Three parts to Teshuva.
1] Regretting the sin.
2] Abandoning the sin in one's thought and desire.
3] Accepting upon oneself not to commit the sin in the future.
The is alluded to in our tefillah:
1] "אתה יודע רזי עולם" - You [Hashem] know the secrets of the world. Only YOU Hashem know how much damage was caused by the sin.
2] "חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב" - You search in the depths of our kidneys and hearts [consciousness]. Thus, You know that we want nothing to do with the sin anymore.
3] "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך" - Nothing is hidden from you. you know the future and that we fully intend to guard ourselves from this sin in the future. As the Rambam writes, one must have such a firm resolve not to sin again "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא הזה לעולם".
"אתה יודע רזי עולם" - לא אמנע מהציג מה שפרשתי לע"ד בנוסח זה, שהוא מובא ג"כ בהקדמה לוידוי "על חטא", ולכאורה אינו כ"כ מענין וידוי. אלא דבאמת עיקרי תשובה הם שלושה, כדברי הר' יונה בשערי תשובה (שער א, סי' י, יא, מט), חרטה על העבר, ועזיבת החטא מהמחשבה והרצון בהווה, וקבלה על להבא. ולפי דברי הרמב"ם בריש הל' תשובה נראה שמצות וידוי הוא שיאמר אלו הענינים של החרטה העזיבה והקבלה, וכלשון הוידוי שהוא ג"כ בירושלמי שלהי יומא, אמנם בבבלי לא נזכר שבכלל מצות וידוי הוא שיאמר עניני התשובה לחלקיהם כי אם "אבל אנחנו חטאנו", כדאמרינן ביומא פז, ב, שמע מינה עיקר וידוי האי הוא. וע"כ לא מצינו במטבע התפילות של הקדמונים הקבוע לכל ישראל מפורש פרטי חרטה עזיבה וקבלה, כי אם הזכרת החטא שהוא ענין הרחבה ל"אבל אנחנו חטאנו", ונראה דהפרטים ע"פ הבבלי הם בכלל תשובה שבמחשבה ולא בכלל מצות וידוי. ולפי"ז צ"ע למה פסק הרמב"ם שצריך שיאמר אלו הענינים. ואולי י"ל שחילק בין יחיד לציבור, דבירושלמי וכן ברמב"ם הוא לשון יחיד, וכדאמרינן בברכות יב, ב "'למען תזכרי ובושת' (יחזקאל טז, סג) - דילמא ציבור שאני", וי"ל דה"נ יש להקל גבי ציבור בהזכרת החטא בעלמא יותר מיחיד, שצריך ג"כ לפרש פרטי התשובה בוידויו, והכי שפיר לן שלא לאפושי במחלוקת בין התלמודים כמה דאפשר.
וי"ל דמ"מ רמוז כאן כל שלשת דרכי התשובה בוידוי, דהנה החרטה כבר כתב הר' יונה בשערי תשובה (שער א, סי' יב) דאינה דומה לפי מה שהחטא גדול בעיניו, שהרי הפסד דינר ג"כ קשה בעיני האדם ומתחרט על זה, ומ"מ אינו דומה חרטתו למי שאבד כל הונו בענין רע, וק"ו הנשמה היקרה כבודה בת מלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, א"כ א"א שתהיה חרטה גמורה כדינה כי אם אם ידע האדם כמה החטא פוגם, וכאשר באמת פגמי החטא עולים הם למעלה בסדרי העולמות והנשמות כולם, דחד בחד סביך. ע"כ אמתת צורת החרטה אינה גלויה כי אם ליוצר בראשית ב"ה, שהוא לבדו יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, ויודע עד היכן שפע החיים של כל חי נפגם ע"י סתימת החטאים, ועל פיהם ראוי שתהיה עמוקה החרטה. ולענין העזיבה כן לא יוכל האדם לדעת את לבבו בעצמו, כי ישנן מחשבות נעלמות שאפילו בעל המחשבה לא ידע אותה, ולפעמים היא מתגלה ע"י התעוררות מן הצד ואתגלי בהתתא. אמנם יוצר האדם "חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב" צריך שיהיה ענין העזיבה על דעתו העליונה ב"ה. ולענין הקבלה להבא, הלא צריך לקבל לעמוד בפני החטא גם אם יזדמנו סיבות מזיקות ומעוררות את כח הרע בנפש, מ"מ יהיה גיבור לעמוד בפרץ, ואיך ידע האדם כמה גדול הוא הכח העתיד לבוא עליו בתור נסיון? אלא יודע תעלומות אשר "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך", אתה יודע כל העתידות, וע"פ כל האופנים העתידים החקוקים בידיעה העליונה תבוא הקבלה על להבא להתגבר על יצרו ולהימנע מן החטא. וזהו ענין "יעיד עליו יודע תעלומות" האמור בהר"מ (הל' תשובה ב, ב). וכללו כאן ברמיזה ג' תוכני התשובה, לצאת ידי הירושלמי גם בוידוי הנאמר בדיבור.
(אגרות הראיה ח"א עמ' קסז)
--------------
בפתיחת וידוי יום הכפורים, המסודר על פי א"ב דעל חטא, אנו אומרים בתור הקדמה: "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב, אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך, ובכן יהי רצון מלפניך ד' אלקינו ואלקי אבותינו שתסלח לנו על חטואתינו" וכו'. ולכאורה אין השבחים האמורים בזה מתייחסים להיות מעין פתיחה לוידוי. וצריכים אנו לבאר את טעם היסוד של פתיחה זו, ביחוד בראשית הוידוי של יום הכפורים, שהוא המפתח הגדול של שערי תשובה לכל בית ישראל.
ונראים הדברים, שמאחר שיסודות התשובה הלא הם שלשה, והם: האחד - החרטה על העבר, והשני - העזיבה של החטא בפנימיות לבבו ורצונו בהסכמתו החזקה בהווה, והשלישי - הקבלה על להבא, שלא לשוב עוד לכסלה. וכאשר, אמנם, לפי הנראה, שלשת הדברים הללו נוחים הם כל כך, ובהם התשובה נגמרת, עד שאנחנו מתפלאים למה הוצרכה תורה להודיענו על התשובה: "כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" (דברים ל, יא), "כי קרוב אליך הדבר מאד" (שם, יד), ולמה אבל, הוצרכה כל כך לבאר "לא בשמים היא", "ולא מעבר לים היא" (שם, יב-יג), כאשר פרשוה הקדמונים לפרשה זו על מצות התשובה ביחוד (עי' רמב"ן, דברים ל, יא).
אבל כשנעמיק בדברים, נשקיף, שבאמת, התשובה, עם כל קלותה, שאינה דורשת מאתנו כי אם שלושת העיקרים הללו, של חרטה, עזיבה וקבלה, היא באמת כבדה מאד, לולא חסדי ד' שהקל אותה לפנינו, עד שע"י הקולא הזאת של חסד עליון, נעשית באמת "לא בשמים ולא מעבר לים", אלא "קרוב מאד בפינו ובלבבנו לעשותה".
ונבאר אחת לאחת את צד הכבדות שישנו בכל אחד מעיקרי התשובה לקיימם במלואם, עד שלכאורה נעשה כל ענין התשובה למעלה מיכלתו של האדם. והנה החרטה, לכאורה, דבר קל הוא להתחרט על החטא, אחרי שהאדם שם על לבו את רוע דרכו, וכי רע ומר עזבו את ד'. אבל כאשר נתבונן שהחרטה היא ראויה להיות כל כך גדולה, כל כך עמוקה, וכל כך חודרת לפי העומק של הגריעות, ושל הכיעור וההפסד שהחטא כולל, ומאחר שבדבר ד' מתקיים עולם ומלואו, וחיי כל חי נחתכים במאמרו, בכח קדושת אור התורה והמצוה, המאיר בעולם, שהם חוקים שחקק אדון כל עולמים בעולמו; וא"כ, העובר וממרה את פי ד', הרי הוא נותן גרעון ומשחית את הדר כל העולמים, ומאבד את זיו החיים כולם, ואם היה האדם יכול להשיב את הדברים על מכונם היתה חרטתו באמת שלמה ומקיפה את כל עומק החטא, והיתה ראויה להיות עוקרת את רשמו של החטא מן המציאות. אבל הלא "הנסתרות לד' אלקינו", ומי יוכל לדעת מבלעדו את רזי העולם וסתרי נפש כל חי, עד כדי להבין את הציור של עומק החרטה, הדרושה לבוא על החטא?
ונבוא עתה לבאר את העזיבה, שהיא הולכת על ההווה להסיר לגמרי את רצונו מהחטא, מקישורו עמו, מנטייתו ותשוקתו. הנה, אם האדם היה יכול לדעת בעצמו את הגנוז בעומק נפשו וחדרי לבו היה יכול לעזוב את החטא עזיבה מוחלטה. אבל, דא עקא, שאין האדם יכול להבחין בעצמו, ואל מה שהוא גנוז בסתר חדרי לבו וכליותיו, על כן לא יוכל לקיים בכל מלואה גם את התכונה של העזיבה אשר לצד ההווה, כי רק ד' לבדו, "אתה הוא החופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב".
ומזה נבוא גם כן להיסוד האחרון, חותם התשובה, והיא: הקבלה על להבא. אם האדם היה יודע את כל מה שאפשר לו להיפגש מנסיונות החיים המעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו, היה יכול לקיים את יסוד הקבלה על להבא במלואו, אבל כאשר בני אדם בחזקת סומין הם ביחס למאורעות החיים העתידים, א"כ גם החקוי [הערת מרן הרצי"ה זצ"ל - מענין החקיקה. חקה - חיקוי, עי' ישעיהו מט, טז: "הן על כפים חקותיך"] האמתי של הקבלה אין ביכלתו של אדם לקיים כהוגן, כי רק ד' לבדו הוא אשר "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך".
וכאשר שלושת עיקרי התשובה הם באים למעלה מכוחו של האדם, ועם כל זה קראה התורה אותנו אל התשובה, והעידה לנו גם כן על קלותה, שקרוב הדבר אלינו מאד - יודעים אנו מזה שחסדי ד' הם גדולים עלינו, עד שהוא מעלה עלינו את כל עיקרי התשובה שאנו מקבלים עלינו על דעתו הגדולה ברוך הוא, כאילו השגנו את כל הענינים הללו בברורם, וציירנו בתוך נפשנו לאמתתם. על כן אנחנו מקדימים לפני הוידוי הגדול, שהוא יסוד התשובה, המוציאה אותנו מאפלה לאור גדול, את המאמר הגדול הזה הנושא את דבריו על שלשת יסודי התשובה ומסירות הדברים לדעת המקום ברוך הוא.
"אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי" - נגד החרטה בשלמותה; "אתה חופש כל חדרי בטן, ובוחן כליות ולב" - נגד עזיבת החטא בכל עמקה; "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך" - לעומת הקבלה על להבא. בכל אופני המאורעות המתרגשים לבוא על האדם, אנו מקבלים עלינו להיות עומדים הכן בכל הנסיונות ובכל חליפות המצבים, להיות עבדי ד' באמת, "לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח).
(אורות התשובה, מהד' אור עציון, עמ' קמה, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רסד-רסו)
