"מעשה שהיה אצל הרב צבי פסק פרנק זצ"ל רבה של ירושלים, בכניסה לביתו של הרב פרנק, היה חדרון קטן ששם עמד שלחן עם כסאות, ושם היו מתפללים כל יום שחרית מנחה וערבית".
"יום אחד לפני תפילת מנחה, נפתחה הדלת, ובכניסה עמד אדם גדול ממדים, עם שערות גדולות בלא כובע, לבוש במכנסים קצרים, ושאל מתי מתפללים מנחה? ענה לו הרב בעוד עשר דקות. והוא יצא".
"לאחר עשר דקות, הוא הגיע שוב, באותם בגדים, כשעל ראשו כיפה מקומטת, ושאל את הרב: אפשר להתפלל לפני העמוד? ענה לו הרב בבקשה! הוא לבש טלית, וניגש לעמוד להתפלל תפילת מנחה, אח"כ הוא התפלל גם ערבית ואמר קדיש".
"לאחר גמר התפילה, הוא שאל, מתי מתפללים שחרית? ענה לו הרב בשעה שבע. הוא שמע, והלך בלא לומר מילה. לאחר שהלך, שאלו אנשי המניין את הרב: לאדם הלבוש בצורה כזו נותנים לעבור לפני התיבה? ענה הרב: כן, זה מה שיהיה, מי שאינו מרוצה יכול ללכת להתפלל במקום אחר, לכם יתנו להתפלל בכל בית הכנסת, לאדם זה לא יתנו להתפלל בבית כנסת אחר".
"למחרת אדם זה הגיע שוב, אבל הוא כבר היה לבוש במכנסים ארוכים, עם כפה יפה על ראשו. הוא הניח תפילין והתפלל תפילת שחרית לפני העמוד, לאחר התפילה עזב את המקום, בלי שתהיה אפשרות לשאול לשמו. כך נמשך הדבר כשבועיים, הוא הגיע לתפילה שלש פעמים ביום, ובגמר התפילה הלך לדרכו".
"יום אחד, הוא נשאר לאחר התפילה כמה דקות, הרב רמז לו לגשת אליו, הוא ניגש לרב, והרב שאל אותו מי אתה? הוא ענה לרב: רבי ניצחת אותי!!! שאל הרב במה ניצחתי, הרי לא דיברתי אתך מעולם. הוא השיב: הרב זוכר לפני שבועיים כשבאתי בפעם הראשונה ובקשתי להתפלל, והרב ענה לי: בודאי".
"באותו יום נפטרה אימי בת 96, מאוד אהבתי אותה, ואני עובד ב"קליה" הסמוכה לים המלח, ואיני שומר תו"מ. אמא קראה לי לפני שנפטרה, ובקשה ממני שאבטיח לה שאומר עליה קדיש, נתתי לה תקיעת כף, ולאחר מכן התחיל המיקוח, האב ביקש שאומר עליה קדיש שנה שלימה. אני הסכמתי רק לשבוע, והגענו לפשרה שאומר קדיש חודש אחד".
"לאחר ההלוויה, יצאתי לחפש בית הכנסת, כדי שאוכל להתחיל לומר קדיש, עשיתי לעצמי סימן, אני נכנס לבית הכנסת הראשון הנקרא בדרכי, אם נותנים לי להתפלל לפני העמוד כמו שאני, אמשיך להתפלל בכל החודש כפי שהבטחתי, אך אם לא יתנו לי להתפלל אני נקי משבועתי, ולא אומר יותר קדיש".
"כבוד הרב, בזה שנתת לי להתפלל, ניצחת אותי, חיבק הרב את אותו אדם ואמר לו: אוי!! אני לא זכיתי לכיבוד אם כזו!! אותו אדם התחיל לבכות בקול, ובדמעות שליש, עזב את הבית, וכמה שבועות לא הגיע. הרב הצטער, וחשב אולי לא היה צריך לומר לו מילה, אולי בדבריו הוא ריחק אותו".
"לאחר שבועיים הוא הגיע שוב, כעת מסופר כהלכה, לבוש בחליפה ובמגבעת כיהודי חרדי ממש, שאל אותו הרב, היכן היית? ענה היהודי: לאחר שהרב חיבק אותי ואמר את מה שאמר, זה נתן לי זעזוע והחלטתי לחזור בתשובה. נסעתי ל"קליה", חיסלתי את כל עסקי שם, חזרתי לירושלים ועכשיו אני יהודי ירא ושלם!! וכיום נכדיו של אותו יהודי מסתובבים עם פאות בירושלים. ע"כ הסיפור הנפלא".
"ויש לשאול, איך באמת התיר לו הרב פרנק להתפלל לפני העמוד, והרי נאמר במסכת מגילה (דף כד ע"ב) פוחח אף על פי שהוא פורס על שמע, אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה. ולדעת רש"י פוחח הוא מי שכרעיו מגולות, פורס על שמע לומר קדיש וקדושה, לפי שהוא מחוייב בדבר. אבל אינו עובר לפני התיבה להיות שליח ציבור להוציאם ידי חובתם, שאין זה כבוד צבור, ולדעת הרי"ף והרמב"ם היינו מי שזרועותיו מגולים. וכן פסק השו"ע (או"ח סימן נג סי"ג) פוחח הוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה [משנ"ב (ס"ק מ) – שגנאי הוא]. ובטור שו"ע (סי' צח ס"ד) נאמר התפלה היא במקום הקרבן..., וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות".
"וא"כ כיצד הרב פרנק נתן לו לגשת לעמוד, הרי אדם זה הוא פוחח, כי רגליו מגולות, ובגדו קרוע, כי מכסה רק ראש רגליו בלבד, וכל כולו מגולה ומבוזה, ובודאי לא יעמוד כך לפני המלך?"
"שאלתי שאלה זו את הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין שליט"א והשיב לי, כנראה שההר צבי חשש שאם יסרב להרשות לו לעבור לפני התיבה, הוא יתפקר לגמרי, ויתכן שיצא לשמד, ואם כן הרי נאמר בשו"ע (או"ח סימן שו סי"ד) מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת, להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו, להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ומבואר טעמו במשנ"ב (ס"ק נז) דאומרים חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה, ואם שבת מחללים כדי להצילה, כל שכן שמותר להרשות לו לעבור לפני התיבה".
