פסקה ד'
"שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא.
לא תמיד זוכה האדם להרגיש אש זו ברגשו הגלוי, אך היא בוערת תמיד בנשמתו. השתוקקות טבעית זו נובעת מן העובדה שנשמת האדם באה מהאויר הא-לוהי, ועליה נאמר "ומה חלק א-לוה ממעל" (איוב ל"א, ב'), "מתגעגעת לבית אביה" (ע"פ קהלת רבה ו', ו').
"מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו, ובשביל כך אין לו חלק בו, והרי הוא הולך שחוח,מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו, באין אור ואין זוהר".
אדם הנופל אל תוך מחשכי החיים ואינו נמשך אחרי נטיית נשמתו מתאכזר כלפיה, כיון שאינו מאפשר לה להתענג, וגם בעצמו מרגיש תסכול בגלל הפער שנוצר בינו לבין נשמתו.
"אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההויה כולה הוא. חסד עליון מוכרח הוא להתפרץ ממסגרותיו, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע בכל שלל צבעיו, ובכל רעם הדר גבורותיו. עין לא ראתה א-להים
זולתך, יעשה למחכה לו".
הכרח המציאות הוא שהאהבה הנשמתית תופיע.
פסקה ה'
הביטוי "אהבת הבריות" מובא בפרקי אבות (א', י"ב): "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הרב צבי יהודה היה רגיל להדגיש שלא נאמר אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה, אלא "אוהב את הבריות", משום שהן בריות, שהרי אם הקב"ה ברא אותם סימן שהוא אוהב אותם, ומאחר ואני אוהב אותם אני חפץ להיטיב עמהן ולרוממן, ולכן אני מקרבן לתורה. מכאן שאדם שאוהב את הבריות על מנת לקרב אותן אל התורה, אינו אלא אוהב את הדתי הפוטצניאלי שבהן, ושונא אותן במצבם הנוכחי.
מכאן ניתן עוד לדייק שהתורה מיועדת למי שרחוק ממנה.
"אוהב את הבריות" הכוונה לכלל הברואים ולא רק לבני אדם. נשאלת השאלה איך ניתן לקרב בעלי חיים לתורה? כל אחד לפום דרגא דיליה: במונחים של תורת הקבלה, יש "תורה דיושר" ו"תורה דעיגולים". "תורה דיושר" היא התורה שאנו מכירים. "תורה דעיגולים" היא התורה הגנוזה בתוך מעמקי הבריאה, בתוך ההויה, ומכאן צריך למצא את הדרך לקרב את החתולים לתורה. חז"ל אמרו (כתובות ע"ז, א') שמשתמשים בצואת הכלבים כדי לעבד עורות שמהם עושים ספרי תורה, תפילין ומזוזות.
יש להוסיף שאהבת כל הבריות הינה אהבה כוללת יותר ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", המתייחסת רק ליהודים, שהוא "רעך". לעומת הביקורת של המינות כלפי ההלכה היהודית הקובעת שרעך הוא דווקא בן ישראל, יש לזכור שאמנם מבחינה הלכתית מעשית האהבה מופנית אל היהודי בלבד אבל מצד הכוונה הפנימית, זה כולל כל העולם כולו. לכן אמר מהרח"ו שהרוצה לזכות לרוח הקודש צריך לאהוב את כל הבריות, ואפילו גויים.
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית".
הגדרת "אהבת כל האדם": הרצון לרומם את כל בני האדם.
"והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם".
אמרה פעם ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר: לא נסלח לערבים על זה שהכריחו אותנו להרוג אותם. כלומר השנאה מופנית כלפי הנפילה המוסרית שמכריחה אותנו לטפל ברע. הרב צבי יהודה שיבח את אמירתה זו.
הטיפול ברשע הינו חלק מעשיית הצדק, ודבר זה הופך את עושיו לטובים יותר, בניגוד לתפיסה הנוצרית, להבדיל, הסבורה שעשיית הצדק אינו חלק מן המוסר אלא הכרח, ולפי זה ככל שאדם עוסק יותר בעשיית הצדק, הוא יותר רע.
אכן מצאנו פסוקים כגון "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" (תהלים נ"ח, י"א), רק שבעם ישראל צדק זה נאמר מתוך אהבת האדם, ולא מתוך אהבת הדם.
"אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם".
הנחת היסוד המובלעת מאחורי פסוק זה, שהעמים חשובים לנו, ואין יהודי יכול לפתוח את פסוקי דזמרה בלא אהבה זו.
אנו אומרים לפחות עשרה קדישים בכל יום, שמתחילים כולם: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא וכו' ", הקדיש הוא תפילה שיתגדל ויתקדש שמו הגדול של הקב"ה בעולם. מקור אמירה זו מספר יחזקאל (ל"ח, כ"ג): "והתגדילתי והתקדישתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'". כך שבכל קדיש אנו מכריזים שהגויים חשובים לנו.
ועוד, בכל יום פעמיים באהבה, עם ישראל מקיים מצווה דאורייתא באומרו "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". רש"י, המפרש פשוטו של מקרא, ביאר: "שמע ישראל, ה', שהוא א-לוהינו ולא א-לוהי העמים, עתיד להיות, "ה' אחד", לכל העמים, שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד' (צפניה ג', ט') ואומר: 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה י"ד, ט')". כלומר פעמיים בכל יום אנו מכריזים באהבה שמגמתנו היא שכל העמים יכירו את שם ה'.
וכן בספרי נאמר על הפסוק "ואהבת את ה' א-לוהיך" (דברים ו', ה'): "האהיבהו על כל הבריות כדרך שעשה אברהם אביך". והרמב"ם הביאו בספר המצוות אשר לו, מצות עשה ג'.
יש לציין, שהטענה האולטימטיבית ה'משכנעת' את הקב"ה ללא חזור היא טענת "מה יאמרו הגויים". כאשר משה טען טענה זו לאחר חטא המרגלים, הודיעו הקב"ה "סלחתי כדבריך". כמובן שאין הכוונה שצריך להיכנע לכל הדרישות של הגויים ולכל הערכים שלהם, אלא שאנו באים לקדש את השם על ידי קידום עניינו של הקב"ה בעולם. לעיתים קידום העניינים יכול להיות קצת אגרסיבי. אבל על כל פנים איננו אדישים לנושא.
קיימת נטייה לשכוח דברים אלו, עד כדי שהיהדות שנוסדה מלכתחילה מתוך כוונה של "ונברכו בך כל משפחות האדמה" צריכה להצדיק את האוניברסליות שלה.
"תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל".
מאחר והמשיח עתיד לתקן את הכל, הרצון להביא על ישראל רוחא דמלכא משיחה נובע מן הרצון לתקן את הכל.
"בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת".
העמים מדובקים יחד על ידי מגמה של רשע, כגון בניין מגדל בבל שהוא התאגדות סביב הרשע, או כדוגמת הרומאים שהיו חזקים משום שהם רצו לכבוש את העולם שהיא נטיית רשע. עם ישראל אכן שונא מגמת רשע זו.
"אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם הא-להי שנחנן בו האדם בכללו".
כבר אמר רבי עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג', י"ד), וכוונתו לכל בני האדם שהרי הוא ממשיך ואומר: "חביבים ישראל".
"וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל".
הרב קוק לא השתמש בביטוי מוסר אלא "קודש". הרעיון שישנה קדושה אצל אומות העולם מבואר באורות הקודש, ח"ב הקודש הכללי, פ' כ"ג.
"ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה".
אנו מעוניינים בתיקון האדם תחילה, לפני תיקון כל הבריות כולן, למרות שגם הן צריכות תיקון.
"זאת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל, שברוח ד' עלינו הננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים".
"רוח ד' אשר עלינו" הכוונה לרב קוק, שהוא בעל רוח הקודש, ורוח הקודש זו דוחפת אותו לתקן הלכה למעשה את עם ישראל ואת כל העולם כולו.
