הפיל האפור

מכירים את הסיפור 'הפיל שרצה להיות הכי' של פאול קור? למי שלא מכיר הנה תקציר העלילה המותחת: פיל קטן מעוניין להפוך להיות צבעוני, ציפור שעוברת שם מנסה להסביר לו שלפילים הכי מתאים אפור, כאשר הפיל לא משתכנע היא שופכת עליו דליים של צבע ואז הוא מאושר. תחזיקו חזק, כאן הטוויסט בעלילה. הפיל מגיע לחברים שלו והם צוחקים על המראה שלו, עכשיו סוף סוף הוא מבין שהוא אמור להיות אפור. ואי אפשר בלי ההפי אנד. הם משפריצים עליו מים והוא חוזר להיות הפיל האפור, ועכשיו גם השמח באפרוריות שלו. 

• אהבתם? האמת שאני לא כל כך, אבל עוד רגע נגיע לזה. בעצם כולנו פילים כאלו שרוצים להיות הכי, בטוחים שדפקו אותנו בחלוקת הכישרונות, המראה, השכל ועוד ועוד. עסוקים בלי סוף בתסכול הפנימי שלנו במה שאין לנו, בטוחים במיליון אחוז שאם רק היו לנו נתוני פתיחה אחרים היינו כבר יכולים להיות במקום הרבה יותר טוב. אם רק היינו מקבלים את אהבת התורה של הרב אלישיב אז בטח שהיינו לומדים כל היום, לא סתם, היינו לומדים גמרא כמו ספר מתח. אבל מה לעשות שדפקו אותנו, ואיך שאנחנו פותחים את הגמרא אנחנו פתאום מתחילים לחפש תעסוקה. אם רק היינו מקבלים לב בוער כמו הבעל שם טוב גם אנחנו היינו יכולים לא לאכול שבוע ורק לעבוד את ה'. אבל לצערנו מי שמחלק את המתנות נותן אותן תמיד לצדיקים וגדולי הדור, ואותנו משאיר מאחורה. בקיצור, ברור לנו שלא רק שאנחנו נמצאים במקום הכי נמוך שאפשר, גם לא נתנו לנו סולם לעלות עליו. מסרבים להיות אפורים.

 • הפתרון של פאול קור עלול להיות הרסני. תפסיק לחפש להיות שונה, תהיה כמו כולם, זה הכי טוב. פילים צריכים להיות אפורים, ואנשים צריכים להישאר למטה, כמו כולם. הפיל לא ויתר על הצבעים כי הוא הבין, הוא ויתר על הצבעים כי צחקו עליו, וזה הכי גרוע. האמת היא שצריך לוותר על הצבעים אבל מסיבות אחרות לגמרי. האם אנחנו מוכנים להישבע שבאמת היה לנו טוב עם ההתמדה של הרב אלישיב? אולי היינו מתרסקים מזה, נשברים לאלפי רסיסים בפער שבין היכולות לשאיפות? האם באמת יש לנו כלים לקבל את האש של הבעל שם טוב או שהיא הייתה שורפת אותנו, מכלה כל חלקה טובה? התבערה הגדולה וההתלהבות הלא מרוסנת מזיקות לא פחות מהאש הדועכת. גחלים עוד אפשר להדליק מחדש, הרבה פחות קל להשתלט על שריפה משתוללת שלוחת רסן. כוחות שלא מתאימים לכלים ולמצב שלנו עלולים לשבור אותנו, או לקחת אותנו למקומות הכי רחוקים מה'. ביחד עם המצב שלנו קיבלנו מה' את הסולמות שמתאימים בצורה מדויקת לבור שאנחנו נמצאים בו. אם נפסיק לרחם על עצמנו ולקנא בכל מי שנראה לנו שקיבל יותר מאיתנו, ופשוט נתחיל לעלות בסולם, נגלה שבסופו של הסולם הנוכחי עברנו שינוי אמיתי שמאפשר סולם חדש וגבוה יותר. אנחנו לא שמחים באפור כי השלמנו עם המצב ועם הכלום שכולם נמצאים בו, אנחנו שמחים באפור כי זו המתנה הטובה והמדויקת ביותר בשבילנו. 

ואם נפקח טיפה את העיניים אולי נגלה שהאפור הזה הוא לא באמת אפור.

ארי צוקר - עלון קרוב אליך