"אמר רבי אושעיא, משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו כו'".
ביאר שלבד מה שהעושר המופלג כיון שאינו טבעי הוא מביא את האדם ליצרים בלתי טבעים, עוד דרוש לאדם תמיד שירגיש איזה מחסור גופני, ובזה יעזר שלא יתגבר עליו יצרו הטבעי, שהוא ההתחלה לצאת ע"י למדרגה של השחתה בלתי טבעית. ע"כ המשל הוא לפרה כחושה ובעלת אברים, שלפי טבעה היא ראויה להאכילה כרשינין, אבל נמשך ממה שאינה מרגשת שום חסרון ונעשית שמנה כפי הראוי להתאים לאבריה היא מבעטת, מזה יכיר הבעל שראוי לחסרה גם מכפי הראוי לטבעה. כן ראוי לאדם שידע מחסור מעט גם לדברים הנאותים לטבעו, כדי שלא יתעוור בו כחו הבהמי הטבעי ויבא מזה להשחתה כ"כ עד שגם כח החיה שבו שהוא מושחת יותר מכח הבהמה שבו, שכח הבהמי הוא טבעי וכח החיה בלתי טבעי ע"כ היצר הבלתי טבעי הוא הארי, שבא לנהום מקופה של בשר אכילה שאינה טבעית לפי השלימות. והיצר הטבעי הוא הפרה, הכחושה ובעלת אברים שאם שראויה היתה לכרשינין הטבעיים לאכילתה, מ"מ ראוי לחסרה מהם כדי להשלימה בהנהגה מוסרית שלמה שלא תהיה מבעטת.
