'וחזרה מלכות לישראל'?!
רבינו הרמב"ם, שהתחייב לפני כל עם ישראל לדורותיו 'שיהיה אדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה [=ספר משנה תורה] ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם' - 'נאלץ' היה לטרוח ולהסביר בספרו מדוע חוגגים את חג החנוכה. וז"ל (הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"א): 'בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל... עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני'[1].
ובע"ז ט, א: מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה כו'. הפירוט[2]: אלכסנדר מוקדון כבש את א"י מידי הפרסים בשנת ג"א תכ"ח (332-), ויורשיו אחריו גזרו גזירות על ישראל[3]. טיהור המקדש ע"י יהודה המכבי אירע בשנת תקצ"ו (164-), והמלכת יונתן החשמונאי לכה"ג ונשיא היהודים היתה בשנת תר"ח (152-), בדיוק 180 שנה אחרי כיבוש אלכסנדר. חורבן בית שני אירע כידוע בשנת ג"א תת"ל (70+)[4], אם כן 'יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני' היינו כ-220 שנה. האמנם 'חזרה מלכות לישראל' בשנים אלו?
לפי הידוע לנו שמעון החשמונאי שימש כנשיא וכה"ג אחרי שיונתן אחיו הצעיר נרצח ע"י היוונים. גם הוא נרצח[5], ואחריו מלך יוחנן הורקנוס בנו - הוא 'יוחנן כהן גדול' שמעידים חז"ל שבסוף ימיו נהיה צדוקי; נפטר בשנת תרנ"ו (104-). אחריו מלך בנו יהודה אריסטובולוס, ולאחר שמת ייבם אחיו ינאי את אלמנתו שלומציון ומלך שנים רבות עד שנת תרפ"ד (76-), והרחיב מאוד את גבול ישראל. אחרי מותו מלכה עשר שנים האלמנה שלומציון המלכה הצדיקה, הם ימי 'תור הזהב' של תקופת בית שני, ואחרי מותה נלחמו זה בזה שני בניה הורקנוס ואריסטובולוס, עד שבשנת ג"א תרצ"ה (65-) נכנסה באדיבותם רומי לתמונה, ושנתיים אח"כ כבש המצביא הרומאי פומפיוס את ירושלים. הורקנוס נשאר כה"ג ונשיא בחסות רומא, כשעוזריו הקרובים הם אנטיפטר ובנו הורדוס, מן האדומים יושבי הר חברון שנלקחו כנראה לעבדים בימי ינאי, גויירו (כעבדים כנענים) ונשארו עבדיהם של בית חשמונאי; בערך בשנת ג"א תשי"ג (47-) הפכו למעשה אנטיפטר והורדוס לשליטי ממלכת יהודה, 'עבד כי ימלוך'. בשנת ג"א תש"ך (40-) הצליח מתתיהו אנטיגונוס בן אריסטובולוס להדיח את דודו הורקנוס ואת עוזריו בעזרת הפארתים אויבי הרומאים ולמלוך על יהודה, אך זמן קצר אח"כ מונה הורדוס ע"י הרומאים למלך יהודה, ובעזרתם כבש מחדש את ירושלים והרג את מתתיהו אנטיגונוס - המלך החשמונאי האחרון. הורדוס 'העבד האדומי' מלך על יהודה משנת תשכ"ג (37-) ועד שמת בשנת תשנ"ו (4-). אחריו חולקה המלכות על הארץ בחסות רומא בין צאצאיו, כשביהודה עצמה שלט ארכיאלוס, בנו של הורדוס מאשתו השומרונית[6]. לאחר עשר שנים הודח ארכיאלוס והוגלה ע"י הרומאים, ומשנת תשס"ו (6+) שלטו הרומאים ישירות בארץ יהודה בעזרת נציב סוריה. בגליל המשיך לשלוט באותם שנים בן אחר של הורדוס, הורדוס אנטיפס, ואחרי מותו עבר גם הגליל לשלטון נציב סוריה הרומאי. בשנת תת"א (41+) הומלך נכד הורדוס, אגריפס (הראשון), על ארץ ישראל, והשנים הקצרות שבהם מלך עד מותו בשנת תת"ד (44+) היו 'תקופת האור האחרונה' לפני החורבן (כלשונו של פרופ' ברויאר). משנה זו שלטו הנציבים הרומאים ביהודה. אגריפס השני בן אגריפס הראשון היה בערך משנת תת"י (50+) שליט של חלקים שונים של עבר הירדן והגליל ואחראי מטעם הרומאים על בית המקדש, אך הוא היה רחוק מהעם ולא היתה לו כמעט כל השפעה על הנעשה בארץ יהודה. בשנת תתכ"ו (66+) החל המרד הגדול נגד הרומאים, ובתשעה באב שנת תת"ל (70+) נחרב בית מקדשנו. המרד עוד נמשך בחלקים אחרים של הארץ, ובשנת תתל"ג (73+) נלכדה מצדה והסתיים למעשה המרד.
מתוך כל השנים האלו שלטו יהודים על הארץ פחות מ-170 שנה, כולם מלכים שאינם מבית דוד ורובם לפחות לכתחילה לא ראויים למלוכה, וכמעט כולם (מאז סוף ימי יוחנן, למעט שלומציון המלכה ואולי אגריפס הראשון) רשעים לפי כל קנה מידה תורני. אלו העובדות. כיצד אם כן נפרנס דברי הרמב"ם על אחת התוצאות החיוביות העיקריות של נס חנוכה, 'וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה'? וצ"ע.
בכל אופן ברור לפי הרמב"ם שגם מלכות חלקית, גם מלכות פגומה, גם מלכות שבראשה רשעי ישראל, אפילו מלכות שבמידה זו-או-אחרת כפופה לשלטון זר – שם 'מלכות ישראל' עליה כל עוד למעשה היא שולטת מבחינות מסויימות על העם והארץ, ושיש להודות לרבש"ע על קיומה, לפחות מול האלטרנטיבות – שלטון מוחלט של זרים על עם ישראל בארץ ישראל, וק"ו גלות; ואין זה סותר כלל את העובדה שיש להילחם בכל התוקף במעשיה המנוגדים לתורה. כל זאת עד שנזכה למלכות המלך המשיח, ותתקיים בנו בשלמות נבואת יחזקאל (לו, לג ואילך): "כֹּה אָמַר ה' אלוקים, בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת. וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד, תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ, הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה - הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן, וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת - בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ! וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר ה' אלוקים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים, כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ, כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". בעגלא ובזמן קריב.
הרב יואל קטן
[1] זהו הביטוי בו משתמש הרמב"ם גם למלכות האידיאלית של ימות המשיח (הל' תשובה פ"ט ה"ב): "אבל ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל".
[2] בעיקר על פי ספרו הנפלא של פרופ' מרדכי ברויאר ז"ל 'דברי הימים לישראל ולאומות העולם', מוסד הרב קוק תשל"ו; אמנם החשבונות ההיסטוריים אינם זהים לחשבונות שבגמ' שם ע"פ סדר עולם (ואכמ"ל), אך אין לכך נפ"מ לענייננו.
[3] 'מנין השטרות' מתחיל עשרים שנה אחרי כיבוש הורדוס, בשנת ג"א תמ"ח (312-), לרגל ייסודה של הממלכה הסלאוקית (אולם עי' מ"ש ר"ר שר שלום בספרו 'שערים ללוח העברי' עמ' 164 ששנה א' של מנין השטרות היא שנת ג"א ת"נ, וההפרש בינו לבין המנין ליצירה הנהוג הוא 3449 שנים).
[4] לדעת הרמב"ם - שנה קודם; ואכמ"ל.
[5] ע"י חתנו! שלושת האחים האחרים, יהודה יוחנן ואלעזר, נהרגו בקרבות עם היוונים שנים קודם. וידועים דברי הרמב"ן עה"פ 'לא יסור שבט מיהודה' (בראשית מט, י): "ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה... וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג, ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כולם בעוון הזה"...
[6] באותם שנים חזרה הסנהדרין להיות הגוף היהודי העליון, והתרבו לומדי תורה (תקופת הלל ושמאי ובתיהם).
לימוד זכות וחובה בשיטות הרמב"ם והרמב"ן על 'מלכות' החשמונאים
הר"י קטן התייחס בהערתו לבעייתיות של מלכות החשמונאים[1], שלמרות שלא הייתה מבית דוד, ולרוב לא שמרה על דיני התורה כדבעי, בכל זאת מדגיש הרמב"ם שחלק מרכזי מנס החנוכה שאותו אנו חוגגים כולל את קיום המלכות כל אותן מאתיים השנים[2]. לענ"ד יש מקום להוסיף כמה הערות ב"לימוד חובה", אך בסופו של דבר גם בלימוד זכות, על מלכותם.
1. למרות שאיננו יודעים איזה ספרים היסטוריים היו לפני הרמב"ם (והמידע בספרות חז"ל בנושא מלכות החשמונאים הוא יחסית מצומצם), חשוב להדגיש שהרמב"ם ידע היטב את הפגמים בשמירת ההלכה של המלכות באותם מאתיים שנה, כלשונו בפירוש המשניות[3]: "במקדש שני שהיו בו כל הענינים בלתי מושלמים, כמו שידעת, והמלכים לא היו הולכים לפני המסורת הישרה"... בכל זאת מתייחס הרמב"ם בחיוב לא רק לשישים השנים של המלכות ההגונה-יחסית (שנות יונתן, שמעון, ויוחנן כהן הגדול בראשיתו, שלומציון ואגריפס הראשון) שהם המיעוט, אלא אף לכל מאתיים השנים שכללו שלטון של צדוקים, מתיוונים וכדומה.
2. בנוסף לדברי הרמב"ן שהובאו ע"י הר"י קטן, יש להדגיש שהרמב"ם עצמו מחמיר אף יותר מהרמב"ן באיסור המלכת מלך שאינו משבט יהודה. אם הרמב"ן אוסר מטעם ש"עוברים על דעת [יעקב] אביהם"[4] בברכת "לא יסור שבט מיהודה", לפי הרמב"ם משמע שמניעת מלכות מבית דוד היא איסור דאורייתא, ואף כפירה באחד מעיקרי האמונה! בתיאור הלאו "לא תוכל לתת עליך איש נכרי"[5] מאריך הרמב"ם בספר המצוות באופן מיוחד[6]: "אין מלך, למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים, אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד - לעניין מלכות נכרי קרינן ביה... וזה מבואר אין ספק בו". כמו כן בניסוח י"ג עיקרי האמונה כתב הרמב"ם[7] "ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא, וכל החולק בענין המשפחה הזו הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו". ובכל זאת מהפתיחה להל' חנוכה, בה מדגיש הרמב"ם פעמיים שהחשמונאים היו כהנים וש"העמידו מלך מן הכהנים", רואים שיחד עם תפילתו וציפייתו למלכות האידיאלית מעניק הרמב"ם ערך גדול אפילו למלכות מינימלית, ואפילו אם איננה מבית דוד!
3. דעת הרמב"ם בענין זה בולטת ביותר בכך שהוא מציין את חשיבות העובדה ש"חזרה המלכות לישראל" גם כשהוא מדגיש מיד בסמוך שהמלכות הזו נמשכה רק "עד החורבן השני". כלומר, אפילו אחרי שהתברר שהמלכות הזו היתה זמנית, ולכאורה עם חורבנה כבר אין על מה לחגוג, בכל זאת קיומה "יתר על מאתיים שנה" הוא חלק חשוב בנס שחוגגים עד היום, למרות שבבירור לא הייתה שם 'אתחלתא דגאולה'[8].
4. כמו בהל' חנוכה מדגיש הרמב"ם גם במקומות אחרים, שהתועלת העיקרית בהפסקת שיעבוד מלכויות היא עצמאות מדינית המבטיחה את האפשרות ללמוד תורה ולקיים מצוות; בכך הוא רואה את עיקר "ימות המשיח" (אף בשלביה שלפני הופעת משיח בן דוד). בהל' תשובה הוא כותב[9] "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה"... אמנם המעיין שם יראה שהרמב"ם הזכיר באותו מקום גם שצריך שיעמוד מלך מבית דוד גדול בתורה יותר משלמה וגדול בנבואה קרוב למשה רבנו, אך ברור מתוך סיכומו, גם שם וגם בהל' מלכים, שהעיקר הוא עצם המלכות יותר מאשר מי ימלוך[10]: "אבל ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד". כן מוכח גם מדברי הרמב"ם בהל' תשובה[11], "שכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף, שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל". אם היה עוד ספק בדבר, באים דברי הרמב"ם בהל' מלכים, בם הוא מזהה את בר כוכבא כמלך המשיח פוטנציאלי על פי עדות רבי עקיבא ו"כל חכמי דורו"[12], למרות שבוודאי לא היה גדול משלמה בחכמה וגם לא קרוב למשה בנבואה - די בכך שלחם והשיג עצמאות, אפילו מינימלית ביותר.
לסיכום כל הנקודות הללו, עולה בבירור מהרמב"ם שעדיפה מלכות (א) חילונית ואף (ב) שאיננה מבית דוד ואפילו (ג) זמנית, מאשר שיעבוד למלכויות נוכריות, ויש אף לחגוג את עצם קיומה של מלכות זו.
למרות כל האמור, יש ללמד זכות גדולה על המכבים בנושא. בספר המקבים א'[13] מוכח כמה פעמים שבני מתתיהו הקפידו לא להגדיר את ממשלתם כמלכות: "בחרנו בך (=יונתן) היום להיות לנו לשר ולראש..." (ספר המקבים א, ט, לא[14]). בהמשך מוזכר שיונתן שופט את העם (שם, ט, עג), ששמעון נבחר לנשיא (שם, יג, ח)[15] ושהוא שליט הארץ (שם, יד, יז), הכל חוץ מ'מלך'. אף במטבעות של יוחנן הורקנוס בדור הבא, עדיין מופיע התואר: "כהן גדול וראש חבר היהודים"[16], ויש בכך בריחה מוחלטת מתואר המלוכה. כלומר, לעומת דברי התוכחה של הרמב"ם (מ"לא תוכל לתת עליך איש נכרי") והרמב"ן (מ"לא יסור שבט מיהודה"), המציאות היתה כנראה שבני מתתיהו דווקא נמנעו מלהכתיר את עצמם כמלכים. הרגישות לנושא עולה גם ממה שכתוב "וכי היהודים והכהנים נאותו להיות להם שמעון לנשיא ולכהן גדול לעולם עד אשר יקום נביא אמת" (שם, יד, מא)[17], כלומר הם הגדירו בפירוש ששלטונם הוא זמני עד שיבוא נביא וימשח את המלך המשיח מבית דוד. רק בדורות מאוחרים העיזו צאצאי החשמונאים הרשעים (יש אומרים אריסטובולוס[18] אך אחרים טוענים אלכסנדר ינאי[19]) לקחת לעצמם את תואר המלכות.
אמנם חשב הרמב"ן להאשים במפורש את יהודה ואחיו בעבירה הזאת: "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואעפ"כ נענשו עונש גדול, כי ארבע בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב". אך כנראה לא ראה הרמב"ן את ספר המקבים משום שלא תורגם עדיין לעברית מיוונית[20], כך שיתכן שבלי שידע על כך התנהגו החשמונאים בדורות הראשונים בדיוק בהתאם לפתרון שהציע שם בעצמו: "אע"פ שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה - אין מושחים אותן, שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו".
סביר להניח שגם הרמב"ם לא הכיר את ספר המקבים, ובכל מקרה הוא התנגד לקריאה בספרים החיצוניים ובספרי היסטוריה, והתייחס לכך כ"איבוד הזמן בדברים בטלים"[21]. יתכן אם-כן שגם הוא לא ידע שבני מתתיהו ברחו מהתואר "מלך".
ארי יצחק שבט
[1] "'וחזרה מלכות לישראל'?!", 'המעין' נ, ב (טבת תש"ע) עמ' 100-102.
[2] נציין שאף רש"י כתב בדניאל יא, כ על הפסוק "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות" - "ויתחזק על בסיסו בהר המודעית מתתיהו בן יוחנן המעביר נוגש יון מעל ישראל וגו', והוא הדר מלכות בישראל, כי שר וגבור יהיה הוא וכל זרעו אחריו בני החשמונים". כך גם ברד"ק, זכריה יא, יד: "אם טוב בעיניכם ללכת בדרכי ה' וישקלו את שכרי שלשים כסף, רמז לשלשים שנה שמלכו מלכים של חסד, ואלו הם מתתיהו הנקרא חשמונאי שנה אחת, יהודה בנו שש שנים, יונתן בנו שש שנים, ושמעון בנו י"ח שנה, הרי ל"א שנה, ואם היו בהם חודשים חסרים נעשו ל' שנה שמלכו מלכי אמונה". אין להתעלם גם מהאקטואליות שבדברים, עי' במאמרי "מדינת ישראל במקורות", טללי אורות ד (תשנ"ב), עמ' 130-143. וע"ע במ"ש בנושא זה ר"ב גזונדהייט, "נס חנוכה ומלכות החשמונאים במשנת הרמב"ם", טללי אורות יא (תשס"ד), עמ' 137-145, ובהערות שם; דניאל שוורץ, "כהונה ומלוכה בתקופה החשמונאית", בקובץ 'קהל ישראל' (ערך: י' גפני) עמ' 13-26; הנ"ל, "לשאלת התנגדות הפרושים למלכות החשמונאים", בקובץ 'אומה ותולדותיה' כרך א (ערך: מ' שטרן) עמ' 39-50.
.[3] פירוש המשניות לרמב"ם יומא פ"א מ"ג, ע"פ תרגום הר"י קאפח.
[4] רמב"ן בראשית מט, י.
[5] דברים יז, טו.
[6] ספר המצוות ל"ת שסב.
[7] פיה"מ לרמב"ם סנהדרין פ"י מ"א היסוד הי"ב. ועי' רמב"ם הל' ברכות פ"ב ה"ד, שלאחר שציין שכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה"מ לא יצא ידי חובתו הוא הוסיף: "שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד".
[8] וע"ע במאמריי: "על חז"ל, הרב הרצוג והוודאות שלא תהיה גלות נוספת", משואה ליצחק ח"ב, ספר זיכרון לרי"א הלוי הרצוג במלאות חמישים שנה לפטירתו (עורך: הר"א דסברג), ירושלים, תשס"ט, עמ' 40-49; "כדאי שנפסיק לראות את הגלות כאלטרנטיבה", צוהר כג (חורף, תשס"ו), עמ' 55-66.
[9] הל' תשובה פ"ט ה"ב.
[10] הל' מלכים פי"ב ה"ב.
[11] הל' תשובה פ"ח ה"ז.
[12] הל' מלכים פי"א ה"ג. השווה לדבריו בהל' תענית פ"ה ה"ג "ודימו כל ישראל וגדולי החכמים (=לא כל החכמים) שהוא המלך המשיח", אך אין ספק שהרמב"ם רוצה להדגיש בהל' מלכים שאותה דעת המיעוט לא היתה כלל בדרגת ר' עקיבא וחבריו שהלכה כמותם, אף אם לא התגשמה תקוותיהם באותו דור משום דלא איכשר דרא. ועי' מאמרי הראי"ה עמ' 203: "ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל... בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמים צרה".
[13] על הספרים החיצונים בכלל, ועל ההבחנה בין ספר מקבים א' המקובל בכשרותו לשאר ספרי המקבים שמקורם מפוקפק יותר, עי' שו"ת כמראה הבזק א, סי' סב (פסק באישור הר"ש ישראלי). הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ב ה"ב, והרמ"א ביו"ד סי' רמו סע' ד, והגר"א שם ס"ק יט, פסקו שהאיסור לקרוא בספרים החיצונים הוא בספרי עבודה זרה. אך עי' בהמשך בהערה 21, ואכמ"ל.
[14] מהד' א' כהנא, ת"א תרצ"ב. ע"י א"ש הרטום, ת"א תשי"ט, תורגם: "לשר ולמנהיג", וע"י א' רפפורט, ירושלים תשס"ד, "לראש ולמנהיג".
[15] רפפורט תרגם: "אתה היה מושלנו".
[16] שם, עמ' 322.
[17] אף פה תרגם רפפורט: מושל. אמנם כתוב (שם מג) ש"ילבש ארגמן וזהב ישא", אך בתואר מלך לא נקרא.
[18] צ' גרץ, דברי חכמי ישראל (תרגום לעברית: ש"ל ציטרון) ב, ת"א תשי"ט, עמ' 45.
[19] עי' רפפורט עמ' 324.
[20] או אפילו אם ראה שמא לא דייק בלשון שם, שהיא ממילא תרגום ולא מקור. אמנם הכיר הרמב"ן לפחות חלק מהספרים החיצוניים, שהרי הזכיר בהקדמה שלו לבראשית "וראיתי הספר המתורגם הנקרא חוכמתא רבתא דשלמה", ואז הוא מצטט מספר "חכמת שלמה" שבספרים החיצוניים. רח"ד שעוועל, בהערותיו על הרמב"ן, ויקרא כו, טז, מציין שאת ידיעותיו על מלכות החשמונאית ידע הרמב"ן לא מספר המקבים אלא מספר יוסיפון שהוא מכנה שם "ספר הרומיים", ובמקומות אחרים "יוסף בן גוריון", עי' בספר הגאולה, עמ' רפג בכתבי הרמב"ן מהד' הר"ח שעוועל, וניתן להוסיף שגם הזכירו בפירושו על בראשית מט, לא, ובחידושיו על גיטין לו, א. במקום אחר מזכיר הרמב"ן על בראשית לב, ד מתולדות בית החשמונאים ומציין כמקורו "מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים", ואף שם מקורו ביוסיפון.
[21] פיה"מ לרמב"ם סנהדרין פ"י מ"א: "'וספרים החיצונים' - אמרו ספרי מינין, וכן ספרי בן סירא שהיה איש חיבר ספרים בהזיות מעניני "אלפראסה" שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד הזמן בדברים בטלים". עי' אצל רי"י רוס, "הרמב"ם והקידמה - התפישה ההיסטורית של הרמב"ם", חברה והיסטוריה (ערך: י' כהן), עמ' 529-542.
