לפני כעשר שנים למדתי בישיבת הר המור, בשכונת קרית היובל בירושלים. הייתי רווק, לאחר כמה שנים של יציאה לדייטים.
זו הייתה תקופה מתסכלת. ואז הכרתי את איילת, אישה צעירה, רגישה ויפה .יצאנו לדייטים במשך חודשים אחדים, ונראה היה שהכול מתקדם לקראת אירוסין. אני יכול לומר בכנות שנוצר בינינו קשר חזק ושרציתי להתחתן עמה. אך לפתע היא החליטה לנתק את מערכת היחסים. בנימה מתנצלת הסבירה שזה פשוט לא מה שהיא מחפשת.
לבי נשבר.
אף שניסיתי לקבל את הדחייה כמיטב יכולתי, נותר בתוכי כאב עמוק. כאשר שמעתי לילה אחד, חודשים ספורים לאחר מכן, שאיילת התארסה, הייתי הרוס. כל הכאב והאכזבה שנאגרו בתוכי התפרצו החוצה. חשתי בודד ונטוש. רציתי לבכות, לחבק מישהו. אך איש בישיבה לא היה יכול לנחם אותי באמת, ומשפחתי התגוררה הרחק משם.
מה עושה תלמיד ישיבה בירושלים כאשר הוא עומד בפני מצוקה שכזו?
יש רק מקום אחד ללכת אליו — לכותל! החלטתי ללכת לכותל המערבי ולשפוך את לבי לריבונו של עולם, ולבקש ממנו נחמה וחיבוק רוחני.
יצאתי מהישיבה בערך ב־11:30 בלילה, וקיוויתי לתפוס את אחד האוטובוסים האחרונים לכותל המערבי. כשחיכיתי בתחנת האוטובוס נשאתי את עיניי ולבי למרומים, וחיפשתי מעבר לכוכבים נוכחות שידעתי שתסייע לי.
באותו רגע עצר אופנוע ליד תחנת האוטובוס. איש כבד־גוף עם זקן עבות ועיניים כחולות בהירות הרים את מגן הקסדה שלו וחייך אלי.
"לאן אתה נוסע?" שאל. "אפשר להציע לך טרמפ"?
"אני בדרך לכותל", השבתי.
"מושלם", הוא אמר. "אני נוסע לעיר העתיקה. עלה — ותחזיק חזק."
טיפסתי על האופנוע וכרכתי את זרועותיי סביבו, והוא החל לנסוע לאורך הרחובות הירושלמיים השקטים.
לא רכבתי הרבה על אופנועים בחיי, וחשתי קצת חסר ביטחון, בייחוד כאשר האופנוע נטה ופנה דרך סמטאות ירושלים המתפתלות. אחזתי בחוזקה ברוכב, וזה יצר מצב מוזר במקצת.
לא פגשתי את האיש קודם לכן ואפילו לא ידעתי את שמו, אך מצאתי את עצמי יושב מאחוריו, ממש מחבק את גבו הרחב, בשעה שבדיוק לזה נזקקתי — מישהו לחבק אותו! היה לי קשה שלא לקבור את פניי במעיל הרכיבה שלו ולתת לדמעותיי לזלוג. כשהגענו לעיר העתיקה, הרגשתי טוב יותר באופן מפתיע, כאילו הכאב כבר נעשה פחות חד. האיש הוריד אותי ברובע היהודי.
הודיתי לו בחום ועשיתי דרכי מטה לכותל המערבי. אל תשאלו אותי איך, אבל חשתי שתפילותיי נענו עוד קודם שהגעתי לשם. בערך שעה לאחר מכן לקחתי מונית בחזרה לישיבה.
הזמן חלף, ולבי החלים, וכעבור שנתיים בערך הכרתי את שרית. כיום אנחנו נשואים ויש לנו שני ילדים, ואנחנו מאושרים מאד.
אבל אם תשאל אותי אם הזר על האופנוע היה אליהו הנביא, אהיה מוכרח להודות שלא. שמו הוא מנשה אנקורי, וכיום אני מכיר אותו היטב ,לאחר שהתחתנתי עם שרית. הוא נעשה... חותני!
