באחד מימי חודש אדר תשע"ט ישבתי במוזיאון גוש קטיף בירושלים, ממתין ליהודים טובים ולחסידי אומות העולם שיבואו לבקר. למקום נכנסו בני זוג מלוכסני עיניים.
"ברוכים הבאים!", פתחתי באנגלית, "אתם מסין או מיפן?".
"לא", ענו, "אנחנו מסינגפור".
זה היה חידוש בעבורי. עד כמה שזכור לי לא פגשתי במוזיאון עד אז תיירים מסינגפור.
הם סיפרו שפשוט עברו ברחוב שערי צדק, ראו שלט על מוזיאון כלשהו, והחליטו להיכנס פנימה. אין להם מושג מה הסיפור של גוש קטיף, אבל הם אוהבים מוזיאונים ואוהבים את ישראל.
איך אוכל לעניין אותם, חשבתי בלבי, בעודי גובה מהם דמי כניסה.
ואז נזכרתי כי בכל הדרכה שאני מוסר, אני מזכיר את סינגפור. מה עניין גוש קטיף אצל סינגפור? כאשר אני אומר שתושבי עזה הערבים, אם רק רצו, היו יכולים לאחר הגירוש, כאשר כל רצועת עזה עברה לרשותם, להקים את 'סינגפור של המזרח התיכון', מקום תיירותי פורח ומשגשג, אבל הם בחרו בדרך הטרור. הציעו להם חיים טובים, והם בחרו בדרכי מוות.
בני הזוג חייכו בתוגה לשמע הדברים הללו בתוך ההסבר. עברתי איתם לאולם השני, שבו מוצגים פרטי קודש מגוש קטיף לצד שחזורים של בתי כנסת עתיקים מעזה.
עמדנו מול שני ספרי תורה שלמרגלותיהם הונחו מזוזות מגוש קטיף, קלפים ובתי מזוזה.
בדרך כלל אני מסביר מהו סיפורם של ספרי התורה, ולא מתייחס כל כך למזוזות.
בעת שסיפרתי את סיפורי הספרים, האיש הצביע על המזוזות למטה ושאל איך קוראים לזה.
הסברתי לו שאלה מזוזות שמניחים בכניסה לכל בית או חדר, ולפי אמונתנו זה מסוגל לשמור על האדם מכל נזק.
האיש התפעל מאוד ואמר: "יש לי סיפור על זה בשבילך!".
נדהמתי. איזה סיפור יכול תייר לא יהודי מסינגפור לספר לי על מזוזות?
הוא החל לספר כי לפני כמה שנים נהגה כנופיית גנבים לפרוץ בצורה מתוחכמת לבתי השכונה שבה התגוררו. סוף גנב לתלייה מהודו ועד כוש, ובסופו של דבר הצליחה משטרת סינגפור ללוכדם. הגנבים הודו באשמה, ושוטרים עברו עם בני הכנופיה האזוקים בכל דירה ודירה שאותה פרצו.
בקומה שלישית אחת הם הצביעו על הדלתות ואמרו: "כאן פרצנו, וגם שם, וגם בדירה ההיא…".
הסתבר שהם ניסו לפרוץ לכל דירה כמעט, פרט לדירות שבהן הותקנה מערכת אזעקה.
הם הצביעו על אחת הדלתות ואמרו: "כאן לא פרצנו!".
השוטרים התבוננו בדלת. הייתה קבועה שם מזוזה של היהודים בפתח ותו לא.
"מה הבעיה?", התפלאו השוטרים.
"אף פעם לא ראינו כזאת מערכת אזעקה!…", אמרו הגנבים ביראה.
צחקתי לשמע סיפורו, והתפעלתי איך הקדוש ברוך הוא מגלגל בחיוך ישועות, וגם דואג לי לסיפור השגחה פרטית על הדרך. כאשר המשכתי בסיור עמם הרהרתי בלבי שבדרך כלל אנו מייחסים לקדוש ברוך הוא עניינים של יראה, אבל שוכחים את העיקר – את חוש ההומור הנפלא שלו – "יושב בשמיים ישחק" – שבא לביטוי במיוחד בחודש אדר. כעת אנחנו חיים בחידה שיש בה חוסר ודאות, פחד וחרדה, אבל לעתיד לבוא הכל יהפוך לבדיחה נפלאה ומשחררת – "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
