הרב חנני'
יוסף אייזנבך
במ"ח ספרי "מחנה יוסף"
א. בגמרא בבא בתרא י"ד ע"ב:
"משה כתב ספרו ופרשת בלעם (נבואתו משליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו
וסדר מעשיו, רש"י). ובשל"ה הק' (חלק תושב"כ פר' בלק "לברכה
ולא לקללה") תמה: "ולא זכיתי להבין דברי הרב פה קדוש, הלא כל הסיפורים
שבתורה, כמו הריגת קין להבל וכיוצא בזה, אינם לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו, אבל
כולה תורת ה' תמימה כו'" עי"ש שהאריך בזה.
ובהגה"ה הביא בשם ספר ציוני "כי משה
רבינו ע"ה חיבר ספר לבד מה שכתוב בתורה ושם סיפר כל הענין כו'"
עי"ש.
ועדיין צ"ע בפשוטם של דברים,
ב. ואפשר בזה בס"ד, בהקדם מה שיש להתבונן
בפרשה כזו, וכדלהלן:
בפרשת בלק: "כי ידעתי את אשר תברך מבורך
ואשר תאור יואר". פלא הרי בלק "לקוב קראתיך" ו"לכה ארה
לי", וכאן בתחילת דברי שלוחיו לבלעם הם מדגישים דוקא את ענין כוחו של בלעם לברך?
ועי' בספורנו שכתב שהיה זה כדי לכבדו, שלא יצטייר כאילו בעיני בלק אינו אלא
"מזיק", כי יש לו גם כח לברך, ולכאורה עצ"ע, ועי' גם בבעל הטורים
וב"פנים יפות".
גם לשון הפסוק בהמשך הפרשה: "ויאמר אליו
לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא", וברש"י: "לא תלך
עמהם, אמר לו: אם כן אקללם במקומי כו', אמר לו: אם כן אברכם? אמר לו: אינם
צריכים לברכתך כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה (ויש גורסין: לדבורה): לא מדובשיך
ולא מעוקצך". ועדיין צריך ביאור: מה איכפת לן באמת שבלעם יברך את ישראל? והרי
זה בבחינת "מלאך רע עונה אמן"?
ג. ונקדים מה שכתב רבינו בקדשו ("לקוטי
שיחות" חלק ו' שמות ג'): "בזה יובן הטעם למה כשבא יעקב אבינו אל פרעה,
בירכו "שיעלה נילוס ברגלו" (תנחומא נשא כ"ו, רש"י ויגש מז,י),
ולכאורה הנילוס הרי היה העבודה זרה של מצרים (תנחומא וארא יג, שמות רבה פ"ט
ט, רש"י וארא ז,ז), איך זה בירך יעקב בדבר שקשור עם הנילוס? והביאור בזה,
שאדרבה, היא הנותנת: מצרים הרי עבדה לנילוס, משום ש"עולה ומשקה את הארץ (רש"י ויגש שם), לפיכך בירך יעקב את
פרעה "שיעלה נילוס ברגלו", שבברכה זו החליש את הע"ז של
נילוס, בהראותו שגם הנילוס תלוי ביעקב שמברך בכוחו של הקדוש ברוך הוא"
עי"ש.
וחזר על זה גם ב"לקוטי שיחות" חלק
כ"ה (ויגש א): "ועל דרך זה, כשיעקב ירד למצרים, הנה נוסף לזה שנשאר
מובדל ממצרים, בארץ גושן מיטב הארץ – ויברך יעקב את פרעה, שיעלה נילוס לרגליו כו'
ומשקה את הארץ. יעקב הוא שמברך את פרעה, עד שפרעה יכיר שפרנסת מצרים (שהוא
על ידי הנילוס שעולה ומשקה) תלויה בברכתו של יעקב" (ראה בארוכה בזה: המשך
באתי לגני השי"ת פי"ג (ובד"ה באתי לגני תשכ"ג – ספר המאמרים
"באתי לגני" ע' קס"ט ואילך).
ד. ומעתה נראה, שבהתמודדות בין כוחות הקדושה
לכוחות של "לעומת זה", במשך כל הדורות, מה יגבר כוח הקדושה או
ח"ו כוחות הסט"א, הנה גם בלעם הרשע, זו בעצם היתה כוונתו (וכוונת בלק
שהזמין אותו), אם לא יעלה בידו לקלל: "אם כן אברכם"? כלומר: אם לא יוכל
לקלל, לפחות שיברך אותם, כדי לייחס את כוחם והצלחתם של בני ישראל, לברכתו
של בלעם ח"ו, ולכן הזכיר בלק "כי ידעתי אשר תברך מבורך", ומן הטעם
הזה עצמו, אמר לו הקב"ה: "אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא".
זו היתה בעצם גם כוונתו של לבן הארמי במה שאמר
"הבנים בניי הבנות בנותיי", היינו שהשקיע בהם ח"ו מכוחו,
ו"כוח הפועל בנפעל" יעמוד בה ם תמיד, ואילו יעקב אבינו הרי זו היתה
כוונתו כשברח מלבן. שכן בלעם הוא לבן, כמו שכתב ב"פנים יפות" כאן, בשם
המדרש: "בלעם הוא לבן הארמי" עי"ש.
[ואכן מבואר הוא בכמה מקומות בכתבי
האריז"ל (עי' "שער הפסוקים" פר' בלק ו"שער הגלגולים"
הקדמה כ"ב וכ"ט ו"ספר הגלגולים" פמ"ט, וכן הוא
ב"מגלה עמוקות" פר' בלק ועוד), כי לבן נתגלגל בג' גלגולים כנגד ג' אותיות
שבשמו, והם ל'בן ב'לעם נ'בל הכרמלי עי"ש, ויותר מזה נתבאר ב"שער
הגלגולים" הקדמה ל"ו: "ואמנם רוחא דיהיב (יעקב) בלאה נתגלגל
באביגיל הנביאה אשת נבל הכרמלי, ומן הראוי היה שיהיה זכר, אלא שנהפך לאשה כו',
וז"ס מה שאמרה אביגיל לדוד: "אשר הביא שפחתך לאדוני" בלשון זכר,
ולא אמר "הביאה" בלשון נקבה, לרמוז כי שרשה זכר ולא נקבה, ולכן תמצא כי
פעם אחת נכתב בנביאים אבי גל חסר יו"ד, לרמוז כי נמשכת מיעקב אבינו שעשה הגל
עם לבן וזהו אביג"ל" עי"ש.
ונלע"ד שדבר זה שנבל היה גלגול בלעם ולבן,
מרומז גם בדברי אביגיל לדוד שם (שמואל א כה,כה): "אל נא ישים אדוני את לבו אל
איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו" (ועי' בספר
הליקוטים להאריז"ל שכתב שגלגולים אלו אכן מרומזים בפסוק זה, וכתב שהוא במה
שאמרה עליו "איש הבליעל" כי בליעל בגימ' בלעם), שלכאורה אריכות יתירה יש
כאן, ולהנ"ל נתכוונה אביגיל לרמז: "על נבל" הוא נבל בעצמו,
"כי כשמו כן הוא נבל שמו" היינו אותיות לבן, ו"ונבלה עמו"
אותיות בלעם (ע"ד שאמרו בסנהדרין ק"ה ע"א שבלעם הוא מלשון
"בלא עם" או "שבלה עם", ועי' כעין זה בפרש"י לברכות
נ"ד ע"ב: "גם עלה" נוטריקון גמל עי"ש)].
ה. ובעצם, המתבונן בכל פרשה זו, ובפירוש
רש"י, רואה בעליל, שזו היתה כוונת בלעם לעקור ח"ו את ישראל משרשם,
ולהמשיך בהם את כוחו שלו. לדוגמא: "לא אוכל לעבור את פי ה'" (כב,יח), "ונתנבא כאן שאינו יכול
לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה".
ולהלן (שם כא): "ויקח בלעם ויחבוש את
אתונו: אמר הקדוש ברוך הוא: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר: וישכם אברהם בבוקר
ויחבוש את חמורו".
ועוד שם (כו): "ומדרש אגדה יש בתנחומא, מה
ראה לעמוד בשלשה מקומות? סימני אבות הראהו".
ועוד שם (כג, ד): "ויאמר אליו את שבעת
המזבחות ערכתי, אמר לפניו: אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד
כולן, אברהם בנה ארבעה כו'".
ועוד שם (שם ט): "כי מראש צורים אראנו:
אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות
הללו, על ידי אבות ואמהות".
ו. אשר לפי כל זה, הרי אתי שפיר בפשיטות דברי
הגמ' ורש"י בבא בתרא ש"משה כתב ספרו ופרשת בלעם", ובא באמת לומר
בזה, כי אף שפרשת בלעם כולה כתובה כבר בתורת משה ככל פרשיות התורה, ואינה צורכי
משה וסדר מעשיו, הרי ביקש בזה משה, שהברכות שבאו מבלעם, לא יתייחסו אליו, אלא
אל משה רבינו, ולכן כתב שוב את פרשת בלעם, שכל ברכותיו ומשליו ונבואותיו של
בלעם שטובים לישראל, יתייחסו למשה ולא לבלעם.
[קובץ הערות מטות מסעי תשע"ט]
[קובץ הערות מטות מסעי תשע"ט]
