבין בדעת האגודה והבנימין זאב ז"ל דמיירי בבניו הקטנים דוקא, ובא לפרש דבריהם.
ושוב ראיתי שכן הבין בדעת הרמ"א הרה"ג ר' אברהם מימון בשו"ת לב חנון ח"א (סי' יב), והוסיף מטעמ'ת לחלק בין בניו הקטנים לבניו הגדולים, והוא משום דכך מנהג בני אדם שמנשקים את בניהם הקטנים דרך געגועים, וכדאמרו חז"ל במדרש תנחומא (פר' פקודי אות ג): עולם ראשון דומה למלך שהכל שואלין בשלומו ומתאוין הכל לראותו ומחבקין ומנשקין אותו מפני שהוא בן שנה וכו', עולם שלישי דומה לגדי וכו' כך התינוק מתענג לפני אביו ואמו ומרקד לכאן ולכאן ומשחק והכל שמחים בו. ע"כ. ומהיות שכך דרך האבות לנשק הבנים הקטנים ולהשתעשע עמם, שוכח שהוא נמצא בהיכל המלך ובמקום מקדש מעט. וגם המניעה מלנשק את בניו הקטנים גורמת לו שיקבע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ב"ה.
וכיוצא בזה תמצא למרן ז"ל בשלחנו הטהור (יו"ד סי' שצא ס"א) שכתב: אבל אסור בשמחה, לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה שמא יבא לידי שחוק. ע"כ. והוא כאמור היות כשהבן קטן שמים לב אליו יותר מן הצריך והוא תופס מקום יותר גדול בלב ובשבילו מניחים אהבת המקום או שוכחים מן האבלות לכן אסרו לנשק אותו בבית הכנסת שלא ישכח שהוא בהיכל המלך. עכת"ד. ודפח"ח. וע"ע בספר ואין למו מכשול ח"א (עמ' קמה) שהביא סימוכין להקל מדברי הרי"ח הטוב זיע"א בבן יהוידע (ע"ז דף יז ע"א) ע"ש.
ד' הסוברים שיש לבטל המנהג
כל קבל דנא, חזינן להגאון הגדול סבא דמשפטים רבי יהושע מאמאן זצ"ל בשו"ת עמק יהושע ח"ג (חאו"ח סי' יח) שדן בזה, ואחר שהביא דברי מרן ג"ע בשו"ת יחו"ד הנ"ל, כתב ע"ז, ועל שאלתך איך היה המנהג אצלינו במרוקו, אני אומר לע"ד נראה פשוט שגם אצלינו כך היה בדורות הראשונים כמלאכים שמנשק רק ידי הרב או האבא או הקרובים שחייב בכבודם מן הדין, וכמו שהיה נהוג בבגדאד וכמ"ש רבינו הבן איש חי ע"ה (פרשת ויקרא אות יא). אלא שלדאבוננו הרב במשך הזמן אחסור דרי כידוע בכמה דברים, ובזה אשתרבובי אשתרבוב ונחיתו עד שהגיעו למצב כזה ללחוץ ידי כל הקהל או מתנשק עם איזה יחידים עדי הגיעו למקומו, ופשוט שמיחו בהם אז בהתחלת הדבר הזה ולא קבלו מהם, או שמא ידעו שאינם מקבלים מהם ומפני כך לא עמדו כל כך על זה, או שמא לא איסתייעא מילתא להוציא ההלכה לפועל כידוע, (וכמ"ש בשו"ת עין משפט חאו"ח סימן א בענין המנהג שנהגו בזמנו לשורר קריאת שמע וכו' ראה שם), כי ב"ה מדינת מארוקו היתה מדינת חכמים וסופרים נגידים וגדולי תורה ויראה טהורה וכל עניני הלכה היו מאוששים על אדני פז ומלבד זה הרבנים הגדולים שהיו בכל דור ודור עמדו ותקנו כמה וכמה תקנות ברוח מבינתם בכל השטחים כידוע לכל באי שער ספרי רבותינו ואבותינו ע"ה לכן הדבר ברור כשמש כמ"ש הגאון המפורסם יחוה דעת הנ"ל בלשונו הטהור, שהמנהג הזה מצוה לבטלו ולימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מניה, כי עמי הארץ קשה להם לחזור בקלות ממה שנהגו כבר. עכ"ד. והניף ידו שנית בשו"ת עמק יהושע ח"ו (חאו"ח סי' כא) שיש לבטל המנהג הלזה. ע"ש.
גם הלום ראיתי להגאון רבי יצחק חזן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' ה) שכתב, שעיקר המנהג היה לנשק ידי מי שהוא חייב בכבודו, כגון אביו או רבו, וכמ"ש הרב בא"ח שידי קרובים שאינו חייב בכבודם, לא ינשק. ודוקא לנשק להם את הידים אבל לא את הפנים כמו שפשט מנהג רע כזה בכמה מקומות, וכן זכורני בכפרים במרוקו שמעולם לא נשקו על הפנים אפילו מחוץ לביהכ"נ, ורק בערים גדולות כגון קזבלנקה ועוד פשט מנהג זה לנשק על הפנים גם בירידה ועליה לתורה וגם ביציאה מביהכ"נ, ומזה כמה זמן ביטלתי את זה בביהכ"נ שלנו ב"ה ואמרתי שלא לעשות רק הושטת יד לבד, מלבד לת"ח או למי שחייב בכבודם שמותר לנשק ממש את הידים לבד. עכת"ד.
ושא נא עיניך וראה למרן מופת הדור הגרע"י זיע"א בשו"ת יביע אומר ח"ט (חאו"ח סי' קה אות ד) שכתב להשיג על דברי הגר"ש משאש הנ"ל, שעשה סניגורין למנהגם בדברים שאינם מחוורים כאילו כל מנהגי מרוקו ירדו מן השמים ושראוי לבטל המנהג. וחזר על דבריו גם בחזון עובדיה שבת ח"ב (עמ' רצט- ש) ע"ש. וכ"פ בשו"ת מבית ישראל ח"א (סי' מט), ובשו"ת ויצבור יוסף בר (בר שלום ח"א סי' כב) ע"ש.
השגת הרב עטרת שלמה על ד' העמק יהושע
אמנם בצפייתי צפיתי להרה"ג ר' שלמה דיין שליט"א בשו"ת עטרת שלמה (סי' ט) שאחר שהביא דברי הרב עמק יהושע הנ"ל, כתב ע"ז, ועתה יאמר לי אור עינן, בוצינא דנהורא, אם כדבריו הנאמרים באמת וצדק שכל עניני ההלכה במארוקו היו מאוששים על אדני פז, והרבנים הגדולים שהיו בכל דור ודור עמדו ותקנו כו"כ תקנות וכו' כפי שבאמת הוא, אנו שזכינו לבא בשער ספריהם, למה ומדוע לא מצינו שום תקנה למנהג הזה. ואם בתקנות הגדולות היו נשמעים, למה בתקנה קטנה ופשוטה לא ישמעו. ועוד, שאיני מבין איך יכשר ויקשור הילולי ארץ מארוקו בחכמתם ובינתם בכל השטחים במאי דסיים, "לכן הדבר ברור כשמש וכו". אלא ודאי שמנהג מארוקו עתה הוא כמנהג הראשונים מקדם ומאז, ולא מיחו החכמים בזה משום שבעיני חכמתם ובינתם ראו טוב טעם ודעת למנהג הנז', ומהרי"ו משאש זצ"ל דכל רז לא אניס ליה, חיזק המנהג במילתא בטעמא, וחיפש בעיני רוחו ע"מ אדני המנהג הוטבעו, ומצא להם כפי מדתו ואין למו מכשול, וזהו חובתנו ונעשנה לחפש ולעשות כל טצדקי על מנת למצוא יסוד למנהגי אבותינו ע"ה עפ"י התורה והמצוה, וחבל שהגר"י מאמאן (נר"ו) בעמק יהושע נטה דרכו ממנהג רבותינו ורבותיו, אבותינו ואבותיו ע"ה, בלא ראיה ובלא מעם מספיק וד"ב.
שוב ראיתי לתת מעם למנהגינו עפ"י מ"ש הרב שם טוב גאגין ז"ל בס' כתר שם טוב (דף רמו ס"ק רפב) טעם הנשיקה כשעולה האב לס"ת, משום שהאב בחזרתו מקריאת הס"ת הוא מלא וגדוש בקדושת התורה, ומתוך נשיקה זאת האב משפיע שפע ברכה וקדושה על ראש יוצאי חלציו והיא שעת רצון שתחול ברכת האב על בנו או תלמידו. יעו"ש. ואפ"ל דזו ההשפעה שמשפיע העולה לתורה על יוצאי חלציו לאו דוקא, אלא גם על כל המתנשקים או לוחצים ידים עמו, דמאחר שהוא מלא וגדוש באותה קדושה, והיא שעת רצון, יש בכוחו להתפיח על האחרים באותה השעה, וע"כ לוחצים ידים זל"ז או ינשק מנשיקות פיהו. ועיין עוד בכתר שם טוב הנז' במנהגי עלית התורה (ח"א אות כח עמוד עט"ר) שהביא מנהג אלג'יר דכשיורד העולה מן התיבה, חוזר על אנשי ביהכנ"ס ומנשקם, והם אומרים לו חזק וברוך והוא משיב להם ברוך תהיה. ע"ש. עכת"ד העט"ש.
הנלע"ד בזה
ולענ"ד לענין הלכה, כיון שנחלקו רבותינו הקדושים שמפיהם אנו חיים, האם נכונה וראויה הנהגה זו להתנשק בבית הכנסת כשיורד מהתיבה לאחר שעלה לס"ת, אין לנהוג כן לכתחלה, כדי שלא להיכנס בידים לסלע המחלוקת, ושב ואל תעשה עדיף. אמנם מי שנהגו כן אבותיו ואבות אבותיו, ואם כשירדו מס"ת לא ינשקם, או לחילופין כאשר הוא יורד מהס"ת, לא יבוא לנשקם, אזי יפגעו ממנו, ויגרם ריחוק ופירוד לבבות, רשאי להמשיך במנהג זה, שיש לו על מה שיסמוך, והאמת והשלום אהבו.
גם אשו"ר בספר מורא מקדש אריג פז (בענין נישוק הבנים בביהכנ"ס) ששאל למרן רה"י הגר"מ מאזוז שליט"א בדין זה, לברר מהו המנהג ליוצאי תונס לוב וגלילותיה, דהרי עינינו רואות שאכן אין קפידא בעדה זו, ומנשקים זא"ז לאחר עליה לתורה או בסיום התפלה בד"כ בשבת קודש וכו', והשיב לו הגר"מ בהאי לישנא: אפשר לסמוך על המקילים, ברם דא עקא שמרוב הנישוקים והחיבוקים וחזק וברוך אינם שומעים הברכות לקריאת התורה לעולה הבא אחריו, כמה שיהיה בשקט ופחות רעש עדיף. עכ"ל מרן רה"י שליט"א. ע"ש. וכן מטו ביה משמיה דהראש"ל הגר"מ אליהו זצ"ל (הובאו דבריו בקול צופיך עמ' 336) דבמקומות שנוהגים לחבק ולנשק את העולה לתורה, מותר לעשות כן בבית הכנסת, אבל במקום שלא נהגו כן כמו בבית כנסת שלנו אסור. ע"כ. ותעלוזנה כליותי.
נשיקת ידי האב או הרב
ומכל מקום אף הפוסקים הסוברים שיש להחמיר ולבטל המנהג הנ"ל, כתבו שהמנהג פשוט אצלינו, שהבנים מנשקים ידי אביהם, והתלמידים מנשקים ידי רבותיהם, לאחר שסיימו לקרות בתורה, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, וכמ"ש מרן מלכא זיע"א בשו"ת יחוה דעת הנ"ל, שכיון שהקב"ה ציוונו על מוראם וכבודם, שבאביו נאמר, איש אביו ואמו תיראו, והקיש הכתוב כבודו לכבוד המקום (בבא מציעא לב.), וכן לגבי רבו, אמרו חז"ל (אבות פ"ד מי"ב) מורא רבך כמורא שמים. ודרשו כן מהפסוק את ה' אלוהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. (ע' תוס' ב"ק מא: ד"ה לרבות). ונשיקת היד היא דרך כבוד לאדם גדול ומכובד, כמו שפירש רש"י במסכת עבודה זרה (יז.), ולכן גם בבית הכנסת מצוה לנשק ידיהם, שהרי זה דומה למה שאמרו במסכת בבא בתרא (קיט:), הלכתא חולקים כבוד לתלמיד בפני הרב, היכא דפליג ליה רביה יקרא, והלכתא אין חולקים כבוד לתלמיד בפני הרב, איכא דלא פליג ליה רביה יקרא. כלומר שאם הרב עצמו חולק כבוד לתלמידו, מותר גם לאחרים לחלוק כבוד לתלמיד בפני הרב, ואין זה כפגיעה בכבוד הרב שעושים כן בפניו. וכן פסק מרן בש"ע (יו"ד סי' רמב סכ"א). ואף כאן שהקב"ה ציוונו על כבודם ומוראם של האב והרב, מצוה לכבדם ולקום מפניהם ולנשק ידם אף בביהכנ"ס, שזהו כבודו של הקב"ה. עכת"ד. וע"ע בשו"ת שפתי עני ח"א (סי' כג), ובשו"ת שערי יושר ח"ג (סי' לז), ובשו"ת באר שרים ח"ב (סי' יז), ובספר תפלה כהלכותיה ח"ה (סי' י הלכה יא), ובספר בית הכנסת כהלכה (שמואלי פי"ח ס"ג, עמ' קצ) ואכמ"ל.
ותצא דינ'א
א. אין לאדם לנשק את בניו הקטנים בבית הכנסת ולהראות להם חיבה, כי עליו לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא.
ב. נחלקו רבותינו הפוסקים האם איסור זה שייך גם כאשר מנשקים קרובים או ידידים בירידתם מהתיבה לאחר שעלו לספר תורה, יש שכתבו לבטל מנהג זה כיון שסוף סוף אסור להראות אהבה או חיבה במקום מקדש מעט, זולת אהבת הקב"ה. ויש שכתבו ליישב מנהג זה, שהרמ"א דיבר דוקא בבניו הקטנים, שדרך העולם להראות להם אהבה וחיבה ביותר, משא"כ בגדולים, שהנשיקה נעשית רק כדרך כבוד בעלמא ולא מאהבה וחיבה. ומה גם שעושים כן לכבוד התורה ולא לכבודו של האדם, שהרי רק בירידתו מהס"ת נוהגים כן.
ולמעשה כיון שנחלקו בזה הפוסקים לכתחלה אין לנהוג כן, אמנם מי שנהגו בזה אבותיו ואבות אבותיו, ואם הוא לא יבוא לנשקם לאחר שירדו מעליה לס"ת, וכן כאשר הוא יורד מהס"ת, יפגעו ממנו, ויגרם פירוד וריחוק לבבות, רשאי להמשיך במנהגו ויש לו על מה שיסמוך.
ג. מנהג ישראל קדושים שהבנים מנשקים ידי אביהם, והתלמידים מנשקים ידי רבותיהם, לאחר שסיימו לקרות בתורה, יסודתו בהררי קודש, שהקב"ה ציוונו על מוראם וכבודם, ומצוה לכבדם ולקום מפניהם ולנשק את ידם אף בבית הכנסת, שזהו כבודו של הקדוש ברוך הוא.
הנלע"ד כתבתי, והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק. אכי"ר.
