״וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות״
(במדבר י, ט).
״וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת״
(במדבר י, י).
ובכן הכתובים הנ״ל מדברים בעדם, כי תקיעה מביעה אות של שמחה וצהלה, ותרועה אות של צער ותוגה.
ואם אנו מרכיבים את ה״תרתי דסתרי״ הללו ביחד, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובאמצע השברים ותרועה קולות של גנוחי גנח וילולי יליל, זהו מפני שהראש השנה שלנו מעורר בקרבנו גם רגשות של שמחה וחדוה וגם רגשות של צער ותוגה. אמנם זהו כלל גדול, שגם ההתחלה וגם הסיום של הרגשות הללו הן של שמחה ולא של צער ח״ו.
תקיעה, של ״וביום שמחתכם״, כי הלא ראש השנה הוא חג ככל החגים, יום טוב ושמחת הרגל היא מצוה מן התורה, אבל זהו גופא מעורר לנו מאידך גיסא צער ותוגה, כי סוף סוף ״בכסה ליום חגנו״ כתיב ו״איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה״ (ראש השנה ח, א), כי בזה הוא משונה מכל החגים, שכולם באים בתור זכרונות להעבר והוא ראש השנה ״זכרון ליום ראשון״ זכרון להשנה העתידה, ואם כפי שמרגלא בפומי דאינשי, שמברכים אחד לחברו ברכת יומא טבא גם בראש השנה, אבל באמת בראש השנה יש להברכה הזו טעם אחר מכפי שיש לה בכל החגים, שבכולם ה״יומא טבא״ הוא בגדר מגולה, כי את העבר יודע גם האדם, אבל לא כן בראש השנה, שאת ה״יומא טבא״ מראש השנה זה נדע רק בראש השנה הבאה עלינו לטובה, והוא מכוסה לנו, ורק להקב״ה היודע העתידות הוא מגולה, וכמובן שזה מביא למחשבות תוגות ועצובות למאד עד דכדוכה של נפש. ובכן שברים תרועה, גנוחי גנח וילולי יליל, אכן בטוחים אנו מראש בחסדי השם, שהשנה החדשה תביא לנו כתיבה וחתימה טובה, ובכן שוב פשוטה לאחריה, הקולות של ״וביום שמחתכם ומועדיכם״.
שמחה גדולה ״שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה״, אבל גם בזה אחרית שמחה תוגה, כי זה אומר לנו כי כבר נחדפנו להפוזיציות האחרונות והאויב הנצחי שלנו אורב עלינו לדחוף אותנו גם מאלה ועוד מעט והיינו כלא היו.
אנו אומרים ״שהחיינו וקימנו״ אבל מהו החיים בכלל אם לא מיתה אריכתא ״ויום המות - מתחלת - מיום הולדו״ וכל קיומנו הוא רק מלחמת הקיום, וביחד עם ה״יום שמחתכם״ יש ה״וכי תבאו מלחמה״. אכן שוב באה התקיעה לאחריה ומגרשת את המחשבות והרהורים העצבים האלה, כי היום הזה הוא לא ראש השנה לשנים, אך גם ראש השנה לנטיעות ולירקות, ואמנם גם אלו מנשרים כעת את העלים שלהם והפירות קיימות, וגם פירותנו אנו, המעשים טובים שלנו, הלא קיימות גם כן.
ושוב תקיעה, הנה מונים אנו, למשל, כעת שנת תרצ״ב, וזאת אומרת, כי העולם מתקיים רק זה כחמשת אלפים ושש מאות ותשעים ושתים שנה, ועם ישראל מתקיים כבר זהו קרוב לארבעת אלפים שנה, ובכן הננו העם היותר עתיק יומין, וכל העולם כולו צריך לקיים בנוגע לנו את הכתוב ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״, והיש שמחה גדולה יותר מזו. אבל מאידך גיסא זאת אומרת לכם גם כן, כי זהו קרוב לשני אלפים שנה שהננו בגלות וכל העולם כולו הוא נגדנו.
״וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם״ והכתוב לא פירש לנו מי הוא הצר הצורר שלנו, ובאמת אינו צריך הכתוב לפרש זאת, כי מי איננו הצר הצורר שלנו, כל האומות כולן רוצות רק לצרור אותנו.
ועל כן אחרי התקיעה באות השברים ותרועה גנוחי גנח וילולי יליל, והננו גונחים ומיללים על גורלנו המר, שאין דוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית כולה, והננו צועקים ומריעים על כל אלה הצרים הצוררים אותנו.
אכן שוב פשוטה לאחריה ושוב ״וביום שמחתכם״ וכו׳, כי הלא השופר הזה הוא גם כן שופרו של משיח והשופר הזה אומר לנו כי בקרוב נראה כי ״ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד׳ בהר הקדש בירושלים״ (ישעיהו כז, יג).
הגיונות אל עמי
