"וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ" (ישעיה נו, יא), ובשמות רבה (מב, ט): "ג' חצופים הם: חצוף בחיה - כלב, בעוף - תרנגול, ובאומות - ישראל". הכלבים שרים ואומרים "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהלים מה, ו), כלומר דרך נביחת הכלב ישנה בקשה של קבלת עול מלכות שמיים אמיתית, ולא מזוייפת כבסגנון הביישני של הדתיות. ובסוף הברייתא (הובא גם בילקוט שמעוני, בא, סימן קפז): "ר' ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא היה מתענה שמונים וחמש תעניות. אמר: כלבים, שכתוב בהם 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ' (ישעיה נו, יא), יזכו לומר שירה זו - 'בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ' (תהלים צה, ו)?! נענה אותו מלאך מן השמים ואמר: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על אותו דבר?! גזירה היא מלפני הקב"ה מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם, אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול לכך זקקו לי מן השמים ושלחוני אליך. ואמר: כלבים כתיב בהן 'וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ' (שמות יא, ז) [הערת רבי יעקב עמדין בסידור בית יעקב: 'וּלְכֹל' דייקא. כולם יש להם חלק לעולם הבא]", כלומר הכלבים הם אלו שמגלים את הסגולה הישראלית ואת הקדושה שבעצמיות הנשמה הישראלית, שאינה זזה מהם כמלוא נימה גם אם המעשים החיצוניים אינם מגלים זאת... "ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפלין ומזוזות. ולענין שאלה ששאלת: חזור לאחוריך! כמו שכתוב 'שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ' (משלי כא, כג)". ומבאר זאת רבי יעקב מעמדין, בסידור בית יעקב, כי ר' ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא "היה בקי ומכיר ענפי עץ החיים ועץ הדעת, ורצה להיות כמוהו להבין טעם חיותן של עמי הארץ לעתיד לבא, מאחר שנדבקו באילנא דמותא, לפיכך נמשלו לכלבים. והיה מצטער לומר לריק יגעתי, מאחר שגם עמי הארץ זוכין להדבק בעץ החיים. זהו שנתקשה לו מאד".
פנקסי הראי"ה, בהוצ' מכון הרצי"ה, חלק ראשון, פנקס יא, פיסקה כג, עמ' תקכד: כל היסוד של עקבתא דמשיחא, וכל החוצפא שלה, היא בחינת צואת הכלבים שמעבדים על ידה את העורות לכתוב עליהם ספרי תורה, תפילין ומזוזות, האמור בברייתא דפרק שירה. והיינו, שמהם ניקח כחות להפריד לפחות בין היראה והזעזוע גם בזמן הזה, ולטעום את הטעם מעין עולם הבא של הטיול בגן עדן, במדריגת "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם" (ויקרא כו, יב), "אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני". [זהו מצב שבו הכוחות כה חזקים עד אשר לגודל הופעת הרוחניות הגדולה והעליונה - ישנה יראה אבל אין זעזוע. הכוחות הגדולים הללו מוכשרים להופיע דוקא על ידי התעבות הרגשות ועל ידי הבנין החמרי המופיע בשלילה נוראה ובצורה מקולקלת והרסנית שכזו]. אבל דוקא בזה תתנוצץ היראה בכל הוד גבורתה, בלא שום דכאון ועצב כלל, כי אם "יראתי מתוך שמחתי, ושמחתי מתוך יראתי" (תנא דבי אליהו רבה, ג), ועל ידי זה יתעלה גם כן כל הדור דעקבתא דמשיחא, שעל ידי חוצפא דידיה מתגלגלת והולכת הזכות הגדולה הזו, שזהו "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא).
"כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר למס מרעהו חסד, שכן בלשון יונית קורין לכלב למס".
הרעיונות הגנוזים עלולים להגלות ע"י מסיבות גנוזות, היחש הנפשי שפועלת חברת אנשים על המתחבר עמהם לטובה ולרעה, זאת היא עובדא מפורסמת. אבל אם בעלי חיים אחרים ג"כ פועלים הם בקרבתם לפי תכונתם על האדם, זהו דבר חדש, שהוא אפשר להיות נודע לנו, אחרי אשר נתבונן שגם פעולת אנשים על הקרובים עליהם אינה כולה בשביל השפעת המעשים הנראים והדיבורים הנשמעים לבדם, כ"א גם בכח הסגולה הנפשית, שהנפש הטובה מסגלת את סביבתה לטובה, והרעה מפזרת צללי רשעה אל כל אגפיה הקרובים אליה. הפעלה סגולית כזאת תוכל לבא גם בנפשם של בע"ח, ביחוד אותם שיש להם עם האדם נטיה חברותית, שהמיוחד מרוב בעלי החיים להסתגל לקרבתו של האדם הוא הכלב, אשר הוא בכללו בעל נפש שפלה, ובהיותו עוד כלב רע תכונתו היא מנוגדת לרעיון החסד בקצה אחרון, עד שהסגולה הנפשית הזאת פועלת על הבית שהוא מתגדל בו, למנע ממנו אור הרגשת החסד. אותה הקרבה הנפשית שיש לכלב עם האדם, שזאת היא הפועלת את עיקרה של ההשפעה הנסתרת לרעה ולמניעת חסד, איננה ישראלית מקורית. האומה הרגישה בפנימיותה ריחוק מגידול כלבים עד שאסרה אותו על עצמה. אבל מפני הדמיון שיש באיזה אופן לסגולה אנושית כללית, אע"פ שהיא אינה מתעצמת באומתנו ביחוד, יש כבר מקום להפעולה הכמוסה מצד הניצוץ הכללי, שמ"מ נשאר הוא ומאיר באיזה מדה, באופן שנכון להשמר גם באופן כזה מהשפעה כזאת, שכן בלשון יונית קורין לכלב למס.
"ר"נ ב"י אמר, אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר ויראת שדי יעזוב".
לא לבד על התכונות הנפשיות פועלת היא סגולת הקירוב של בעלי חיים כעין הפעולה של קירוב האדם החברותי, כ"א גם על סדרי המחשבה בהתחלתה הפנימית, שגם היא במקורה היא תכונה נפשית. אותה החוצפה הנפשית המתגשמת בכלב הרע, כשם שהיא הפך החסד, והיחס של זה המין בנטייתו להתחבר לאדם פועל בסגולה פנימית את השפעתו לרעה בנדון זה, כך הוא בלתי מוכשר כלל להיות גנוזה בו תכונה של הכרת הנשגב למעלה מחוגו, עד שאין בו אותה היראה של הרוממות הבאה מהכרת ערך מה שהוא למעלה ומרומם, שזהו הגרעין שממנו צומח יסוד יראת שמים בנפש. החוצפה המיוחדת לכלב בהיותה מתחברת עם תכונה של רוע לב המסתמנת בכלב רע, היא מצטיינת בשלילת הכרה של יראת שום גדולה ואצילות עליונה, מה שהיא גנוזה ברוב הנפשות בחי ובאדם. אותה השלילה של ההכרה של מה שהוא עליון ונעלה, גם בדרך כהה וגרועה, מתמם את יסוד החוצפה ופריקת יראת שמים, מה שהוא מוכשר ג"כ לפעול את השפלות היותר איומה, כשהוא נפגש ממש בכח אדיר וחזק ממנו, שהוא מכיר אותו בהכרה קרובה. אז אמנם לא יהי' לפי מדה זו הכלב, כלב רע, אבל תכונה של הרע היא חקוקה בו, לפי הערך שלא פעלה עליו שום השפעה של קירוב להכיר שום עליוניות ממנו.
ומשפלות החוצפה והרשעה שבתוך נפשו, עד שהפעולה הנפשית הזאת פועלת בגניזתה ג"כ על המגדל אותו בתוך ביתו, גנוזה היא כאן ג"כ הכלביות, הרוחניות שהיתה צריכה חוצפה למפעלה, חוצפה כזאת דמהניא ג"כ כלפי שמיא, עד עת קץ, מצורפת להקורבה הנפשית התכונית עם האדם העליון, ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם 1 . למס מרעהו חסד 2 , בחילוף ד' על ס', ע"פ סידור א"ל ב"ם ג"ן ד"ס, ור"ת מרעהו חסד בחיבור למפרע, מבוטא כח רומי זערתא, שבאמת מונע הוא חסד מן הבית, ויראת שדי יעזוב. הכח הכלבי ג"כ הקודם לו, המתגדר באהבת שמים מקולקלת מפני עזיבת היסוד של כנסת ישראל, הבית אשר ממנו יכן עולם, רמוז בס"ת ויראת שדי יעזוב, ובר"ת למפרע, הכח המהרס, ושאיה יוכת שער 3 . והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה 4 , עד אשר יאיר אור אליהו ע"פ מספרו, מתוך התכונה היותר צפונה, שאינה נגלית אפילו בתור כח נעלם עד בא תור האור, ואז גם כלבים יאמרו שירתם 5 , בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ד' עושנו 6 , כי ע"י צואתם המסרחת מאד נעבדו קלפי ספרי תורה לישראל 7 במשך גלות החיל הזה, אשר חיל בלע ויקיאנו 8 , ומצד ההארה העליונה שעל ישראל כימי צאתו מארץ מצרים, לא יחרץ כלב לשונו 9 . והכלביות הזאת החלה להתפשט מאז הושם שק על כסות השמימי של תורה, ע"י ההעתקה היונית, שנטלו להם גויי נכר איזה תמצית מאורה של תורה, הקרועה מיסוד בית ד' אשר בכנסת ישראל, הוכרחו הדברים להתהפך לרועץ, ותחת הגברת האהבה, נולדה רגשת האיבה וקנאת רצח אלילית, ותחת התפשטות יראת שמים וסיפור גדולת ד' בעמים, מתוך לב רע יראת שדי נעזבת, מגידול כלב רע בתוך הבית שכן בלשון יונית קורין לכלב למס. ואם המאור הנפשי היותר דל, כל זמן שהוא במקורו, לא ימנע לגמרי את החסד, אע"פ שיהיה בתכלית המיעוט, יודע צדיק דין דלים 10, ולא יעזוב יראת שדי אפילו אם רק מעט יוכל האור של יראת ד' טהורה לחדור בקרבו, אבל כיון שמיעוט אור זה, של ההארה השטחית הפרושה על השטח הפרטי של כתבי הקודש, נוספת עליו התנכרות ההעתקה היונית, יצא מה שיצא למנע חסד, ולעזוב יראת שדי, עד אשר ינוסו הצללים וישוב האור אל מקורו, להפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד', ולעבדו שכם אחד 11 , לכונן אהבת חסד ולאחוז ביראת שדי.
סח. .1 יחזקאל לד לא. .2 איוב ו יד. .3 ישעיה כד יב. .4 שם נו יא. .5 ילק"ש שמות יא קפז. 6. תהלים צח ו. .7 איוב כ טו. .8 איוב כ טו. .9 שמות יא ז. .10 משלי כט ז. .11 צפניה ג ט.
