לרפואת הרב ברוך מרדכי בן הינדא, הרב משה יחיאל בן צפורה, הרב אליעזר חיים בן אסתר סימא, הרב אברהם יוסף בן חנה ור' מרדכי דוד בן קריינא בתוך שח"י
לינוק מה"כבן שנה בלא חטא"
העולם מחזר אחרי חכמות, הבנות וידיעות מחודדות, וסוף כל סוף עקר נקודת החיים סובבת על העתיד, על החנוך של הדור, והחנוך הוא הטפול בילדים, בקטנים, ואופק שכלם הלא הוא כל כך כהה, עד שכל המון הרחבות של המדעים ושל ההתעמקות שלנו אליהם לא יגש. אולי צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות. וזהו אשרנו, שאנו מקושרים אל החנוך הילדותי בצורת תרבותנו. הקשר הזה לבדו הוא כבר עושה בנו הרושם של התקשרות עם הילדות, עם תמימותה, ואיזה זרם של תמימות עובר גם כן עלינו ומזדלף בקרבנו, להפיג על ידו את זוהמת הערמימות שנמסכה בנו מבגרותנו. אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש, גם בזקנותו. אשרי מי שנעשה כבן שנה בלא חטא, בהיותו כבר עמוס במשא של שנים רבות מימי חיי הבלו. [ש"ק ז' ר"ה]
----------
הרפואה הטבעית והפשוטה
אמר מר עוקבא שכך אמר שמואל: שורה אדם קילורין (תחבושות, תרופות לעינים) מערב שבת מבעוד יום ונותן אותם על גב עיניו בשבת, ואינו חושש משום ריפוי בשבת. ומסופר: בר ליואי הוי קאי קמיה [היה עומד לפני] מר עוקבא בשבת. חזייה דהוה מייץ ופתח [ראה אותו, את מר עוקבא שהוא עוצם ופותח] את עיניו כשהוא מניח קילור עליהן. אמר ליה [לו] בר ליואי: כולי האי [כל כך] ודאי לא שרא [התיר] מר שמואל. שלח ליה [לו] ר' ינאי למר עוקבא: לישדר לן מר מהנך [ישלח לנו אדוני מאותם] קילורין של מר שמואל. שלח ליה [לו] מר עוקבא בתשובה: שדורי משדרנא [לשלוח אני שולח] לך, כדי שלא תימא [תאמר] שצר עין אנא [אני], אלא דע לך כי הכי [כך] אמר שמואל: טובה טיפת צונן לעת שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין לעת ערבית לרפואת עינים מכל קילורין שבעולם, ומוטב שתיזהר באלה ולא תצטרך לרפואות. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אמר ר' מונא משום (בשם) ר' יהודה: טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית לרפואת העין מכל קילורין שבעולם. [שבת ק"ח:]
החכמה היא מחדשת תמיד דרכים חדשים, אמצעיים רבים, להיטיב מצב האדם, לרפאו ממחלותיו, להצילו מכל הדברים שיכולים לפגוע בו. אבל ברבות המדע וכפי אותה המדה שההמצאות החדשות הולכות ומתפרסמות בעולם, ככה הולך הוא ונשכח המעמד הפשוט הטבעי של האדם, שהוא משמש הרבה פעמים בסיס יותר איתן לכל עמדת הצלתו, מכל הפעולות, מכל החשבונות היותר רחוקים שחדשה המדע. הדבר הזה נוהג לא רק בעניני הבריאות והדברים החומריים, כי גם בהדברים הרוחניים, במעלות הנפש, בהשגות עליונות ובמדריגות גבוהות, גם כן אחרי כל העליוניות שבחכמה ובחסידות, כל מה דפשיט טפי מעלי. והפשיטות המוסרית והעבודה הטהורה שבפשטות, היא מאירה את העינים הרבה יותר מכל ההתחכמויות הרחוקות, שהנן רק טפילות, לחזק ולפאר על ידיהן את היסוד הפשוט, אבל עיקר הכל היא ההדרכה של התמימות הפשוטה, "תמים תהיה עם ד' אלהיך". אמנם היכולת העליונה, רכישת השכל בכל דרכיו, והדעת העליון הבהיר עם כל הרחבות, זה צריך להיות נמצא בכחו של האדם, כל אחד כפי מדריגותיו, כאשר תוכל נפשו שאת, אבל הדרך הכבושה שצריכה להיות הקבועה והתדירית, היא התכונה הפשטנית הבריאה, היתירה בערכה מכל התולדות המחוכמות. וכזו היתה התשובה הנבונה, על המשאל של שליחות הקילורין דמר שמואל, החכים , האסיה , הירחינאה, הבקי בשבילי דרקיע, והצולל במעמקי המדעים כולם, יחד עם תורתו הגדולה העמוקה והרחבה, עם קדושתו העליונה וטהרת מדותיו הקדושות. אמנם השיב לו מר עוקבא, הנשיא, רב ההדר: שדורי משדרנא לך, דלא תימא צר עין אנא . יהיה זה אצור אצלך כמו שהוא מצוי אצלי, אבל השימוש התדירי, לא יהיה מיוסד על ההמצאות הגדולות, כי אם על הפשטות התמימה, הנותנת בריאות וחיים לגויה ולנשמה. הכי אמר שמואל, יפה טפת צונן שחרית, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, מכל קילורין שבעולם.
----------
האור האלהי חודר בתום הילדות
ש"ק ה' רכו
לעולם יכבד אדם בעצמו את צד התום שבו, זה הצד שאין ההתחכמות השכלית חודרת אליו, והתום הנפשי עושה את פעולתו, כי דוקא שם חודר האור האלהי בלא הגבלה וצמצום של השכל, רק שהוא מתעדן ביותר לפי הערך של אור התורה והחכמה שבו. ובזה יבוא לכבד את התום הטבעי שבעולם בכלל, ואת רגשי ההמון הפשוטים, ויקבל מהם הרבה דברים טובים וישרים. ועל ידי חיבור אחוותי זה, יגרום שהעידון הפנימי שלו יחדור גם כן בין השדרות ההמוניות, וירבה ברכה בעולם.
--------
לקשר המעלות העליונות באמונה הפשוטה
"את כל המעלות היותר עליונות, בין המחשבתיות בין ההרגשיות, וגם המעשיות, צריך לקשרן בקשר של האמונה הפשוטה הקודמת בתמותה בלב נימי הילדות..."
מצאנו בהתפתחותו של האדם שלושה שלבים: ילדות, נערות ובגרות, והמקביל להם בעולם הדעות: עבודה זרה, פילוסופיה אפיקורסית, ואמונה. בני אדם רגילים להתפעל מן האמונה הטבעית שיש לילדים, אך יש לשים לב שאמונה טבעית זו הינה אלילות משום שהציור של א-להים והתורה בשלב זה של החיים הינם ציורים פגאניים. הילד אכן אנוס, אך אל לנו לתת אישור למה שמתרחש בליבו. כך נותר הילד פתוח לאפשרות של עידון אותם הציורים לכשיגדל. הנער, מלשון ער, ער לעולמו ודורש דין וחשבון ורוצה לברר מי הוא ומה הוא. מתוך החיבור בין הכפירה של הנערות לבין האלילות של הילדות, יש אפשרות שאותו אדם יגיע לאמונה אמיתית.
יחד עם זאת, יש בילדות צדדים חיוביים כרעננות, התום והישירות. לכן אף על פי שיש להשתחרר מן הילדותיות, חשוב לשמור על הילדות, ולהשקות את ההישגים שהאדם משיג במהלך חייו במחשבה, רגש ומעשה, עם הרעננות של הילדות.
"...שבתמציתה הפנימית היא יותר נשגבה מכל מה שנלמד ונהגה". [מדות הראי"ה - אמונה כ"ד]
---------
הסגולות הילדותיות
ש"ק ב' שנח
צלול הוא הרצון של הילד, ועם זה צלולה היא בינתו. כלומר, גרעין הדיעה הטבעית שלו הוא גרעין בריא, שכל ההשפעה הלימודית צריכה להיטפל בשמירת בריאותו, יותר ממה שהיא רגילה להיטפל בהתפתחותו כששמים המטרה של שמירת הניקיון של הכשרון הילדותי של אוצר האושר של האדם. בראשית היסוד החינוכי, באה ההתפתחות באופן מבורך. המחשבה האמונית, אור הרעיון של הגודל האלהי, הבירור של יחשנו לאלהים, הוודאות האלהית. התום והיושר במעמקיהם, כל אלה הם סגולות ילדותיות. שרק הבל פה שאין בו חטא כולל את תמציתם בטהרה, מבלי צורך של ידיעה מפורטת, שאנו קורים לה שלא בצדק: ברורה. דבר אלהים חיים בפי עוללים ויונקים, יסוד העולם הוא, בסיס התרבות, ומכון להצלת הנשמות וההצלחה החברותית היותר גדולה. זהו רז גלוי לישראל, שנתברר הרבה בגלות, שנתחברה בו התורה, ועלה הערך של חיבת תינוקות של בית רבן למדרגה עליונה. כשהתחייה הלאומית מתחלת, צריכים לשוב ליסוד חיים זה בכל אומץ קדשו.
ש"ק ב' שנט
החושים מתפתחים בילד לפני ההבנה, כדי שייכנס יסוד העולם בתוכיותו בלא זיוף של צללים שקוצר דעת האדם גורמם. רק את העולם האוריגינלי מוכרח הוא לקבל, במקורו, בלא ביאורים. ליגמר והדר ליסבר, ואז יש לו יסוד נקי על מה לבסס את ההבנה, הבאה אחרי התפיסה הכללית של הבקיאות העולמית. הבאה בראשונה, ערומה מכל ביאור והבנה. העולם כמו שהוא. מעשה ידי יוצר כביר כח אשר לתבונתו אין מספר, כמו שהוא, ניתן הוא בליבו של אדם מראשית יציאתו לראות באור החיים, ורק על ידי הגרעין הבריא הזה יימצא אחר כך כל זרע החיים הרוחניים אשר לאדם. כל התמכרות טבעית לאיזה אידיאל מרומם, הרי היא חזרה אל הילדות. יש כאן תפישת מושג מבלי הכרה, רק מפני דחיפה פנימית, הבאה ממקורות שאין יד האדם משיגה אותם כהכרה. והילדות הזאת צריכה שמירה מפני פגעים העלולים להזדווג לה. התעוררות נפשית נקייה, בעצם הטבע הטהור של הנפש, צריכה להיות נערצת. אבל ביאורים פסולים מהבלי גויים שמתחברים עימה צריכים להיפסל. מה לתבן את הבר.
---------
המשיחה נמשכת
איך אמנם עושים דבר זה, איך שותלים את כרם בית ישראל באופן שנהיה בטוחים שילכו יונקותיו ישגשגו יפריחו ויעשו שורש למטה ופרי למעלה? מובן הדבר שהתשובה הבטוחה היא: כשיהיו תנאי השתילה על פי הטבעיות המיוחדת שלנו, שתהיה חפשית מכל חקוי שפל יליד עבדות פנימית, ביותר בדברים היסודיים שעיקרי הצביון המפורט שלנו בהם תלוים. על כן אנחנו צריכים להשכיל מעט אל צורת החנוך ותעודתו בישראל, ואז מאליו יקרא ההבדל העמוק שבינו ובין תכונת החנוך הכללי שבעמים וזה אמנם יורנו לדעת, עד כמה אנחנו מוכרחים להיות גבורי כח לכבוש לנו דרך לעצמנו במהלך החנוך, ולא לההפך לקופים מחקים, אפילו אם נתרגם את הכל עברית. לא הלשון הוא הכל, אף על פי שאין אנו ממעטים כלל ערכו הגדול, אבל העיקר הוא הצורה ויסוד החיים העצמי. על הילדות תפול תמיד השאלה, איך אנו מכירים אותה ביחושה לחנוך. אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה. מובן הדבר שכשמעמי דים את יסוד החיים רק על העבודה והפרנסה, אין לילדות זכות מצד עצמה, כי אם, הילד הוא לפי זה גולם יפה שאפשר לחק ממנו כלי מעשה חזק ועובר לסוחר. לא כן הוא לפי ההכרה האידיאלית, המערכת את החיים לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב החסד והתום הנמסך בקרבם. על פי זה המשפט יעלה לנו ערך הילדות לא רק בתור הכשר לאישות וגדלות, כי אם חטיבה יקרה בחיים מצד עצמה, ולפעמים תעלה אצלנו בתור המעולה שבתקופות החיים שכל החיים ראוים להיות כמכשירים לעמדתה. אז נאמר דברים כמשמעם "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תנוקות של בית רבן" מפני שהוא "הבל שאין בו חטא".
התנוק, כשיחונך כראוי, ביחוד התנוק העברי, כמה קדושה ותום, כמה טהרה ומדות נעלות נמצא בנפש הנקיה והאהובה הילדותית שבקרבו, כל זמן שטומאת שוק החיים לא השביתה את החן וההון של פרח שושן זה, כמה קדוש וטהור הוא. אמנם טובה הילדות, נאה וקדושה היא, אבל הלא היא גם כן חלושה, ולא תוכל לעמוד בפני זרם החיים ההולך ומתגבר, לפי מדת הגדלות, גדלות החומר והרוח, והתרבות יחס החברה הגדולה והמסובכת. על כן זאת היא חובתנו, לשמור בכל עז את תומת הילדות וטהרתה ולהעבירה לאטה עם כל זהרה ונקיונה אל תקופת הגדלות, באופן שהגדלות תעניק לה רק את העוז והגבורה החסרים לה, גבורת הגוף וגבורת הרוח, אבל לא תהין להרס את היתרונות היקרים של הילדות האהובה והחביבה עדי עד. "מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם". להביא את הילדות בעצם תומה וטהרתה אל גבול הבחרות והשחרות, הזקנה והשיבה, באופן שתוסד עוז, שלעולם לא ינוס לחה, זאת היא תעודת החנוך בישראל. "בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז' ", "כבן שנה שלא חטא" זהו הציור היותר מרומם של משאת הנפש שבחנוך עמנו. מתאים הוא אמנם החנוך הפרטי אל הכללי, וחייב הוא להתאים לו. כשם שצורת החנוך כשהיא מכרת את הילדות רק למעבר בעלמא, לזיין על ידה את האיש העתיד בכלי קרב למלחמת קיומו שזהו יסוד החנוך הכללי של אותם העמים, שחרבם היא גאותם הפנימית, ואין באוצרם העצמי, ברוח הלאומי הטבעי שלהם מחאה קיימת על זה המושג המתאים מאד לברכתו של עשו, על כן התקופות הבאות אחרי הילדות, הנן נכונות להרס את הילדות, ולבנות על חורבנה תקופות יותר חזקות ממנה, ויותר מוצלחות לכח ידים וחיל האגרוף. וכך הם הולכים ומתפתחים; נוצצים ונובלים, תקופה בולעת תקופה, עם עם, וכל מה שיוסיפו שרשי העבר להעקר, הנם יותר קרובים אל המטרה. ילדותם הלאומית מונחת להם כאבן מעמסה, והם מסתתים אותה קמעה קמעה, וכל המוסיף למחוק זכר העבר הרי זה משובח. לא כאלה חלק יעקב. גם לנו היתה ילדות, אבל ילדותנו, כמה נאה היא, כמה קדושה היא, וכמה מוכשרים אנו להתכלל בה עדי עד.
"אל תגעו במשיחי אלו תנוקות של בית רבן". המשיחות איננה פעולה עוברת, שדיה שעתה. היא מסומנת בזמנה ופועלת בכל התקופה הארוכה של פעולת המשיח. מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו, ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב? שנאמר "על בשר אדם לא ייסך". אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה, בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש? אמר לו, התם "ומתו בו כי יחללהו" כתיב, כיון דחלליה הא איתחיל. אבל גבי שמן המשחה כתיב: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", שמן משחה קרייה רחמנא דאע"ג דאיתיה עליו. לא איתחיל". נזר אלהיו היא המשיחות שמן משחת קדש גם אחרי עבור השעה המברקת, שעת הפרחים, זמן המשיחה, וכך הוא משפט הילדות המאושרה כשהיא מתנהלת בערכה הראוי, לא להשביתה מטהרתה על פי החשבונות הרבים של החיים הגסים והכעורים שבחברה המקולקלת, כי אם לשמרה בקדושתה וטהרתה באופן שתשא פרי קדש הלולים לאישות לכל חליפות תקופותיה אל תגעו במשיחי אלו תנוקות של בית רבן. זהו מבט שלם, עברי, על החנוך בכלל ועל החנוך הארץ ישראלי בפרט, ויותר מכל אלה על החנוך שבקרב הישוב החדש, שבו צבורים הררי עז של תקוה לעמנו וארצנו. יותר נכבד ומענן הוא לנו החנוך שבישוב החדש, מפני שצריך לקבץ בו עם הקדושה והטהרה התם והאמונה, גם תפארת ועז, כראוי לחפץ החיים החזק והמתוכן, ההולך ומפעם במושבותינו, שעתיד הוא להיות פורח ועולה בעזרת השם יתברך, כשנשכיל להובילו למטרתו יפה.
החבצלת, תרס"ה, גליון כ"ז כ"ח
----------
אמונה בלי התחכמות אנושית
ש"ק ה' קס"ג
--------------
ואעפ"כ - הסכנות....
ואעפ"כ - הסכנות....
א׳:קע״ט
מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, מפני ההרגל והדמיון הילדותי, מביא המעצור היותר גדול ברוח האדם בבאו לכלל דעת. זהו ניצוץ מהפגם של עשיית פסל ותמונה, שהרבה הרבה מאד אנו צריכים להזהר בה.
The fact that people’s thought about God is set in a form that is stereotyped and familiar [to them] due to [their] childhood habituation and imagination leads to the greatest impediment in each person’s spirit as he attains the state of cognizance. That [impediment] is a spark of the [more general] defect [involved in] making a statue and image, regarding which we must be so extremely careful.
וביותר חובת הזהירות מתגדלת, בתקופת הדעת היותר בהירה. הכפירה, כל תעודתה במציאות היא רק להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן.
The obligation to be careful grows particularly [important] in an era of the clearest awareness, [in general]. The entire aim of the existence of heresy is solely to remove [these] stereotyped forms from the essential thought of all life and [from] the root of all thoughts.
--------------
ציור הילדות
מסופר כי אמרוה רבנן קמיה [חכמים להלכה זו לפני] אביי משמיה [משמו] של ר' ירמיה ולא קיבלה, שלא החשיב למדי את ר' ירמיה. ואולם כי אתא כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמרוה רבנן קמיה [חכמים להלכה זו לפני] אביי משמיה [משמו] של ר' יוחנן וקיבלה. ואז אמר אביי בצער: אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה מעיקרא [לו הייתי זוכה, הייתי לומד ההלכה הזאת מתחילה]. ותוהים: והא גמרא [והרי למדה] וקבלה לבסוף! ומשיבים: נפקא מינה לגירסא דינקותא [יוצא מכאן, הבדל, לגבי גרסת הילדות], שדברים שאדם לומד בצעירותו זוכר הוא יפה יותר. [שבת כ"א:]
"כל הידיעות וכל הציורים של האדם הם מתקבצים כולם בכינוס כללי בתכונת הנפש לפעול על האדם את פעולתם. ע"כ הידיעה והלימוד של הדברים הטובים, של דברי תורה וקדושה, פועלים לטובה על האדם לא רק לפי ערכם הפרטי כ"א לפי אותו הערך שהם פועלים בצירופם וכינוסם לתן צורה עצמית על מהותו של האדם. "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם, שכל העוסק בתורה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את עצמו. והנה הילדות שבסדר היצירה היא מוקדמת לזקנה, צריך להבינה לא בתור חזיון עובר שאינו משאיר אחריו מאומה, וכאילו הזקנה תוכל מצד עצמה לעמוד בלא הילדות. לא כן הדבר, אלא הזקנה היא שלמה אז רק כשבאה אחרי הילדות, אז נותנת הילדות כחה הער והחי על הזקנה המיושבת והבוחנת, וע"פ שתיהן ימלא צביון האדם הראוי. ממילא מובן שכמו שבכללות האדם שהוא נמלא מסכום הכללי של דיעותיו ידיעותיו נטיותיו ולימודיו, יש השלמה של פעולה במה שהילדות משפעת על הזיקנה, כן בכל לימוד פרטי, אותה ההתקבלות ואותה ההצטיירות שהילדות מציירת את הדבר הבא לנפשה, אין הזיקנה יכולה לצייר. ע"כ אם הי' אותו הלימוד נלמד בימי הילדות היה אותו הציור הילדותי מצטרף אל הלימוד, ואח"כ כשבימי הזקנה הדעה המיושבת חוזרת עליו, מועיל אותו הלימוד הפרטי להצטרף אל הסכום השלם של תכונות הנפש המלאות שני הצביונים, של הילדות ושל הזקנה. אבל דבר שכבר הי' ראוי לו לאדם להשיגו בימי הילדות והתאחר עד ימי הזקנה, הנה תמלא נפשו רק בציור של זקנה מצד אותו הדבר הפרטי, שהוא חלק מעצמותו של האדם בזקנה שאין עמה ילדות, והוא דבר שאינו נשלם. ע"כ יש הפסד בהעברת גירסא דינקותא, לבד ההפסד הפשוט של כח הזכרון החזק בימי הילדות. מפני שתעודת הילדות היא להכניס ידיעות חדשות בקרב האדם, והזקנה נועדה כבר להשלים את השקפתו השלמה הכוללת ע"פ הרכוש של אותן הידיעות שקנה לו בימי הילדות. ע"כ אין כח הזכרון נועד מצד הטבע המתוקן לימי הזקנה, כ"א כח הבינה המחקר והמשפט, "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה."
---------
סדר הלימוד הנכון
תני דבי [שנו בבית מדרשו] של אליהו ברייתא העוסקת בפסק הלכה זה: מעשה בתלמיד חכם אחד ששנה הרבה במשנה, וקרא הרבה מקרא, ושימש תלמידי חכמים הרבה בלימוד גמרא, ובכל זאת מת בחצי ימיו. והיתה אשתו במרירותה נוטלת תפיליו ומחזרתם (מסתובבת עמם) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם לחכמים: והרי כתיב [נאמר] בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, כ), ואם כן בעלי ששנה כל כך הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? היכן אורך ימיו של זה? ולא היה אדם שיהא מחזירה על תמיהתה דבר. ואמר אליהו: פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע על בעלה שמת. ואמרתי לה: בתי בימי נדותך מה הוא אצלך? כיצד היה נוהג? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. ושאלתי אותה: בימי לבוניך, באותם הימים שפסקת מלראות דם נידה, ורק ספרת ימים נקיים, מהו אצלך מה היה אז יחסו אליך? אמרה לי: אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ואולם לא עלתה על דעתו על דבר אחר (זיווג). ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו על חטא זה, שכן בעלך לא נשא פנים (התחשב) לתורה. שהרי אמרה התורה: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט), הרי שאסורה אפילו קירבה בלבד. ומסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אותו תלמיד חכם לא בקירוב בשר ממש ישן עמה, אלא רק מטה חדא הואי [מיטה אחת היתה] שישנו בה, ולא בקירוב. במערבא אמרי [במערב, בארץ ישראל היו אומרים] שאמר רב יצחק בר יוסף שאותו תלמיד חכם סינר היה מפסיק בינו לבינה, שהיתה לבושה בו, ובכל זאת, כיון שאסור הדבר נענש אותו תלמיד חכם. [שבת י"ג א-ב]
הסדר המורגל הוא מקרא, משנה ותלמוד, שהוא שימוש ת"ח, כן הוא הסדר ההדרגי בתינוק המתחיל ללמוד מצד טבע הענין. שאם לא שיקדם המקרא אין ענין למשנה גם מצד התכונות הראויות להיות נקנות ע"י הלימודים. כי שלשה הם הענינים שצריך האדם להקנות לעצמו ע"פ לימודיו, רגשי הלב, שיהי' לבו לב שומע נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ד'. אח"כ הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה, שהם כל דברי התורה הזאת המעשית. אח"כ הגברת השכל בעיון, בדברים העיוניים, בין המעשיים במה שצריך עיון ושיקול, בין בדברים המופשטים מהדיעות והאמונות. והנה בראשית ילדותו של האדם איננו ראוי להבחין סדר מעשי, כי רוחו זר מהחיים לפרטיהם ואיננו מכיר הענינים המסובכים הנמצאים בחיים בפועל, שהם הם הגורמים להצריך לאדם סידור מעשי לימודי, החושך הנמצא הוא הגורם את הצורך לאור ד', "נר לרגלי דברך", שיופיע. והילד בתומת לבבו לא יוכל לשער כל אלה, כי לבו מלא תם ואהבה לכל החיים ורואה העולם כולו כמישור, מקור אורה ואמת, ע"כ לא לילד ללמוד המון פרטי גדרים מעשיים בהליכות החיים בפועל בראשית דרך התפתחות שכלו. אמנם הרגשות, צריכים לפתח בו רגשי קודש, שתומת הילדות תועיל להקליטם בלבבו הטהור והרך המוכן לאור קודש. ע"כ תורה שבכתב מוכנת לילד בראשיתו, שהיא אע"פ שממנה לא יוכל האדם להשתמש שימוש מעשי, אבל את הרגש הטוב היא מעוררת, קרבת ד', רחמיו והשגחתו, אהבתו וחמלתו על בריותיו וביחוד על ישראל עם קרובו.
מוסר הנביאים, ותהלות אל חי אשר בכתבי קודש, המה מעוררים רגשי הלב הטבעים להדריכם בדרך ישרה וקדושה. אח"כ כאשר יכנס יותר אל עמקי החיים, צריך להדריכו בלימודים מעשיים, היא המשנה, ובהיותו כבר חמוש ברגשי לב נכונים ודעת המעשים הישרים, אז העת ראויה להגדיל שכלו בהתפתחות עיונית. אמנם האדם הגדול שכבר עול החיים עליו נטוי, הוא בהדרכתו התמידית לעצמו צריך להקדים הסידור המעשי, קודם שישתדל להגדיל את תפארת רגשותיו. כי עלול הוא סבל החיים לקלקל את סדר מעשיו, אשר אז לא יוכל כלל להתנשא אל הרגשות הקדושים הערוכים בתורה ובנביאים. ע"כ הסדר הרגיל בחיים לאיש בא כבר בשנים אשר בתורת ד' חפצו, הוא משנה ואח"כ מקרא, היפוך הסדר הטבעי הילדותי. ע"כ נאמר כאן בכיוון ששנה הרבה וקרא הרבה, ואח"כ הרבה חיל בפיתוח השכל בעיון, ושימש ת"ח הרבה.
שימוש ת"ח הוא שם מפורסם לדברים העיונים שבתורה, להורות כי מכלל הדברים העיוניים ישנם כאלה שלא יוכל ההוגה להוציא הבנתם ע"י דיבור פה, כי נעלים הם מכל שפה והגיון. לפעמים נמצאים דברים כאלה בענינים הגבוהים בחקרי אלהות, ולפעמים נמצאים ג"כ כאלה בדברים מוסריים המסתעפים ע"פ עומק חכמת הנפש, אשר אם יאמר האומר לבארם בניב שפתים לא יוכל. אמנם המשמש ת"ח ויכיר במעשיהם, וע"י המעשים החיצונים יעמוד ג"כ על מערכות רעיוני לבבם, הוא יכיר וידע ג"כ את אותו החלק העיוני שאינו יכול להמסר, לא בניב שפתים ולא בעט סופר, כ"א יתבאר ויוחק בלב מבין ההולך את חכמים, המקיים "ולדבקה בו" ע"פ דברי חז"ל הדבק בחכמים ותלמידיהם, כי השפה והספרות לא יוכלו לתן כ"א את צל החיים של הקדושה וההגיון הנעלה, אבל בעצמם הם נמצאים בת"ח החיים ע"פ דרכי קודש אלה, והאמצעי להגיע לעומק הידיעה בזה הוא שימוש ת"ח.
"ומת בחצי ימיו".
ימיו של אדם עומדים להחלק לחצאין. המחצה הראשונה צריך הוא להשתלם לעצמו, בגידולו הגופני והחומרי, ואח"כ התורני העיוני והמוסרי. המחצה השני' אמנם ראוי כבר שיחל להשפיע על מה שחוץ לו, להעניק מטובו את הצעירים ממנו למען יוכלו גם הם ללכת באורח ישרה. והנה ישנם אנשים שהשחיתו דרכם אפי' בערך עצמם, והם אינם ראויים אפי' לחיים של המחצית הראשונה, ע"ז נאמר "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". אמנם אותו ת"ח שלפי הראוי לעצמו השלים חוקו, והחסרון הנמצא בו שבגללו היה הוא ראוי למות, הוא לא לפי הערך שפעל הדבר על עצמו כ"א לפי הערך שפעולה של הנהגה כזאת, מאדם רשום כזה, תוכל לפעול על העתיד, ע"כ הי' ראוי לחצי ימיו. אמנם המחצה השניה שעבור הדור הבא, בשביל ההשפעה שראוי לו להשפיע על הסובבים אותו ועל בני הדור הצעירים, שם היה יכול לצאת הריסות גדולות לפי הירידה של המקבלים, יתרחב פרץ קטן המתגלה במשפיע. ע"כ מת בחצי ימיו, למען תת מקום לימוד לזולתו לסור ממוקשי מות וללכת באורח חיים.
