Euthanasia - Part 2

 ח"ו סימן שיד

שיחד את הרוצח להרוג את אביו ביריה ולא יהרגנו ביסורים קשים ורוצה לעשות תשובה על שגרם לאביו ליהרג במהרה

ח' תמוז התשל"ב בנ"י יצו"א.

מע"כ ידי"נ הרהגה"צ וו"ח וכו' כש"ת מוהרשי"ש האלבערשטאם שליט"א אדמו"ר מצישענאוו בנ"י.

אחדשכת"ר בידידות נאמנה,

מכתבו עם השאלה המכאבת קבלתי ואוי נא לנו כי כך עלתה בימינו ומה שמכאיב עוד יותר שכבר כמעט שכחו את הכל מה שעשו לנו הני רשעים הארורים ימ"ש ואם צותה התורה על עמלק שזנב הנחשלים תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח ובת"י אפילו בדרא דמשיח אנו בעונותינו שהרגו מאתנו רוב בנין ורוב מנין כמעט לא השאיר לנו שריד ח"ו וכ"כ שכחנו גבר עלינו כח השכחה והרי כולנו אנחני שרידי מאש מדוכים ביסורים מכף רגל ועד ראש השם ירחם ויסלח לי אם כתבתי שורות אלו כי אין אדם נתפס על צערו בראותי מה עשו הארורים ועד כמה הלך להם הרשעות יום יום נתברר יותר הגם שגם אני בעונ"ה עבר עלי כוס מרורים כידוע ואשלח לו לוטה פה קינה להתעורר קצת בענין זה.

ולעצם השאלה הנה בא לפני מעכ"ג איש אחד אשר תחת השלטון הנאצים ימ"ש היה במדינת פולין והנאצים שם גבו פרוות והכריזו שכל מי שלא ימסור להם הפרוות וימצא אצלו פרווה אחת דתו להמית. וע"ז עשו גם ג' יהודים מזקני העדה שיהיו אחראים בעד המגבית שאם ימצאו פרווה אצל מי שהוא יהרגו גם אותם הג' זקנים לאחר שכולם מסרו הכל מעשה שטן הצליח ומצאו אצל איש אחד כובע של פרווה והרשעים מיד הרגוהו והשלשה זקני העיר התחילו לענות אותם ביסורי מוות אחד מת מיסורים השני פרפר בין חיים למות והשלישי רק הכוהו אבל עוד לא הי' כמו השני, והנה אותו השלישי הי' אביו של האיש אשר בא לפניו כעת וראה בהכאות ובצער אביו והנה אמר הסרדיוט הנאצי ימ"ש לזה האיש היינו בנו של המוכה אם יתן לו שעון זהב אזי יהרוג את אביו ביריה ולא יסבול יסורים הבן לקח השעון ונתן לו והנאצי הוציא את האקדח וירה בו והרגו בעונ"ה וכעת בא הבן ומורה עלה על ראשו אולי לא טוב עשה שסייע בהריגת אביו ר"ל ורוצה לקבל עליו תשובה וחשב אולי הי' הקב"ה עושה נס גם לאביו והי' ניצל ממיתה והוא גרם מיתתו ע"כ.

וכ"ג יצא להביא ראי' מגמ' ע"ז י"ח ע"א ברחב"ת ששרפוהו בחבילי זמורות וכרכוהו בס"ת שהי' עוסק בה והניחו על לבו ספוגין של צמר שלא ימות במהרה אמרו לו תלמידיו פתח פיך ותכנס בך האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו א"ל קלצטנורו רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאנו לחיי עוה"ב א"ל הן השבע לי וישבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול רחב"ת וקלצטנורו מזומנים לחעוה"ב. ומינה מייתי ראי' דכיון דרצה להרגו ממילא הי' מותר לומר לקלצטנורו שיטול הספוגין והגם שאמר מוטב שיטלנה מי שנתנה משיחבול בעצמו היינו שהי' לו מתחלה תקוה שאפשר שעדיין ינצל.

וכדי להשתעשע בדבריו היקרים לי אדון בדבר דלכאורה יש לפקפק בדבר דמה שאמר רחב"ת מוטב שיטלנה מי שנתנה משיחבול בעצמו משמע שהי' פשיטא ליה שימות ולא הי' מקוה שיחי' עוד ואפילו הכי הי' ס"ל דמוטב הוא ואסור לחבול בעצמו ואדרבה לפי המבואר לעיל הרי כבר אמר לו ר' יוסי בן קיסמא תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת הס"ת באש ושאל אותו מה אני לחיי עוה"ב ואפ"ה סבר דאסור לחבול בעצמו ומקרי חבלה כה"ג אף דברור לו שימות וא"כ כ"ש בנו דקיי"ל החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייב ובנו אפילו לשם מצוה אסור לחבול בו אלא דא"כ תקשה כיון שאמר לקלצטנורו שיקח הספוגין א"כ האיך הי' מותר לעשות כן שבזה הרי ג"כ חבל בעצמו במה שצוהו להסיר הספוגין אם לא שנדחק משום דאין שלד"ע. וי"ל בתרי אנפי הפן הא' דאם יחבול בעצמו ס"ל לרחב"ת אז לא ימות על קדה"ש שהרי הוא חבל בעצמו ולא הרגוהו ממש אלא דלפ"ז תקשה קצת לשון חבלה דהכא עיקר חסר הטעם משום שאין זה קדה"ש בכל פרטיה.

או יאמר דמצוותו בכך הוא וזה הוא בכלל קדה"ש רק כשעכו"ם הורגים אותו ושיסבול היסורים עד שימות והוא בכלל המצוה דיהרג ואל יעבור והוא כעין מש"כ התוס' כתובות ל"ג ובש"מ שם ד"ה ובקונטרסין בא"ד ולא נהירא דהתורה אמרה ואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכלל הזה הוי נמי יסורין וממילא חייב הוא לקבל גם היסורים ולא שיחבול בעצמו שלא לקבל היסורים ולכן אסור לחבול בעצמו וכיון שאסור לחבול בעצמו הכ"נ בנו וכ"ש הוא מאביו וקלצטנורו שאני וכמ"ש לעיל בס"ד.

ומה שנלפענ"ד דראשונה נחקור אי הי' אביו בעצמו רשאי ליתן שעון או פיוס אחר להס"ס ימ"ש שיהרגוהו או שהי' עובר בזה על דין דמאבד עצמו לדעת או עכ"פ גרמא למיתה, והנראה דגרסינן בגמ' כתובות ל"ג ע"ב ממאי דמיתה חמירא דלמא מלקות חמור דאמר רב אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזרי' הוה פלחו לצלמא א"ל רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה ופרש"י יסורי מלכות הכאה שאין לה קצבה היא אבל מלקות יש לה קצבה ארבעים ועיין תוס' ושאר מפרשים שתמהו מקרא דכל נפשך דמשמע אפילו מיסרין ביסורין קשין דומיא דר"ע שהיו מסרקין בשרו במסרקות של ברזל ואפ"ה חייב לסבול, והש"מ הביא בשם הרב ר' אליעזר הובא בקונטרסין דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה כדכתיב בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים וכתב עליו בקונטרסים ויפה פירוש ומה שהקשה עליו ר"ת מר"ע וחבריו לא קשה דהתם הכאה שיש בו קצבה הוא כיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במהרה ע"ש והש"מ חלק עליו.

שמעינן מיהו דלכ"ע הכאה שאין לה קצבה של מלכות חמורה ממיתה ולדעת ר"א הי' לעבור ולא יהרג ולר"ת יהרג ואל יעבור אפ"ה ולפ"ז נלפענ"ד בנידון דידן שידוע שהני רשיעי ימ"ש אם התחילו להכות ח"ו למי שהוא הכאה שלהם היתה הכאה שאין לה קצבה וגרע יותר ממיתה ולא עוד אלא שלבסוף הכהו פצעוהו עד שמת מהכאתם ופשוט דמיתה קיל וממילא אם מי שהי' מאבד עצמו ח"ו באותו שעה שלא יעללו בו הרשעים ויכוהו מכות בלי קצבה לא הי' עליו דין מאע"ל ח"ו ולא הי' מקרי רשע כלל ואדרבה היתר גמור הוא. וראי' ברורה משאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבוד מותר לו כדדרשו בב"ר פל"ד י"ט הובא גם ברמב"ם בתה"א אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך לפיכך לא הי' בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו בשלא הספידוהו כראוי ועיין יו"ד סי' שמ"ה ס"ג ובברכ"י כתב דכן נמי אם ממית עצמו מחמת שירא מענויים גדולים ר"ל. ולפ"ז פשוט דהזקן לעצמו הי' מותר להציל עצמו מענויים קשים כאלו בבקשת שימיתוהו הרשע ולא ייסרוהו מכות בלי קצבה ממילא גם בנו שעשה שליחות אביו עשה בזה שהוא לטובתו (כמובן דשם שליחות כאן הוא שם מושאל).

שנית לפענ"ד לפ"מ דקיי"ל פסחים (ע"ה ע"א) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וכן הדין בהרוגי ב"ד וכ"ש בהרוגי מלכות אם נדון ליהרוג בפני הקסדור ח"ו ויש ביד איש ישראל לפעול אצל המלכות להרגו במיתה קלה חלף מיתה חמורה ודאי דצריך להשתדל ולהחליף בכדי למעט לו ביסורים דגם זה הוא בכלל ואהבת לרעך כמוך ואדרבה היכי שאין ממיתין אותו לשם כפרה ולא מהלכה דהרי רעך הוא לכל דבר ודאי דטב ליה עבדין ליה וחייבין להשתדל למעט לו ביסורים וא"כ הכ"נ בדידן כיון שודאי אם הי' הניחו הבן הזה ולא הי' נותן השעון הי' ממילא הרגו הס"ס בהכאות גדולות אלא שהי' מכהו מכות שאין להם קצבה כה"ג הרי מן הדין הי' מחויב לברור לו מיתה יפה ומצוה גדולה עשה בזה אם הי' ודאי ממיתו ממילא אם לא שהי' אפשר עוד לו לבקש ממנו שיניחו בפעם הזאת אולי הי' הועיל לו ע"י השעון ואפשר דהוא בכלל מה שאמר ריב"ז משיב חכמים אחור שהי"ל לומר הניחם הפעם ועיין גיטין כ"ח ע"ב היוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ומחלק בין ב"ד עכו"ם דמקבלי שוחד לב"ד של ישראל וא"כ אפשר דלכתחילה הי' לו לבקש שיניח את אביו עכ"פ אם לפי אומד הדעת לא הי' מניחו לגמרי אז ודאי שאין על הבן שום ענין של תשובה ואדרבה וכנ"ל.

ובמ"ש נראה לפענ"ד להבין דברי רבינו הרא"ש ז"ל נדרים כ"ב בהא מעשה דעולא במיסקי לארעא דישראל איתלוו לי' תרין בני חוזאי בהדיה קם חד ושחט לחבריה אמר ליה לעולא יאית עבדי א"ל אין ופרע ליה בית השחיטה (נ"א לך פרע ליה ביה"ש) ופי' הרא"ש מחמת מורא החזיק ידיו וגם כדי שימהר למות ע"כ ותמהו האחרונים ז"ל דמנ"ל להתיר לומר לו שיפרע לו ביה"ש שימהר למות ולגרום לו קירוב מיתה ועוד תמיהות ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דכבר הי' נשחט חברו ומוטל ומפרפר ומצטער למות כה"ג הו"ל בכלל ברור לו מיתה יפה וע"ד שאמרו בנסקלין שנסקלין ערומין למהר מיתתן ונותנין אבן על לבו הכלל כל שהומת ממהרין מיתתו שלא יצטער צער שאין צריך לו ופשוט.

והנה אחד מתלמידי הכולל דישיבתינו הקדושה הקשה מ"ש מהא דתניא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל הנוגע בו ה"ז שופך דמים דמה הדבר דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע בו האדם מיד נכבה עיין מס' שמחות וברי"ף ורמב"ם וטוש"ע יו"ד סי' של"ט ובש"ך שם וא"כ הכ"נ אמאי כתב הרא"ש שמותר למהר מיתתו אמנם החלוק פשוט דגוסס שמת בידי שמים עד שלא מת יש לו חזקת חיים וחי הוא לכל דבר ואם מן השמים מיסרין אותו אבל לא התירו לו לאבד ע"ל וכ"ש וח"ו לאחרים להמיתו ולא נעשה בו פעולת ידי אדם כה"ג ודאי אין המיתה מסורה בידינו אבל בנהרג בידי אדם בין שהוא בב"ד של ישראל מדינא ובין שהוא בידי רשעים ח"ו אלא שודאי ימיתוהו ולא שיצטער יותר במיתתו, האומר לו שימהר להמיתו שלא יצטער יותר וכדעת הרא"ש מותר והו"ל בכלל ברור לו מיתה יפה ופשוט דזה דוקא היכא דכבר ברור שיהרגוהו כבר והוא מפרפר וכנ"ל בשם הרא"ש או באופן דהכאה וכנ"ל והבן. [שו"מ במס' יבמות ק"כ ע"ב תוד"ה למימרא לחלק בין גוסס בידי שמים דחייב ובידי אינו חי עיי"ש].

וקצת יש להביא גם ממעשה דיהוסיפון שהיו שוחטין אלו לאלו במערה מפני החיל עכ"פ בהא סלקינן דלפענ"ד הבן הזה אשר ראה בצרת נפש אביו והצילו מיסורין אם ממילא הי' הורגו הרוצח הזה מצוה קעביד ואל ידאג ח"ו אלא ירבה בתורה ובמצוות. ומיהו אין ללמוד מכאן ח"ו היתר לקרב מיתת חולה ח"ו וכיוצא בו כי העושה כן הרי הוא רוצח גמור בין על בריא ובין על חולה ואפילו על גוסס העוצם עיניו הוא רוצח רק כה"ג דנהרג וכנ"ל.

אלו דברי ידידו דושכ"ג וי"ר שינקום נקמת דם בנ"י השפוך לעינינו ויקיצו ישיני עפר בביאת בר נפלי המברכו בלב ונפש.

מנשה הקטן