וידבר ד' אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר.
כשם שה"לאמר" הראשון הוא מיוסד להגיד, שכח ההשפעה המקורית של הדבור אל משה הופיע ג"כ בהאמירה שלו, למסור דבריו למי שנצטוה להגיד לו את דבר ד', כמו־כן ביסוד הצואה של אהרן ובניו, שיש בה משום זירוז מיד ולדורות, יעמד כח החיים של דבר ד' הראשון כאשר יצא מפי רועה נאמן לראשית קדושת הכהונה, בישראל, לאהרן ובניו. כמו שהיה מיד, כן יהיה לדורות, באותו רשם הקדש, בעוצם חיותו ועומק קליטתו באמונת אומן נשגבה. והרשם הזה פועל להגן נגד כל התרשלות, האפשרית לבא במקום שיש חסרון כיס, ופועל להקיש את רשם הדורות אל הרשם של מיד. "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אמר ר"ש ביותר שיש חסרון כיס" (ספרא).
זאת תורת העולה. הלא היא עולת התמיד, העולה עולה ראשונה (פסחים נ"ח), שמבאר בפרשה את הרשם הרוחני, הקדוש והנמרץ, שהיא פועלת, בכל פרטיה וסדרי עבודתה הרשומים כאן. והתכן הרוחני, המצטיר בלב האומה ונפשה מהשפעתה של העולה הזאת, התמידית, והמשותפת לכללות האומה כולה, מתוך שהיא באה משקלי הצבור, תכן זה הוא תורה שלמה, שאורות קדש ממקור חייה של האומה, מכל תפארת זיו נשמתה, מופיעים ממנו על הכלל ועל הפרט. הנה זאת, הענין המושג ונצב בציור חי ומלא בתוך נשמתנו, היא תורת העולה.
היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. אע"פ שעיקר פעולת הקרבן ומטרתו העליונה והיסודית תלויה היא בזריקת הדם, יסוד הכפרה, "כי הדם הוא בנפש יכפר", שהוא יש בו יסוד נפשי לרומם את הצד הרוחני היסודי, שבאדם ושבאומה, בכללה, ובכל פרט ופרט מפרטיה, שזוהי כפרת הדם אבל למטה מהערך הנפשי, שהוא כבר יש לו איזה תכן של הפשטה, יש התכן החיוני, ערך החיות הטבעי, שהוא צריך להתעלות, המזגים והתכונות הגופניות צריכים להתעדן, ע"י כח הדבקות האלהית הזורמת על הכלל כולו מקדושת ההקרבה. והכתוב מודיענו, שזו היא העולה ממש, ככחה האצילי, בתכונת כפרת הדם שהוא הנפש, כן הוא כח הטבעי המזגי בתכונת ההעלאה של העולה על מוקדה על המזבח, שהיא עולה על המוקד הקדוש, מזדככת בכח אש הקדש, ומורה היא, וגם פועלת, לזכך את כל הטבעים והמזגים הגופניים של כל החיים, הקשורים במפעל קדושה זו. כל הלילה, בעת שהטבעים החמריים מתגברים בעולם, בעת שאור הנשמה, האצילי נדעך מעט, מפני הגסות הפרושה על האדם ועל החי, הלאות הרוחנית של הלילה, העולה קימת על מוקדה לפעול את הזכוך הראוי, שלא ישקע כח החיים בעמק החמרנות, ויתעלה בכל תקפו ואורו כשיבא הבקר, ויהיה נכון לעמוד חי לפני ד' אל דעות בכל הדרו. היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבקר.
ואש המזבח תוקד בו. העדון הזה, של ההרגשות והתכונות הגופניות המזגיות, היוצא מהסגולה הפועלת האלהית, של יקידת העולה על מוקדה על המזבח, הרבה היא מתעלה ומתקדש במה שאנו יודעים, שזה הכח היוקד, הכח המעכל ומעדן את היסוד הבשרי החמרי, של מזגי כל גויה ונפש בישראל, בגוי כולו, וממנו השפעתה הולכת על כל האדם וכל החי, זה הכח איננו כח חלוני, אשר רק התוצאות המעשיות ביסודי חיי החברה הן מגמתו. שגם להם יד ושם לשאיפה של עדינות הכחות וטהרת המזגים. אבל יותר ויותר מזה הוא הכח הגורם לעלוי העדון הזה, שבא ע"י מוקד העולה. כי אש המזבח, אש הקודש, העולה למעלה, ואהבת ד' בוערה בה בתכונה של שלהבתיה, חיה ופועלת, תוקד בו. כחקדוש זה הוא המעלה ומעדן את הכל, ומשלים בלהבי קדשו את תורת העולה, בכללה ובפרטיה, בכל הליכותיה ותוצאותיה. ואש המזבח תוקד בו.
ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו. אע"פ שכך היא ההלכה, שכל ארבעת הבגדים צריכין להיות בעבודה זו, "ר"ש אומר ממשמע שנאמר בד שומעני ד' כלים" (ספרא), מ"מ פרט הכתוב את הכתונת ואת המכנסים, אלה המכפרים, הכתונת על שפיכת דמים, שסגולתה לעצור את תכונת המזג הכעסני, שיש בו משום קלקלה נפשית, הקשורה ברתיחה גופנית, שצד הרוחני המקולקל מתגבר בה, והמכנסים מכפרים על ג"ע, תכן של קלקול שצד החמרי מתגבר במזגו על היסוד הרוחני, ושניהם הם נעשים שקטים, מזדככים מזוהמתם, בסגולתה של יקידת העולה על מוקדה.ומתקשרת הקדושה עם יושר המדות המעשיות, ברמז וערך של הכח החמרי התמציתי, שנשאר מכל מפעלה של היקידה. וכדי לסמן פעולה קדושה זו ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, אלה הכלים המקודשים, בגדי קדש הנקיים, הפועלים את פעולתם להלביש את הנפש הכללית, השרויה במעבי חמריותה, תכונות אציליות נאות וטהורות, מתוך השפעתה של אש הקדש ביקודה, ושל העולה, העולה היא על מוקדה.
והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח . הפעולה, ששלהבת אש הקודש עושה על תכונת האדם בעת מפעלה, היא נעלה מכל ארח חיים טבעיים וחברותיים של האדם. כל זמן שהפעולה היא על המזבח, הרי היא מתעלה מכל דוגמא אנושית, ואי אפשר שיתנהג על ידה העולם האנושי במפעליו הקבועים. וכדי לרשם את הרשם, של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה, גם בארחות החיים שרק סמוכים הם לתכן הקדש בהיותם ישרים, אבל לא על המזבח בעצם מושג הקדש הוא המקום שלהם, כדי לתמם חזון קדש אוצר חיים זה, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח, להיות שם שמור וגנוז עומד ברשם קדושתו, בלא הפרעה, ואע"פ שנעשה מצותו בקדושתו הוא עומד, "ושמו שלא יפזר" (פסחים כ"ו).
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה – אל מקום טהור. תכן מיוחד הוא, לעבודה המיוחדת בעקרה בכדי לפרסם את תכן ההרגשות והדעות האלהיות בהמון רב, ששונה הוא מאותו התכן שלעניני העבודה, הבאים להרשים את יסוד הקדש במפעל של חיים בתוכיותה שלכל נשמה, בעמקה היחידי וברוח חייה המקושר עם כל ההויה, שכזה הוא התכן של תרומת הדשן, המושם אצל המזבח. אבל היסוד של ההעברה ההכרזית, ההתפרסמות הגדולה לתכן הדעות העליונות, שאור ד' אלהים אמת וכבודו מופיע על ידן, וכל תכן החיים וההויה, הצדק והמוסר, מתעלים על ידן, בתור גורמים קרובים, זהו תכן ממדרגה השניה, שהלבוש הראשון, היקר בערכו, צריך הואאז לרדת קצת ממעלתו. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, פחותים מהראשונים, בגדים שבשל בהם קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו (יומא כ"ג). והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. זאת היא עבודת ד', המתפשטת חוץ ממרכזה, באה אלגבולי החיים החלוניים, כדי להשאירם בטהרתם ע"י השפעתה החודרת. על כן אע"פ שהדשן הזה, מכללות התפוח הנשאר, הוא מוצא מחוץ למחנה, אבל המקום הוא מקום טהור. אל מקום טהור.
והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. רשם גדול יש לנו כוון, שגם אחר שהחיים נתפשטו מתוך מרכז הקדש, היו לחיים חלוניים, עסוקים בצרכי החמר הפעוטים, ירדו מרום מעלת הנצח, לעסוק בצרכי הזמן של יום יום, של חיי שעה, הנה אש הקדש בוערת היא בלב. זאת היא סגולת אש המזבח, הפועל מרחוק על כל נשמה בעם ד'. כי האש על המזבח תוקד בו לא תכבה. כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה.
ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. חדשים לבקרים רבה אמונתך. מי הוא הנותן הכח, לחיי הקדש שישטוף בעז, גם למרות כל נהרי נחלי החול, ההולכים ומתגברים מתוך הכרח החיים וטבעם הקשה, הנה חדוש היקוד, בעריכת העצים בבקר בבקר, פועל הוא חדוש עצים בכל נפש, בכל רוח, בכל נשמה בישראל, להגות בפלאי אל דעות, להתענג ממתק זיו אהבתו ונעם תורתו, המתחדשת בכל יום בכל יום תמיד. "בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלמודים". עצי הקדש החדשים, המגדילים את אש המזבח, מעוררים את כח החיים המעשיים בכל נשמה, להחיש כח של מעשים טובים חדשים, לעורר על ידם רוח חיים חדשים, ממקור אש הקדש של הנשמה, ששלהבת אש הקדש בוערת בה בתוכיותה.
וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. כשם שישנם בשיורי התמצית, של כל פעולת ההקרבה, הדשן שנשאר אחרי העכול, שני מינים, פנימי וחצוני, ושניהם מתאחדים יחד להחזיק את בנין הקדש, כן יש בקדושה הפנימית, הקדושה המרכזית, שני מיני השפעות: השפעת הקדש העליון, שהוא כולו פנימי, כולו שמימי, עולה ליסוד הנבואה, הקדושה, הנפלאות שלמעלה מכל טבע והדרגה, זהו יסוד העולה שכולה כליל, כולה לגבוה, ויש עוד יסוד פנימי, הולך לקראת המוסר והצדק, לקראת טהר המחשבה והשכל המתאים לדרכי ד', אשר בכח האדם, בטבעיותו הרוחנית, לדבקה בהם. ונגד שני אלה הננו צריכים לעולה ולשלמים, העולה נגד ההשפעה הפנימית, העליונה, הראשונה, והשלמים נגד השניה. הקדשים וקדשי הקדשים, שניהם יחד משכללים את כל הדרת הקדש. וערך עליה העולה, והקטיר עליה את חלבי השלמים.
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. הנה אצל "ואש המזבח תוקד בו", האמור לגבי תרומת הדשן והוצאתו, אמרנו שהוא מצין, שגם עם ההתרחקות מהמרכז האצילי יהיה אש המזבח פועל פעולתו, אבל פעולה זו, המשפיעה על ההתפשטות החלונית, מוכרחת היא, מצד התכן החלוני, להיות לפעמים מופסקת מצד חצוניותה, ע"כ לא נאמר בה אש תמיד בפירוש, אבל כאן, שאנו עוסקים בבחינות הפנימיות, העולה, והשלמים, שאמנם הן מכוונות לעומת הבחינות החצוניות, של ההרמה, ושל ההוצאה של הדשן, אבל מתוך פנימיותן, יתכן הדבר, שגם בהשתתפותה של הערכת הקדושה עם הסדר הנוטה כבר אל השפעת החיים החלוניים, המעשיים, הטבעיים, צרכי האדם וחייו, ביסוד העקרי של הופעת הקדש, תכן השלמים, שהדבר עלול לרדת ממדת קדשה קצת, בכ"ז אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ומפני שכאן אנחנו מדברים בערכים פנימיים, בדברים שהם קשורים בעצמות הנשמה, שבכל נטיותיה, גם אותה הנטיה הנוטה להצד המעשי, הרי הקדש הוא מופיע בה באין שום הפסק כלל, ע"כ לגבי ערכה של העולה, ושל השלמים בשתופם כתוב "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". לא כענין ההרמה וההוצאה של הדשן, שאין כתוב בהן "תמיד", שאי אפשר להזכיר שם "תמיד", מפני הכרח ההפסקה של החיים החמריים ביחש להקשר הגלוי בתכן הקדש, ולא כענין "ואש המזבח תוקד בו", שנאמר אצל העולה שעל מוקדה, ע"פ היסוד הפנימי של קשר הרעיון שלה שאין צריך כלל להזכיר את התמיד, המובן מאליו, שאין שם סבה של הפסקה.
הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהו ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי, המצין אותה בהליכתה המסודרת, האטית, הבלתי פוסקת, היא שומרת על קדושת החיים מלהכשל בכח הנטיות, המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר. ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה, בשבילה ובשביל היקום כולו, באה מצות התמיד, שהתפלות התדיריות, מדי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן. "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כ"ו).
זאת תורת העולה. הלא היא עולת התמיד, העולה עולה ראשונה (פסחים נ"ח), שמבאר בפרשה את הרשם הרוחני, הקדוש והנמרץ, שהיא פועלת, בכל פרטיה וסדרי עבודתה הרשומים כאן. והתכן הרוחני, המצטיר בלב האומה ונפשה מהשפעתה של העולה הזאת, התמידית, והמשותפת לכללות האומה כולה, מתוך שהיא באה משקלי הצבור, תכן זה הוא תורה שלמה, שאורות קדש ממקור חייה של האומה, מכל תפארת זיו נשמתה, מופיעים ממנו על הכלל ועל הפרט. הנה זאת, הענין המושג ונצב בציור חי ומלא בתוך נשמתנו, היא תורת העולה.
היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. אע"פ שעיקר פעולת הקרבן ומטרתו העליונה והיסודית תלויה היא בזריקת הדם, יסוד הכפרה, "כי הדם הוא בנפש יכפר", שהוא יש בו יסוד נפשי לרומם את הצד הרוחני היסודי, שבאדם ושבאומה, בכללה, ובכל פרט ופרט מפרטיה, שזוהי כפרת הדם אבל למטה מהערך הנפשי, שהוא כבר יש לו איזה תכן של הפשטה, יש התכן החיוני, ערך החיות הטבעי, שהוא צריך להתעלות, המזגים והתכונות הגופניות צריכים להתעדן, ע"י כח הדבקות האלהית הזורמת על הכלל כולו מקדושת ההקרבה. והכתוב מודיענו, שזו היא העולה ממש, ככחה האצילי, בתכונת כפרת הדם שהוא הנפש, כן הוא כח הטבעי המזגי בתכונת ההעלאה של העולה על מוקדה על המזבח, שהיא עולה על המוקד הקדוש, מזדככת בכח אש הקדש, ומורה היא, וגם פועלת, לזכך את כל הטבעים והמזגים הגופניים של כל החיים, הקשורים במפעל קדושה זו. כל הלילה, בעת שהטבעים החמריים מתגברים בעולם, בעת שאור הנשמה, האצילי נדעך מעט, מפני הגסות הפרושה על האדם ועל החי, הלאות הרוחנית של הלילה, העולה קימת על מוקדה לפעול את הזכוך הראוי, שלא ישקע כח החיים בעמק החמרנות, ויתעלה בכל תקפו ואורו כשיבא הבקר, ויהיה נכון לעמוד חי לפני ד' אל דעות בכל הדרו. היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבקר.
ואש המזבח תוקד בו. העדון הזה, של ההרגשות והתכונות הגופניות המזגיות, היוצא מהסגולה הפועלת האלהית, של יקידת העולה על מוקדה על המזבח, הרבה היא מתעלה ומתקדש במה שאנו יודעים, שזה הכח היוקד, הכח המעכל ומעדן את היסוד הבשרי החמרי, של מזגי כל גויה ונפש בישראל, בגוי כולו, וממנו השפעתה הולכת על כל האדם וכל החי, זה הכח איננו כח חלוני, אשר רק התוצאות המעשיות ביסודי חיי החברה הן מגמתו. שגם להם יד ושם לשאיפה של עדינות הכחות וטהרת המזגים. אבל יותר ויותר מזה הוא הכח הגורם לעלוי העדון הזה, שבא ע"י מוקד העולה. כי אש המזבח, אש הקודש, העולה למעלה, ואהבת ד' בוערה בה בתכונה של שלהבתיה, חיה ופועלת, תוקד בו. כחקדוש זה הוא המעלה ומעדן את הכל, ומשלים בלהבי קדשו את תורת העולה, בכללה ובפרטיה, בכל הליכותיה ותוצאותיה. ואש המזבח תוקד בו.
ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו. אע"פ שכך היא ההלכה, שכל ארבעת הבגדים צריכין להיות בעבודה זו, "ר"ש אומר ממשמע שנאמר בד שומעני ד' כלים" (ספרא), מ"מ פרט הכתוב את הכתונת ואת המכנסים, אלה המכפרים, הכתונת על שפיכת דמים, שסגולתה לעצור את תכונת המזג הכעסני, שיש בו משום קלקלה נפשית, הקשורה ברתיחה גופנית, שצד הרוחני המקולקל מתגבר בה, והמכנסים מכפרים על ג"ע, תכן של קלקול שצד החמרי מתגבר במזגו על היסוד הרוחני, ושניהם הם נעשים שקטים, מזדככים מזוהמתם, בסגולתה של יקידת העולה על מוקדה.ומתקשרת הקדושה עם יושר המדות המעשיות, ברמז וערך של הכח החמרי התמציתי, שנשאר מכל מפעלה של היקידה. וכדי לסמן פעולה קדושה זו ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, אלה הכלים המקודשים, בגדי קדש הנקיים, הפועלים את פעולתם להלביש את הנפש הכללית, השרויה במעבי חמריותה, תכונות אציליות נאות וטהורות, מתוך השפעתה של אש הקדש ביקודה, ושל העולה, העולה היא על מוקדה.
והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח . הפעולה, ששלהבת אש הקודש עושה על תכונת האדם בעת מפעלה, היא נעלה מכל ארח חיים טבעיים וחברותיים של האדם. כל זמן שהפעולה היא על המזבח, הרי היא מתעלה מכל דוגמא אנושית, ואי אפשר שיתנהג על ידה העולם האנושי במפעליו הקבועים. וכדי לרשם את הרשם, של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה, גם בארחות החיים שרק סמוכים הם לתכן הקדש בהיותם ישרים, אבל לא על המזבח בעצם מושג הקדש הוא המקום שלהם, כדי לתמם חזון קדש אוצר חיים זה, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח, להיות שם שמור וגנוז עומד ברשם קדושתו, בלא הפרעה, ואע"פ שנעשה מצותו בקדושתו הוא עומד, "ושמו שלא יפזר" (פסחים כ"ו).
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה – אל מקום טהור. תכן מיוחד הוא, לעבודה המיוחדת בעקרה בכדי לפרסם את תכן ההרגשות והדעות האלהיות בהמון רב, ששונה הוא מאותו התכן שלעניני העבודה, הבאים להרשים את יסוד הקדש במפעל של חיים בתוכיותה שלכל נשמה, בעמקה היחידי וברוח חייה המקושר עם כל ההויה, שכזה הוא התכן של תרומת הדשן, המושם אצל המזבח. אבל היסוד של ההעברה ההכרזית, ההתפרסמות הגדולה לתכן הדעות העליונות, שאור ד' אלהים אמת וכבודו מופיע על ידן, וכל תכן החיים וההויה, הצדק והמוסר, מתעלים על ידן, בתור גורמים קרובים, זהו תכן ממדרגה השניה, שהלבוש הראשון, היקר בערכו, צריך הואאז לרדת קצת ממעלתו. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, פחותים מהראשונים, בגדים שבשל בהם קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו (יומא כ"ג). והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה. זאת היא עבודת ד', המתפשטת חוץ ממרכזה, באה אלגבולי החיים החלוניים, כדי להשאירם בטהרתם ע"י השפעתה החודרת. על כן אע"פ שהדשן הזה, מכללות התפוח הנשאר, הוא מוצא מחוץ למחנה, אבל המקום הוא מקום טהור. אל מקום טהור.
והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. רשם גדול יש לנו כוון, שגם אחר שהחיים נתפשטו מתוך מרכז הקדש, היו לחיים חלוניים, עסוקים בצרכי החמר הפעוטים, ירדו מרום מעלת הנצח, לעסוק בצרכי הזמן של יום יום, של חיי שעה, הנה אש הקדש בוערת היא בלב. זאת היא סגולת אש המזבח, הפועל מרחוק על כל נשמה בעם ד'. כי האש על המזבח תוקד בו לא תכבה. כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה.
ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. חדשים לבקרים רבה אמונתך. מי הוא הנותן הכח, לחיי הקדש שישטוף בעז, גם למרות כל נהרי נחלי החול, ההולכים ומתגברים מתוך הכרח החיים וטבעם הקשה, הנה חדוש היקוד, בעריכת העצים בבקר בבקר, פועל הוא חדוש עצים בכל נפש, בכל רוח, בכל נשמה בישראל, להגות בפלאי אל דעות, להתענג ממתק זיו אהבתו ונעם תורתו, המתחדשת בכל יום בכל יום תמיד. "בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלמודים". עצי הקדש החדשים, המגדילים את אש המזבח, מעוררים את כח החיים המעשיים בכל נשמה, להחיש כח של מעשים טובים חדשים, לעורר על ידם רוח חיים חדשים, ממקור אש הקדש של הנשמה, ששלהבת אש הקדש בוערת בה בתוכיותה.
וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. כשם שישנם בשיורי התמצית, של כל פעולת ההקרבה, הדשן שנשאר אחרי העכול, שני מינים, פנימי וחצוני, ושניהם מתאחדים יחד להחזיק את בנין הקדש, כן יש בקדושה הפנימית, הקדושה המרכזית, שני מיני השפעות: השפעת הקדש העליון, שהוא כולו פנימי, כולו שמימי, עולה ליסוד הנבואה, הקדושה, הנפלאות שלמעלה מכל טבע והדרגה, זהו יסוד העולה שכולה כליל, כולה לגבוה, ויש עוד יסוד פנימי, הולך לקראת המוסר והצדק, לקראת טהר המחשבה והשכל המתאים לדרכי ד', אשר בכח האדם, בטבעיותו הרוחנית, לדבקה בהם. ונגד שני אלה הננו צריכים לעולה ולשלמים, העולה נגד ההשפעה הפנימית, העליונה, הראשונה, והשלמים נגד השניה. הקדשים וקדשי הקדשים, שניהם יחד משכללים את כל הדרת הקדש. וערך עליה העולה, והקטיר עליה את חלבי השלמים.
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. הנה אצל "ואש המזבח תוקד בו", האמור לגבי תרומת הדשן והוצאתו, אמרנו שהוא מצין, שגם עם ההתרחקות מהמרכז האצילי יהיה אש המזבח פועל פעולתו, אבל פעולה זו, המשפיעה על ההתפשטות החלונית, מוכרחת היא, מצד התכן החלוני, להיות לפעמים מופסקת מצד חצוניותה, ע"כ לא נאמר בה אש תמיד בפירוש, אבל כאן, שאנו עוסקים בבחינות הפנימיות, העולה, והשלמים, שאמנם הן מכוונות לעומת הבחינות החצוניות, של ההרמה, ושל ההוצאה של הדשן, אבל מתוך פנימיותן, יתכן הדבר, שגם בהשתתפותה של הערכת הקדושה עם הסדר הנוטה כבר אל השפעת החיים החלוניים, המעשיים, הטבעיים, צרכי האדם וחייו, ביסוד העקרי של הופעת הקדש, תכן השלמים, שהדבר עלול לרדת ממדת קדשה קצת, בכ"ז אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ומפני שכאן אנחנו מדברים בערכים פנימיים, בדברים שהם קשורים בעצמות הנשמה, שבכל נטיותיה, גם אותה הנטיה הנוטה להצד המעשי, הרי הקדש הוא מופיע בה באין שום הפסק כלל, ע"כ לגבי ערכה של העולה, ושל השלמים בשתופם כתוב "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". לא כענין ההרמה וההוצאה של הדשן, שאין כתוב בהן "תמיד", שאי אפשר להזכיר שם "תמיד", מפני הכרח ההפסקה של החיים החמריים ביחש להקשר הגלוי בתכן הקדש, ולא כענין "ואש המזבח תוקד בו", שנאמר אצל העולה שעל מוקדה, ע"פ היסוד הפנימי של קשר הרעיון שלה שאין צריך כלל להזכיר את התמיד, המובן מאליו, שאין שם סבה של הפסקה.
הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהו ענין מיוחד במעלת הקדש, שיש לה אותו האופי, המצין אותה בהליכתה המסודרת, האטית, הבלתי פוסקת, היא שומרת על קדושת החיים מלהכשל בכח הנטיות, המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר. ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה, בשבילה ובשביל היקום כולו, באה מצות התמיד, שהתפלות התדיריות, מדי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן. "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כ"ו).
