עודד מזרחי
בבוקרו של יום התיישבתי על כיסאי בחדרי כדי לכתוב במחשבי כמה סיפורים. כינורות נפשי המו: לאחר העברת הדירה המפרכת, סוף סוף אזכה להקדיש את יומי לכתיבה רגועה.
לפתע צפצף מסרון מבעל הבית: "תגיע מיד לדירה שעזבתם! הדיירות החדשות מתלוננות שיש בעיות קשות בדירה. אתה חייב לסדר זאת כעת!".
"ריבונו של עולם", מלמלתי, "הרי טיפלתי בכך, ומה כבר יכול להיות?!".
מיהרתי לדירה ופגשתי שם דיירות לבושות בבגדי עבודה המסיידות את הדירה.
"שלום לכן", פתחתי, "אני הדייר הקודם. שמעתי שיש איזו בעיה…".
"ועוד איך!", אמרו והראו לי בקיר עליון שישה חורים שהיו שייכים לווילון עתיק יומין, וכן שלוש מגרעות בקיר המסדרון הצבוע היטב.
"זה שום דבר", טענתי, "ואתן יכולות לעשות את זה בעצמכן. אני מוכן לשלם לכן".
"בשום אופן!", אמרו, "אתה חייב להחזיר את הדירה כמו שקיבלת!".
הצעתי שאסתום את החורים בעצמי ואשלם להן על החומר המועט.
"לא! אתה צריך לקנות את החומר!".
התמוגגתי מרוב צער ואמרתי:
"מדוע אתן מדקדקות איתי כחוט השערה במידת הדין, וכי צדיק אנוכי?!".
דווקא הדיבור הזה הצחיקן, והן פטרו אותי מכל עול.
חזרתי בזריזות לחדרי הקט, התיישבתי מתנשף מעט על כיסאי, ולפתע הגיעה רעייתי.
"מה נשמע?", שאלתי.
"ברוך השם", ענתה, "הפלאפון שלי נחסם".
מי פילל ומי מילל… נרתמתי למשימה והבטחתי שאחזיר לה את מכשירה מתוקן במהרה. התברר שעלי לגשת לדוכן של החברה הסלולרית בתחנה המרכזית כדי להחליף כרטיס סים.
כאשר הגעתי לדוכן המיוחל, המוכר הצמיד את המכשיר למחשבו, תקתק במקלדתו תקתוקים קלים כנוצה, והחזיר לי את המכשיר.
"זה בסדר גמור", אמר, "לא צריך להחליף כלום".
עליתי על הרכבת הקלה ושטתי על רחובות הנהר לעבר ביתי. שימחתי את אשתי עם הפלאפון שחזר לעצמו, ועמדתי לחזור לחדרי המיותם מאז הבוקר.
לפתע הגיע חברי יואל שביקשתי ממנו להוציא את רעפי הפלסטיק מהזולה שלי, להניח במקומם סכך נצח, ולהקים את סוכתי.
"כל הכבוד!", אמרתי לו, "אבל חשבתי שתבוא לפני סוכות, לא לפני ראש השנה…".
"אני פנוי כעת", הסביר, "לך תדע מה יהיה בעוד שבועיים".
הוא עלה למרומי הגג, ואני סייעתי לו מלמטה – משליך לעברו כלים מכלים שונים, עד שהושטתי לו את סכך הנצח המגולגל, והוא פרסו על הקרשים והטיל צל בתוך הזולה.
כיבדתי אותו בבירה קרה, ונאנחתי באומרי ש"היום הייתה לי תכנית לכתוב, אבל לקדוש ברוך הוא הייתה תכנית אחרת לגמרי".
סיפרתי לו על קורותיו של היום הזה, שבו לא הצלחתי לכתוב אפילו אות אחת, ורק רצתי מצרה לישועה ומצרה נוספת לישועה נוספת, וכעת אני חוסה להפתעתי בצל הסכך.
"בעולם הזה האדם חייב להיות גמיש", אמר, ובעודו ממולל בידו קנה שנשר מסכך הנצח הוסיף: "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז!".
אני מחבב מאוד את חבריי בעלי התשובה, שרובם בעלי מלאכה, וכשצריך הם יודעים לצטט דברי קדושה בטבעיות חיננית.
תרמתי לדבריו אותיות מחכימות: "גמיש אותיות 'גם יש' – על האדם לדעת שיש גם אפשרות נוספת, ואסור לו להתעקש שיהיה דווקא כך ולא אחרת.
שלחתי מסרון לבני אליעזר כדי לקבל גימטריא מחכימה למילה "גמיש".
התשובה הגיעה מיד: "שמחה".
היה שווה להצטער כל היום כולו כדי לשמוע את הגימטריא הזאת, שפירושה החד משמעי: אתה רוצה להיות בשמחה? תהיה גמיש!
נפרדתי מיואל וחזרתי לחדרי מותש ומאושר, ולא עלה בידי לכתוב אלא את עלילותיו של היום שהחל להעריב, והרי הן לפניכם.
