הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
האם אפשר לצרף לעשרה לקריאת פר' זכור אחד שנעשה בן י"ג שנה ולא ידעי' אם הביא ב' שערות.
בעמדינו סמוך לשבת פר' זכור אשר בו נצטוינו לזכור מצות מחיית עמלק בס"ת ובציבור, ע"כ נכתוב בע"ה ענין הנוגע למצוה זו.
החינוך ז"ל במצוה תר"ג לחדש יצא, דמצות זכירת מעשה עמלק נוהגת רק בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב אבל נשים פטורות ממצות זכירת מעשה עמלק. ותמה המנחת חינוך ז"ל שם אמאי פטורות הא אין זה מצות עשה שהזמן גרמא. תו העיר, דהא במלחמת מצוה אפי' כלה מחופתה יוצאת וא"כ חייבות במלחמת עמלק וממילא חייבות נמי בזכירת מעשה עמלק. תו העיר, דהחינוך ז"ל גופי' במצוה תכ"ה כתב דנשים חייבות בהריגת ז' עממין, והניח בצ"ע.
והערוך לנר ז"ל בתשו' בנין ציון החדשות סי' ח' הביא מרבו הגאון מוה"ר אברהם בינג ז"ל, שהביא בשם רבו החסיד שבכהונה הגאון מוה"ר נתן אדלר ז"ל שהנשים חייבות בקריאת פר' זכור, והקפיד אפי' על המשרתות שילכו לביהכנ"ס לשמוע פר' זכור. וכ' הערול"נ ז"ל דטעמו הוי משום דאין זה מצות עשה שהזמן גרמא, דהחיוב הוא לקרות פעם אחת בשנה ובאיזה זמן שקוראים פר' זכור יוצאין ידי"ח. ושוב הביא מדברי החינוך ז"ל הנ"ל, וכ' לתמוה דמה ענין מצות זכירה למלחמה, דגם אם נימא דפטורות ממלחמת עמלק מ"מ חייבות לזכור מעשה עמלק דאפשר שזכירת שנאתו תביא תועלת למחיית עמלק, וכדמצינו גבי אסתר וסיסרא ויהודית.
ובשם הגאון מוה"ר שמחה ז"ל הביא ראי' נפלאה לדעת החינוך ז"ל מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ז דברכות ס"כ, בהא דאמרי' בברכות מ"ז ב' דר' אליעזר שיחרר עבדו להשלים לעשרה, ואקשי' התם הא אסור לשחרר עבד דכתיב לעולם בהם תעבודו, ושנינן דמצוה דרבים שאני. וכ' שם הרא"ש ז"ל וז"ל, "ואפילו הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה, אפ"ה דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה מדאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה". [ומזה הוציא התרוה"ד ז"ל סי' ק"ח דקריאת זכור בעשרה הוי חיוב תורה].
והשתא אי נימא דנשים חייבות בקריאת פרשת זכור, א"כ גם עבד חייב דאיתקש לה לה לאשה וא"כ לאיזה צורך שחררו, הא כיון דעבד חייב יכול הי' לצרפו לעשרה, אלא בע"כ דנשים פטורות וא"כ עבדים נמי פטורים ולפיכך הוצרך ר' אליעזר לשחרר עבדו, עכת"ד ז"ל.
וכ' הערול"נ ז"ל לדחות הראי' דאע"ג דעבד חייב בקריאת פר' זכור מ"מ אינו מצטרף לעשרה. דכיון דאמרי' במגילה כ"ג ב' דהא דאין קורין בס"ת בפחות מי' ילפי' מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל יעו"ש, א"כ בעי' דוקא עשרה גדולים בני חורין וכדפסק מרן המחבר ז"ל באו"ח סי' נ"ה ס"א. יעו"ש.
אמנם א"כ נמצינו למדים ב' הלכות מחודשות שלא ראינו מי שנוהג בהם.
א] הנה אם נימא דעשרה גבי קריאת פר' זכור הוא כגדרי עשרה גבי קריאת התורה, א"כ גם עשר נשים אינן יכולות לקרות פר' זכור דבקריאת התורה הא בעי' עשרה אנשים, וא"כ מה שנוהגין שהנשים באות לביהכנ"ס אחר התפילה ואחד קורא להם פר' זכור לאו יאות עבדי, אלא צריך שיהיו עשרה אנשים מישראל בעת קריאת פר' זכור.
ב] גדולה מזו נמצא לפי"ז, דהנה בקריאת התורה כ' המשנה ברורה ז"ל בסי' קמ"ג בביאור הלכה ריש הסימן דאם ליכא רוב מנין שלא שמעו קריאת התורה אסור לקרות עוד הפעם בשבילם, והביא בשם הח"א ז"ל שם דיתכן דלא סגי רוב מנין אלא בעינן דוקא עשרה שלא שמעו קריה"ת, והשתא לפי"ז א"א להוציא ס"ת לקרות פר' זכור לנשים אא"כ יהיו שם גם עשרה מישראל שלא שמעו עדיין פר' זכור, ולא ראינו מי שנוהג כן, גם האידנא שנוהגין להחמיר לנשים לשמוע קריאת פר' זכור.
איברא, קושיא זו קשיא בלא"ה, אהא דכ' המג"א ז"ל בסי' תרפ"ה דבני הכפרים שאינן נכנסים בשבת לעיר, יוצאים ידי"ח קריאת פר' זכור בקריאה שקורין בפורים בפר' ויבא עמלק שבפורים נכנסים לעיר, ולהנ"ל צ"ע דא"כ הי' מן הדין דלא יצאו ידי"ח אא"כ איכא בפורים שם מנין או עכ"פ רוב מנין מבני הכפרים שלא שמעו קריאת זכור.
דליכא למימר דכיון דבני העיר חייבים בקריאה משום חובת היום דפורים א"כ ה"ז נחשב כאיכא רוב מנין שחייבים בקריה"ת, דזה אינו דהא חובת קריאה דפורים בעשרה הוי רק מדרבנן וחובת קריאת זכור בעשרה הוי מה"ת, וא"כ לענין החיוב דאורייתא אין כאן רוב מנין שחייבים בקריאה דאורייתא, מיהו נראה דזה אינו, דכיון דהעשרה הוא משום מנין לדבר שבקדושה א"כ גם אם הוי ב' דרגות של חיובים מ"מ העשרה הם אותם שחייבום בקריאת התורה וסגי בזה.
וממוצא הדברים נתעוררתי בקושיא עצומה, דהנה הרמ"א ז"ל באו"ח סנ"ה ס"ה כ' דלמנין עשרה לדבר שבקדושה מצטרפין נמי אלו שהגיעו לגיל י"ג שנים ואע"ג דלא ידעי' אם הביאו ב' שערות, אמנם הרי כ' המג"א ז"ל בסי' נ"ה סק"ז דהיינו טעמא כיון דעשרה לתפילה ולקריה"ת הוי מדרבנן סמכינן על חזקה דרבא, והשתא לפי"ז קריאת פר' זכור דהוי חיוב תורה ובדאורייתא לא סמכי' על חזקה דרבא א"כ צריך להקפיד על עשרה גדולים שהביאו ב' שערות, וצע"ג.
ועתה ניהדר אנפין לגוף הוכחת הגר"ש ז"ל הנ"ל מדברי הרא"ש ז"ל דמדהי' צריך ר"א לשחרר עבדו לקריאת פר' זכור מוכח דנשים פטורות דאל"כ הרי גם העבר חייב ואמאי הוצרך לשחררו.
ויש לעורר בזה, דהנה אם הוכחתו הוכחה, תיקשי, דאכתי לא הרויח גם לדעת החינוך ז"ל דנשים פטורות. ובהקדם דברי התוס' בחגיגה ב' ב' ד"ה לא תהו, אהא דאמרי' התם בחצי עבד וחב"ח דכופין את רבו לשחררו כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה, וכ' התוס' דמצות פריה ורביה גם בני נח חייבין בה. וביאר המל"מ ז"ל בפ"י ממלכים ה"ז, דכונת התוס' דעבד חייב בה. והק', היאך העבד חייב בה, הא אשה פטורה ממצות פ"ו. ותי' דכל מצות עשה שאין הזמן גרמא אלא דאיכא קרא לפטור אשה, אין העבד בכלל. וכיון דהא דנשים פטורות מפריה ורביה היינו משום דאיש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, וזה לא שייך בעבד דהא איש הוא ע"כ חייב בפ"ו יעוש"ה, וכן כתב הפנ"י ז"ל בגיטין מ"א ב' ד"ה תוספות.
והשתא לפי"ז נמצא דגם לדעת החינוך ז"ל דנשים פטורות ממצות זכירת מעשה עמלק כיון דאינה חייבת ללחום בעמלק דאין דרכה של אשה לצאת למלחמה, מ"מ כיון דהוי מצות עשה שלא הזמן גרמא, א"כ עבד דדרכו לצאת למלחמה שפיר חייב במחיית עמלק וממילא חייב בקריאת פר' זכור.
ומעתה הדר תיקשי מה הריוח בהא דנימא דהרא"ש ז"ל ס"ל כדעת החינוך ז"ל דנשים פטורות מקריאת פר' זכור, אכתי תיקשי אמאי הוצרך ר"א לשחרר עבדו לצורך קריאת פר' זכור הא עבד חייב בה, דבעבד לא השייך הטעם לפטור וכנ"ל, וא"כ בהכרח כדברי הערול"נ ז"ל דאע"ג דנשים ועבדים חייבים בזה מ"מ גדר הקריאה הוי כקריה"ת ונשים ועבדים אינם מצטרפין.
מיהו הטו"א ז"ל בחגיגה שם כ' דכונת התוס' דבני נח קודם מתן תורה הרי היו חייבין פריה ורביה, אלא דלאחר מתן תורה ניתנה רק לישראל דמצוה שנאמרה ונשנית ניטלה המצוה מבני נח וניתנה לישראל, ולפיכך העבד חייב בה דלאחר שניטלה מבני נח עכ"פ ודאי העבד שמל וטבל לא נתבטל חיובו, [והשפ"א ז"ל שם בחגיגה כ' דסברת הטו"א ז"ל לא נהירא] ומעתה לפי"ז התינח לענין פריה ורביה דנאמרה ונשנית, אבל מצות מחיית עמלק דלא נאמרה אלא לישראל שפיר י"ל דכיון דהאשה פטורה ממצוה זו ה"ה עבדים פטורים.
ברם מצינו חידוש גדול ונפלא בדברי האבני נזר ז"ל או"ח סי' תק"ט דהא דנשים פטורות ממחיית עמלק היינו משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ולפי"ז גם העבדים פטורים ממצוה זו, וייסד דבריו ז"ל עפ"י ג' הקדמות.
א] ילפי' בסנהדרין ל"ה ב' מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם דמיתת בי"ד אין דוחה שבת, וחיוב מיתה לעמלק [שלא בדרך מלחמה אלא בעמלק יחידי] לא חמור מחייבי מיתות בי"ד וא"כ אסור בשבת להרוג זרע עמלק.
ב] הא דאמרי' בשבת י"ט א' דמלחמת מצוה נוהג אפי' בשבת וילפי' מדכתיב עד רדתה היינו דוקא בשעת מלחמה, אבל נשים שאינן בנות מלחמה, אלא דאם בא לידה זרע עמלק חייבת להורגו וכדמצינו ביעל שהרגה את סיסרא מ"מ חיוב זה אינו נוהג בשבת.
ג] בשבת ס"ב א' קאמר עולא דאסור לאשה לצאת לרה"ר עם טבעת שיש בה חותם אע"ג דהוי תכשיט לאנשים, והקשה רב יוסף מדאמרי' דכל אדם מותר לצאת בשקין כיון דגבי הרועים הוי מלבוש ותירץ רב יוסף דנשים הוי עם בפני עצמן והילכך אע"ג דגבי איש הוי תכשיט מ"מ כיון דגבי הנשים לא הוי תכשיט אסורות לצאת בזה לרה"ר.
והשתא לפי"ז כ' האבנ"ז ז"ל דכיון דהנשים אינן בנות מלחמה ואינן מצוות אלא להרוג עמלקי שבא לידם ואסורות לעשות כן בשבת דהוי כעונש בי"ד א"כ הוי לי' מצות עשה שהזמן גרמא ולפיכך פטורות ממחיית עמלק וממילא פטורות מקריאת פר' זכור. [ויעו"ש שביאר אמאי הא דאסור בשבת משוי לי' למ"ע שהזמן גרמא אע"ג דרק אריא הוא דרביע עלי'].
ובזה כ' ליישב הקושיא הנ"ל מאי שנא מהא דנשים חייבות בהריגת שבעה עממין וכדכ' החינוך ז"ל במצוה תכ"ה, דשאני הריגת עמלק מהריגת ז' עממין, דהריגת העמלק הוי משום העבר לנקום נקמת ד' מזרע עמלק וזה אסור בשבת, אבל הריגת ז' עממין היינו משום העתיד כדי שלא ילמדו ישראל ממעשיהם, וא"כ הוי דומיא דהריגת מזיקין בשבת דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומותר בשבת. עכת"ד ז"ל.
ומעתה יש להסתפק ספק נפלא לפי"ז היאך יהי' הדין בעבדים, דהנה כיון דטעמא דנשים פטורות ממחיית עמלק היינו משום מצ"ע שהזמן גרמא, וא"כ לכאו' ה"ה עבדים, דהא כל דברי המל"מ והפנ"י ז"ל הנ"ל היינו רק במצוה שאין הזמן גרמא, אבל מצות עשה שהזמן גרמא עבדים הוקשו לנשים.
מיהו לכאו' הא ליתא, דהרי רק גבי נשים הוי מצות עשה שהזמן גרמא, אבל עבדים דבני מלחמה הם וא"כ הרי חייבים גם בשבת דמלחמת מצוה איכא גם בשבת, וא"כ לגבי דידהו לא הוי מצ"ע שהזמן גרמא, ולא ידענא אם דברי המל"מ והפנ"י ז"ל איכא נמי בכה"ג [דלא מצינו דוגמתו, דבר שאצל נשים הוי מ"ע שהזמן גרמא ואצל עבדים לא], וצ"ת.
אמנם בגוף דברי האבני נזר ז"ל קשיא לי ע"ד ממ"נ.
דהנה נחלקו התוס' והרמב"ם ז"ל בהא דאסור לבי"ד להעניש בשבת, דדעת התוס' בסנהדרין ל"ה א' ד"ה אין, דרק עונש מיתה שיש בה חילול שבת אסור. ודעת הרמב"ם ז"ל בפכ"ד משבת ה"ז, דגם עונש שאין בו חילול שבת אסור לעשות כן בשבת ולפיכך גם מלקות אסור להלקות בשבת.
ועתה נחזי אנן, הנה לדעת התוס' קשיא, דלדבריהם ז"ל דינא הוי דמותר להרוג אפי' זרע עמלק בשבת, דהא שם בסנהדרין הקשו למ"ד דמקלקל בחבורה פטור אמאי אסור לענוש עונש מיתה בשבת הא הו"ל מקלקל בחבורה, ותי' דכיון דיש לנהרג כפרה ע"י מיתתו מיחשב תיקון, וא"כ לפי"ז הריגת עמלק בשבת נמי ליכא איסור דהא הוי מקלקל בחבורה.
וליכא למימר דכיון דאיכא מצוה להרוג זרע עמלק הו"ל תיקון, דהתינח לדעת התוס' בשבת ק"ו א' ד"ה מה, דמצוה חשיבי תיקון, אבל לדעת התוס' בסנהדרין הנ"ל דמצוה גרידא לא חשיבא תיקון אלא היכא דאיכא כפרה לנהרג, [וכ"ה דעת רש"י ז"ל בשבת ק"ו א' וכדכ' שם הרשב"א ז"ל] א"כ הריגת עמלק דאין בה כפרה מותרת בשבת.
ולדעת הרמב"ם ז"ל קשיא איפכא, דנהי דבהריגת ז' עממין ליכא חילול שבת, מ"מ הא לדעת הרמב"ם ז"ל הרי עונש בי"ד שאין בו חילול שבת נמי אסור. מיהו י"ל דמש"כ האבני נזר ז"ל דהוי בגדר הריגת מזיקין, כונתו ז"ל לחדש דמה"ט לא הוי כלל בגדר עונש על תועבותם אלא מניעת היזק לעתיד וזה מותר גם לדעת הרמב"ם ז"ל.
איברא, בלא"ה לא א"ש בדעת הרמב"ם ז"ל דהא בפ"א משבת ה"ז פסק כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וא"כ הדר הו"ל חילול שבת ואסור לנשים להרוג אחד מז' עממין בשבת, והדר הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות ממצוה זו, [וצע"ק לפי"ז דהנה דרכו של רבינו החינוך ז"ל ללכת בדרכו של הרמב"ם ז"ל, וא"כ איהו נמי ס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב עליה, והיאך כ' דהריגת ז' עממין נוהג גם בנשים].
עכ"פ נמצינו למדים לפי"ז, דלדעת התוס' נשים חייבות במחיית עמלק וממילא חייבות לשמוע פר' זכור, ולדעת הרמב"ם ז"ל נשים פטורות אפי' מהריגת ז' עממין וכ"ש ממחיית עמלק.
ולפי"ז ריוח והצלה יעמד לנו למצוא טעם בהא דהאידנא מחמירין לנשים לשמוע קריאת פר' זכור גם לדעת האבנ"ז ז"ל, דהנה להנ"ל נמצא דאם נפסוק כדעת התוס' דמה"ת מותר להעניש בשבת עונש שאין בו חילול שבת א"כ אשה חייבת במחיית עמלק וממילא חייבת בקריאת פר' זכור, והנה המג"א בסי' של"ט סק"ג פסק כהתוס', וגם בדעת הרמב"ם ז"ל צידד לומר דשמא רק מלקות שבודאי יעשה חבורה אסור בשבת. וא"כ מדברי המג"א ז"ל נילף אנן דנשים חייבות בקריאת פר' זכור.
ועתה ניתנה ראש ונשובה בע"ה לגוף החידוש שהעלה האבנ"ז ז"ל דהריגת ז' עממין אע"ג דהוי מצוה מ"מ כיון דהוא משום העתיד שלא ילמדו ממעשיהם דמיא להריגת מזיקין והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
וקשיא לי, דהנה לפי סברת האבני נזר ז"ל נראה בע"ה לחדש דגם שריפת חמץ בשבת הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דכל תכליתה הוי כדי שלא יכשל באיסורו מכאן ואילך ודמיא נמי לסילוק מזיקין, ואע"ג דאיכא מצוה לשרוף החמץ, מה בכך, הא גם בהריגת ז' עממין איכא מצוה, אלא דכיון דתכלית המצוה הוי מניעת היזק לעתיד נחשב כהריגת מזיקין וא"כ ה"ה שריפת חמץ.
ושמא תליא בספיקת המנח"ח ז"ל במצוה ט' בגדר מצות תשביתו האם הוי מצוה בשב ואל תעשה דאם יש לו חמץ חייב להשביתו או דילמא הוי מצוה בקו"ע דחייב לקנות חמץ כדי להשביתו, והשתא להך גיסא דהוי מצוה בקו"ע י"ל דלא תליא וקאי באיסור בל יראה מדחייב לקנות חמץ כדי להשביתו, אמנם לאידך גיסא דהוי מצוה בשוא"ת נראה ברור דגדר המצוה היינו כדי שלא יעבור עליו בבל יראה.
והנה בפסחים ה' א' אמרי' "רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה", והיינו דלא יתכן דהתורה ציותה לבער החמץ ביום ט"ו דהא הבערה אסור ביו"ט, ולהנ"ל צ"ע טובא אמאי אסור לשרוף החמץ ביו"ט הא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. [אמנם הפנ"י ז"ל בשבת מ"ו ב' ד"ה דכל, כתב דביו"ט ליכא פטורא דמלאכה שאצל"ג ולפי"ז ניחא, אמנם בדברי התוס' בבכורות כ"ה א' ד"ה דהוה מוכח דגם ביו"ט איכא פטורא דמשאצל"ג וכבר הערו בזה רבנן בתראי ז"ל, תו כ' התם די"ל דגם לר' שמעון דפטור על מלאכה שאצל"ג מ"מ איכא איסורא דאורייתא, ושוב הוכיח דזה אינו אלא אין בזה איסור תורה, אמנם מצינו כן בדברי רבינו המאירי ז"ל בביצה ו' א' בד"ה וכבר, דאיכא איסור תורה].
אלא אם נוכיח מכאן דס"ל לר' עקיבא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ומכאן סייעתא גדולה למה שצידד הבית יצחק ז"ל בתשו' או"ח סי' ל"ד אות י' דס"ל לר' עקיבא דמלאכה שאצל"ג חייב, מיהו אכתי תיקשי הא דקאמר רבא עלה ש"מ מדר"ע תלת דהבערה לחלק יצאת ואין ביעור חמץ אלא שריפה ודלא אמרי' מתוך, ולהנ"ל תיקשי דהו"ל למימר ש"מ ארבעה דמלאכה שאינה צל"ג חייב עליה.
שו"ר דיש לחלק, דמצות שריפת חמץ אין זה רק משום שלא יעבור בבל יראה אלא גם תקנה אם כבר עבר על בל יראה וכדס"ל להר"י ז"ל בפסחים כ"ט ב' ד"ה רב אשי, דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה וחייב להשביתו כדי לתקן למפרע, ואפי' היכא דמכאן ולהבא אינו עובר עליו מ"מ כבר חל עליו חיוב השבתה לתקן למפרע, וא"כ כיון דמצות שריפה והשבתה לא תליא רק באיסור בל יראה מכון ולהבא לא דמיא להריגת ז' עממין דהוי רק משום העתיד.
והנה מהא דאסרה תורה שריפת נותר בשבת לא קשיא דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה, דזה אינו, דבנותר וקדשים פסולין אין טעם המצוה משום מניעת עון או תקלה לעתיד אלא דאיכא מצוה לשרוף קדשים שנפסלו, אבל חמץ דתכלית המצוה שלא יעבור על בל יראה, דמה"ט ס"ל לרבנן קמאי ז"ל דהוי לאו הניתק לעשה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, מיהו החינוך ז"ל במצוה קמ"ג כ' דטעם המצוה בשריפת נותר הוי כדי שלא יבא לידי סרחון וא"כ הוי נמי תיקון משום העתיד.
תמצית העולה מהדברים.
א] החינוך ז"ל חידש דנשים פטורות ממצות מחיית עמלק דאין דרכן לצאת למלחמה ולפיכך פטורות נמי מקריאת פר' זכור, והערול"נ ז"ל הביא בשם הגר"נ אדלר ז"ל דנשים חייבות.
ב] והביא בשם הגר"ש ז"ל להוכיח מהא דכ' הרא"ש ז"ל דהומ"ל דר' אליעזר שיחרר עבדו כדי להשלים לקריאת פר' זכור שהוא מדאורייתא בעשרה, ואי נימא דאשה חייבת גם עבד חייב ואמאי הוצרך ר"א לשחררו.
ג] והערול"נ ז"ל דחה דגם אם העבד חייב מ"מ הא דקריאת זכור בעשה היינו משום דהוי דבר שבקדושה כקריאת התורה ועבד אינו מצטרף לעשרה בדבר שבקדושה.
ד] יש להקשות א"כ ה"ה דלא מהני עשרה נשים שיצטרפו דהא לקריה"ת לא מהני עשרה נשים, וא"כ כשקוראים זכור לנשים הי' מן הדין להקפיד שיהי' עשרה אנשים.
ה] וגדולה מזו קשיא, דלא סגי בעשרה אנשים אא"כ לא שמעו זכור, דאם כבר יצאו ידי"ח הא אין עושין מנין לקריה"ת אא"כ איכא רוב מנין שעדיין לא שמעו קריה"ת.
ו] קשיא לי טובא, אמאי אין מקפידים שלא לצרף למנין לקריאת זכור מי שהוא בן י"ג שנה ולא ידעי' אם הביא ב' שערות דהא חזקה דרבא לא מהני לדאורייתא.
ז] ובעיקר הוכחת הגר"ש ז"ל הנ"ל מדברי הרא"ש ז"ל, צ"ע למאי דכ' התוס' בריש חגיגה דעבד חייב במצות פרי' ורבי' וכ' המל"מ והפנ"י ז"ל דאע"ג דאשה פטורה מפ"ו מ"מ העבד חייב דכיון דלא הוי מעשהז"ג אלא דבאשה איכא סברא דאין דרכה לכבוש, א"כ בעבד דלא שייך הך סברא חייב.
ח] וא"כ אכתי תיקשי גם אם האשה פטורה מקריאת פר' זכור מ"מ כיון דלא הוי מעשהז"ג אלא דאשה אין דרכה לצאת למלחמה א"כ עבד דדרכו לצאת למלחמה אכתי יתחייב בקריאת פר' זכור והדר תיקשי אמאי הוצרך ר"א לשחרר עבדו.
ט] האבנ"ז ז"ל חידש דבר נפלא, דהריגת זרע עמלק לנשים הוי חיוב רק אם מזדמן לידה דאינה יוצאת למלחמת מצוה, וא"כ לא עדיף מעונש בי"ד דאין מענישין בשבת, ודוקא אנשים שיוצאין למלחמת מצוה יוצאין אפי' בשבת, וא"כ הוי לגבי נשים מעשהז"ג דהא בשבת אסור.
י] והא דהריגת ז' עממין נשים חייבות, דהתם הוי משום העתיד שלא ילמדו ממעשיהם וא"כ דמיא לסילוק מזיקין דמותר בשבת דהוי מלאכה שאצל"ג, אבל מחיית עמלק דהוי נקמה ע"ש העבר הוי כעונש בי"ד דאסור בשבת.
י"א] ויש להקשות ע"ד ממ"נ, דהנה דעת התוס' דרק עונש מיתה שיש בה חילול שבת אסור בשבת ודעת הרמב"ם ז"ל דגם עונש שאין בה חילול שבת אסור בשבת, והתוס' שם כתבו דרק עונש בי"ד דאיכא כפרה לנהרג אסור דאל"כ הוי מקלקל בחבורה, וא"כ לדבריהם ז"ל גם הריגת עמלק מותר בשבת דאין בה ענין כפרה.
י"ב] ולדעת הרמב"ם ז"ל קשיא איפכא דלדעתו ז"ל דאפי' עונש שאין בה חילול שבת אסור, א"כ ליתסר גם הריגת ז' עממין, וי"ל דכונת האבנ"ז ז"ל דהריגת ז' עממין אינו כלל בגדר עונש אלא מניעת היזק דלעתיד, מיהו בלא"ה דברי האבנ"ז ז"ל לא א"ש בדעת הרמב"ם ז"ל דהא פסק כר"י דמשאצל"ג חייב.
י"ג] וממוצא הדברים נמצא דבר נפלא דלמאי דפסק המג"א ז"ל כהתוס', א"כ גם מחיית עמלק מותר בשבת וממילא נשים חייבות בקריאת פר' זכור, וי"ל דמה"ט מחמרינן לנשים לשמוע פר' זכור.
י"ד] ובגוף דברי האבנ"ז ז"ל דהריגת ז' עממין הוי משאצל"ג, צ"ע דא"כ שריפת חמץ דהוי משום העתיד שלא יכשל בבל יראה הוי משאצל"ג, ותיקשי אמאי קאמר ר' עקיבא דאסור לשרוף חמץ ביו"ט, הא הוי משאצל"ג, ונוכיח מכאן דר"ע ס"ל דמשאצל"ג אסור, אמנם א"כ קשיא דהו"ל לרבא שם בפסחים למימר ש"מ מדר"ע ארבעה.
ט"ו] מיהו נראה לחלק, דשריפת חמץ הרי הוי נמי תיקון על ל"ת שכבר עבר, דהא בל יראה הוי לאו הניתק לעשה, וגם היכא דמכאן ולהבא אינו עובר חייב לשרוף החמץ לתקן למפרע, א"כ לא דמיא להריגת ז' עממין דאין בה אלא משום העתיד.
ט"ז] והנה משריפת נותר וקדשים פסולין דאסור בשבת ליכא למילף דהתם אין מצות השריפה משום העתיד אלא משום דאיכא מצוה לשורפן. מיהו החינוך ז"ל כ' דטעם מצות שריפה היינו משום שלא יבואו קדשים לידי בזיון וא"כ הוי נמי משום העתיד.
