סימן סד - חולה שהדביק אחרים במחלה מדבקת
שאלה
בספר 'אורחותיך למדני' (ח"ב סי' קנג; =א"ל) דן האם מי שחלה במחלה מדבקת שהוא קיבל מחברו יכול לטעון כנגד חברו שהוא צריך לשלם לו נזק, צער, רפוי, שבת ובושת.
תשובה
א. לפני ההתיחסות לתשובתו, נאמר שהשאלה היא מחקרית ולא מעשית, שכן כל אדם בא במגע עם אנשים רבים בתפילתו בבית כנסת, בעבודתו, בנסיעותיו מביתו וכד', והוא אינו מכיר ויודע מי מהם יכול להדביקו באותה מחלה. ועל כן קשה מאד להוכיח שראובן הוא שהדביק את שמעון, וממילא המוציא מחברו עליו הראיה; ואין החולה, אם אינו גר בחדר סגור ולא בא במגע עם איש ורק שמעון סר לבקרו, יכול לטעון כנגד שמעון אתה הדבקת אותי במחלה.
ב. בתחילת תשובתו הוא לומד שצריך להרחיק עצמו מלהזיק לחברו וכמובן לגרום לו מחלה והביא שלכאורה מתשובת הרמ"א (סי' כ1) משמע שאין חוששים למחלה מדבקת, שכתב: "סוף דבר איני רואה כלל שיוכל משכיר זה לומר אדעתא דהכי לא השכרתי, אף אם נודה שזה שחלתה אשתו של שוכר מיקרי אונס, כ"ש שאינו אונס שראוי לחזור בגינו (=מהשכירות). כי מה שאומר שהוא חולי מתדבק כולו הבל ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא. ואם היה כדברי המשכיר בטל כל דיני ביקור חולים כי לא מצינו בשום מקום שחלקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק חוץ מלענין בעל ראתן דאסרו לישב בצלו. וראייה מפרק המדיר דלא חשבו למום אשה לומר שאדעתא דהכי לא קדש רק בחולי נכפה שהוא מין ראתן, אבל בשאר חולי לא אמרינן הכי. וכ"ש בנדון דידן, דחולי זה שכיח מחמת עיפוש האויר הנהוג בעיר ההיא הוה מידי דשכיח ואין בית אשר לא היה שם חולי זה, דמסיק כל אדם אדעתיה ואיכא למימר סבר וקיבל". ואף בשכנה"ג כתב ביו"ד (סי' שלה בהגה"ט אות ב) "אין חילוק בין חולי המגפה לשאר חוליים וחייב בביקור חולים". והסיקו הרמ"א וכנה"ג שאין חוששים למחלה מדבקת.
והקשה, בעל א"ל עליהם מן הרמב"ן שחש למחלה מדבקת בפירושו לתורה באיסור לוט וביתו להסתכל לאחור, וכן מרבינו בחיי המביא את הרמב"ן ומהציוני הביאם ומספר חסידים (סי' תרע"ג) שאין לבעל שחין לרחוץ עם אחר שלא ידביקנו, אא"כ הודיעו. ותמה מאד על הרמ"א.
ודבריו צלע"ג הרי הרמ"א הוכיח דבריו מביקור חולים שאין בה הבחנה בין מדבקת לשאינה מדבקת אלא בבעלי ראתן (כתובות עז ע"ב). אבל לא דיבר כלל על היתר היזק במחלה מדבקת, ואיך ניתן לדמות בין ביקור חולים שהיא מצוה, שנוהגת ברוב המחלות המדבקות לאיסור הדבקה?! וה"ה ביטול שכירות בגלל חשש הדבקה עליה דן הרמ"א. ברור שהרמ"א שלא חש להדבקה הוא בגלל חובת מצות ביקור חולים העומדת כנגדה, או בגלל ההתחייבות לשכירות, אבל לא שלא היה זכור לו הרמב"ן עה"ת.
ג. כמו"כ יש לחלק בין סוגי המחלות המדבקות כאמור בערוך השולחן (או"ח סי' תקעו סי"ב): "כתבו בגדולים דכשאבעבועות שקורין פקי"ן פורחים בתינוקות ומתים יש לגזור תענית וכל אחד מחוייב להרחיק מן העיר בניו ובנותיו הקטנים ואם לא עשה כן ה"ז מתחייב בנפשם [מג"א סק"ג בשם השל"ה] ובגמ' איתא דבר בעיר כנס רגליך [ב"ק ס':] אך האבעבועות הוי מחלה מתדבקת ולכן החוב להרחיקם מן העיר ועכשיו אין זה מצוי כי זה כק"ן שנים המציאו הרופאים להעמיד לכל קטן וקטנה בני שנה או יותר קו"י פאקי"ן ועי"ז נמלטים ממחלה זו כידוע ועכשיו שכיחי בילדים מחלה שקורין דיפטערי"ט והוא מין אסכרה שמחניק הגרון ונ"ל שאם חלילה המחלה מתרבה בעיר יש לגזור תענית". וברור שלא הרי מחלה מדבקת הגורמת למיתה כמחלה שהיא אך פגיעה לזמן עד שהקב"ה שולח לחולה תרופה למכתו, ועיקרה צער ושבת.
ד. כתב ברשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק, מסכת בבא מציעא ל ע"ב): "ולפי"ז נראה לבאר דברי הגמ' בסוגיין "אמר מר ילכו זה ביקור חולים היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחת מששים בחליו ואפילו הכי בעי למיזל לגביה", דהגמ' קא פריך מדוע איצטריך מצוה מסוימת מדרבנן דבקור חולים דהרי היא בכלל המצוה הכללית מה"ת דגמילות חסדים (ממצות ואהבת לרעך כמוך או משום והלכת בדרכיו). ומשני דקמ"ל דחייב בבקור חולים אפילו בבן גילו דהיינו אף על פי דבבן גילו יש חשש סכנה למבקר – משום שנוטל א' מששים בחליו ואפ"ה חייב הוא למיזל לגביה ולבקרו. ומבואר בגמ' דאי בקור חולים הוי רק מצוה כללית דגמילות חסד אזי לא היה מחויב לסכן את עצמו ולבקר את החולה, אבל מאחר דהוי מצוה מיוחדת ומסוימת דבקור חולים חכמים הטילו עליו חיוב בקור חולים אפילו בגוונא שיש מקצת סכנה למבקר את החולה2".
ה. בס' א"ל מתחיל בדימוי מילתא את הנכנס לבית חברו ומדביקו במחלה – לגרמא, דשמא לא יגרום למחלת חברו. וממשיך ומדמה זאת למניח סם המות לפני בהמת חברו. ודוחה (בלא טעמא), ומחליט שכניסת חולה במחלה מדבקת לבית חברו היא תולדת אש, ואשו משום חיציו וחייב בחמישה דברים ומחזק דבריו שבחולה הנכנס כוח אחר מעורב בו של רוח, ואב נזיקין אש אינו צריך להיות קנינו, אלא מוטל עליו לשמור על רוח פיו שלא יזיק. ומדמה זאת לאמור בהל' שכנים להרחקת גורן ובית הכסא ומלאכה המזיקה שאם לא הרחיק כראוי משלם. ועוד מוכיח שבאבות נזיקין אש ובור אפילו לא ברי היזקא חייב בחמישה תשלומים. והאריך בראיותיו כיד ה' הטובה עליו.
ו. לענ"ד, דבר היוצא מגופו של מזיק לא ניתן להחשיבו כתולדת אש. שאם הוא יוצא בכח ראשון הוא אדם המזיק, ואם בכח שני הוא גרמא או אב נזיקין בור. אין אפשרות לומר שהיוצא מגופו יהא חיציו בכח שני, בניגוד לאש שכח אחר מעורב בה, ועל כן לא ניתן לשייך את היוצא מאפו ומפיו להיות אשו משום חיציו.
כך כתב הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ו ה"י): "אחד המזיק בידו, או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו, או שפטר מים על חבירו או על הכלים והזיק, או שרק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכחו, הרי זה כמזיק בידו והם תולדות של אדם, אבל אם נח הרוק והכיח על הארץ, ואחר כך נתקל בהן אדם הרי זה חייב משום בורו, שכל תקלה תולדת בור היא כמו שביארנו". והרמב"ם לא מעלה שום אפשרות של כיחו וניעו שבאה הרוח והעיפה אותם שיחשב כאשו משום חיציו.
במקרה שלפנינו ודאי שאין כאן כח ראשון של אדם המזיק. ורוח אפיו ופיו היוצאים לחלל החדר בו נמצאים הנדבקים ממחלתו, לא נראה שהם כבור ברה"ר, שהרי אין הם נראים לא למזיק ולא לניזק כדי שיוכל הניזק שלא להינזק בהם. והרוח המעבירם אם יחשב כאשו משום חיציו מדוע הרמב"ם לא הביא אפשרות זו. ועל כן נראה שהוא בגדר גרמא בלבד. ואף שיכול למנוע עצמו מלהזיק בכך שייסגר בביתו ולא יפזר את רוח אפיו ופיו הנושאים חיידקים או וירוסים גורמי מחלות, אולם על אי ההסתגרות אינו נחשב כאדם המזיק.
ז. דברַי לעיל חולקים אף על הנאמר בחשוקי חמד (בבא קמא נו ע"ב) אשר דן לגבי חולה חצבת שבא למקום ציבורי והדביק אנשים, האם חייב לשלם להם דמי שבת. וכתב הגר"י זילברשטיין שם: "והנה אמרינן בגמרא בבא קמא דף נו ע"ב המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב, מעמיד פשיטא, לא צריכא דקם לה באפה. והנה נחלקו הראשונים בטעם חיוב המעמיד, דעת התוס' שחייב משום שן ורגל, ודעת הרשב"א שחייב משום אדם המזיק, ולכאורה קשה בשלמא לדעת התוס' התורה חייבה בשן גם אם לא עשה מעשה בגוף הניזוק, אלא לדעת הרשב"א שחיובו משום אדם המזיק, מאי שנא מהמסלק כרים וכסתות, שפטור שלא עשה מעשה בגוף הניזוק". "ונראה להסביר על פי דברי החזו"א (בבא קמא סימן א סק"ז) שהסביר דהרשב"א שכתב דהוי אדם המזיק, היינו מדין אש, כלומר התורה חידשה שבאש אין צריך לעשות מעשה בגוף הניזוק, אבל המסלק כרים וכסתות, הרי אשו לא הזיק, אלא שסילק את המונע, ואי אפשר לחייבו אלא מדין אדם המזיק, ובזה יש לעשות מעשה בגוף הניזוק". "ובעניננו מי שיש לו מחלה המדבקת באויר, הרי זה כמו מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, שהלכה ואכלה, ובריא הזיקא, והכא נמי היא בריא הזיקא, ולהרשב"א חייב מדין אדם המזיק, וכדבריו נפסק בשו"ע (סימן שצד ס"ג) וכמו הסבר החזו"א שהוא מדין אש"...
וסיים שם: "וא"כ אם נחייב אותו משום אש, חייב לשלם לחבירו את השבת, כמו שפסק השו"ע (סימן תיח סי"ז) שאשו משום חיציו חייב לשלם ה' דברים, ונראה דהוי היזק ניכר, שהרי לאחר כמה שעות ניכר מיד שהוא חולה, וחומו עולה, ויש גם סימנים בגופו, והרי זה היזק ניכר. אלא שיש לבדוק כל מקרה לגופו, אם ודאי נדבק ממנו, ואם זה ודאי בריא היזקא כמו מעמיד בהמת חבירו על קמתו. ואולי נחשב להיזק שאינו ניכר, וצ"ע".
ולא נראו לי דבריו. כאמור, היוצא מגופו של המזיק אינו נחשב כאש שהיא דומם שהאדם יצרו או היה ברשותו ולא שמרו כראוי, וכח נוסף הוליך והזיק. כאן כיון שיצא מגופו בכח ראשון יש כאן אדם המזיק ובכח שני גרמא בנזיקין. לא מצאנו מזיק מכח שני באדם, שיחשב כאשו משום חציו, ועל כן גם המדביק במחלה לא תחשב פעולתו כאש אלא ככח שני שלו שעל כך הוא גרמא, אבל לא נחשב כמזיק בגופו.
ההבחנה בין כח ראשון לשני נמצאת ברמב"ם בהל' שכנים (פ"י ה"ה): "מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק, או שנטע כרישין קרוב מן הבצלים של חבירו שהן מפיגין טעמן, או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלין העלין ומפסידין את הדבש וכל אלו וכיוצא בהן אין צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחבירו מאליו, במה דברים אמורים שאינו מרחיק כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק בידו, הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו, וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך".
במקרה דילן, אין הוא מזיק את חבירו בשעת עשייתו המושווה ליורה חצים, ולכן זה כנזק שבא מאליו, ובלשוננו 'כח שני' שהוא עליו אך גרמא, ובשכנים כשעושה ברשותו ולצרכו (לא על מנת להזיק לחבירו) מותר לעשות. במקרה שלנו ודאי אסור להיכנס לבית חבירו ולהדביקו, אולם אין הוא כיורה חצים ולכן חייב רק משום גרמא ולא כאדם המזיק.
[חבל נחלתו כ"א ס"ד]
