ד"ר עזריאל קרליבך - עורך עתון מעריב לשעבר
ידעתי, שכפַּי אינן נקיות די הצורך, כדי לכתוב עליו.
אבל שמעתי בני אדם מספידים אותו, וראיתי שאף במילה אחת אינם מזכירים את מה שהוא היה באמת. פשוט, מפני שאינם יודעים.
וכששמעתי דברי שיגרה עליו, על החורג מכל שיגרה, כששמעתי הספדים כמו על סתם גדול בישראל, עליו, על החוזה, שלא היה שני לו, - נדמה היה לי, שבכל זאת שומה על כל מי שיודע עליו קצת יותר מזה, לספר על כך. והחלטתי לנסות ולעשות. אף על פי שאיני כדאי והגון לכך.
הרב היה יוצר האמונה היהודית החדשה, שבא קודם זמנו.
שרתה בו, ברב, התגלות ניצוצות-הקדושה החבויים של ארץ ישראל, שלהם יזדקקו היהודים בבוא היום, אם בכלל ישבו בארץ ויהיו אותם חיים דתיים-יוצרים, אשר הוציאו לנו ולארץ מוניטין בעולם כמורי נתיב-האלוהים.
קשתה עליו, על הרב, שליחותו, והוא הסתלק, כאדם שקולו לא נשמע ולא הובן. ובתוך כך נעשה מעונה, ורדיפות וקנאות שפלות מוללו וקרעו והרסו את חייו. ובכל זאת הורה לנו, כממרחקים, את הדרך, והשאיר לנו תחושת-רמזים בדבר קיומו של אוצר אפוף-ערפל, והוליד בלב יחידי סגולה הרגשה סתומה ביחס לכיוון בו יש לחפש את האוצר.
ויכול להיות, שבמאזן ההיסטוריה תהיה ירושתו זו שקולה כנגד כל תלאות-הגבורה של חיי היסורים שלו.
הרב נשלח אל דור, אשר עמד על ספה של ארץ ישראל, ופירוש הדבר - על סף הפרובלמטיות של המשכת חיי הדת הגלותיים בארץ יהודית גאולה.
הפרובלמטיות - כפולה, היסטורית ואקטואלית.
היסטורית - מפני שבעצם מהותן של כל התנועות המשיחיות, הציוניות, שקמו עד כה, נעוצה בהכרח התמרדות נגד מעמדו הגלותי של עם ישראל (שעבוד מלכויות, שעבוד גבירים משלנו, וכיוצא באלה) ונגד החוקה של המדינה היהודית חסרת הטריטוריה. השולחן ערוך, חובת-האזרח לחיות חיי פרישות, שֵׁרוּת החובה בצבא הרבונו-של-עולם, ביטול העולם הזה וכיוצא באלה. מי שרוצה לְהֵחָלֵץ מן הגלות, מי שרוצה לשוב ולחיות, במלוא מובן המילה, "ככל הגויים", מתמרד ממילא נגד כל הדברים שהיו, בגלות, הקריטריון הלאומי שלנו.
אולם הפרובלמטיות אינה כזאת, שרק ההיסטוריוסוף מבחין בה. היא גם אקטואלית. היא הוויתו הממשית של כל יהודי דתי, משעומדות רגליו על אדמת ארץ ישראל.
השכינה מסתלקת ממנו. חסרה ההילה הצנועה שאפפה, בעיניו, את בית המדרש בחוץ לארץ. חסרה הפרישות, הבדלות מן העולם אשר מסביב, שהיא אשר שיוותה לבית המדרש את חנו, כל זמן - ומפני - שעמד בסביבה זרה, עוינת. וההתרגלות למקומות הכיסופים, לכותל המערבי ולמערת המכפלה, משווה להם חילוניות. וחסרה, ברחובות ארץ ישראל, החמימות של "הרחוב היהודי", מפני שכל הרחובות יהודיים, ואף אחד מהם אינו בחזקת רשות-היחיד יותר ממשנהו. וחסרה שם השתפכות הנפש, חסרה האנחה, הכמיהה, חסרה המוטיב הישן, המעורר הבדוק ש"יהודים שרויים בגלות". ככל שמתמעטת הגלות - כן מתמעטת התפילה, התפילה היוצאת מן הלב, ממעמקים, ומתמעט "התיאבון" להתפלל.
במילים אחרות:
- היהודי הנעשה אזרח בארץ היהודית נעשה על ידי כך ממילא פטור מ"יהדות", מן הצורך להטעים ולהגשים בחייו את ייחודו בשטח הנפשי והרוחני.
בגלות נכון הדבר בלי ספק ש"הם חיינו ואורך ימינו". אבל בגאולה, במדינה היהודית, היא המדינה, מקיימת אותנו.
והרי מצוות בטלות לעתיד לבוא.
הרב - הרגיש בכך. ליתר דיוק - ירא מכך.
והוא רצה למצוא תיקון לדבר. שלא במתכוון רצה למצוא תיקון. האינטואיציה ציוותה עליו. ולא באימוץ מוחו הגדול הגיע אל המוצא, אלא הוא חש בו בנשמתו הגדולה, ליתר דיוק: נשמתו גופה היא שהייתה המוצא.
כי נשמתו הייתה: אהבת ארץ ישראל מקודשת. ושוב: לא אהבה קנויה, אהבה שנתהוותה, אל הארץ, אלא נשמתו הייתה, מטבע בריאתה, מחוננת בכשרון גאוני - לחוש בקדושתה של ארץ-ישראל ולהזין בה את כל המחשבות ואת כל הרגשות.
כיוון שרחקתי זמן רב ממנו ומשם, חסרות לי המילים המתאימות כדי להבהיר את הדברים. (בעצם, יכול להיות שחסרו גם לו, שאם לא כן היה נותן לנו באמת מעמד הר סיני חדש). אבל יהיה ברור, פחות או יותר, מה היה פירוש הדבר, אם אומר:
הוא שאב את יניקת היהדות, הקדוּשה, הייחוד והקרבה לאינסוף, אותה יניקה שיהודים שאבוה אלפיים שנה מאצל יבנה וחכמיה, מאצל הגיטו, הצרות, וקידוש השם, - הוא שאב אותה מגבעול-קש, שהיה מונח ברחוב של ירושלים. את התעלות-הנפש, שיהודים הפיקו במשך אלפיים שנה מן החלום, - הוא הפיקה מן המציאות, מן המוחש של ארץ ישראל.
במילים פשוטות יותר, ומדויקות פחות:
- אותה הדרת קודש, שמעוררת בנו בגלות עדת יהודים ביום כיפור, דרך משל - אותה הדרת קודש עורר בו מראה אבן בבית רגיל בירושלים.
הוא נשא בלבו את - הדת של ארץ ישראל.
הוא נשא אותה בקרבו - מוקדם מדי. והדור שלנו עוד לא היה מוכשר לקבל ממנו מאומה. כי במדה שהדור דתי - קשור אצלו המושג דת באותיות התורה והוא מתמצה בקיום מדוקדק של תקנון, תקנון ששום רגש שבלב אינו רשאי להתקומם נגדו.
ובמדה שהדור אינו דתי - אין לו שום צורך בחוקה רוחנית, שתבוא במקום החוקה היהודית הקיימת, וממילא אין לו צורך במעיינות חדשים, שמהם יקלח שפע רוחני זה, ואפילו המעיין הוא - הבית הלאומי שלנו.
ומפני שמשני הצדדים חסר מחנה, שיהיה ראוי לקבל את תורתו, נסתלק הרב מכאן והשאיר אותה לא-מבוטאה ולא מגולה, ולא שיווה לה דפוסי חוק קבועים, ולא כונן בה בנין-רוח איתן, ושירת חייו באמצע נפסקה.
אי-אמירתו לא הייתה שתיקה מאונס, ולא בכוונה כיסה, מה שבעצם רצה לגלות, אלא שכך נתגלגלו הדברים מאליהם - בגלל המצב השורר השני המחנות - שמלכתחילה לא היה לו לומר אלא מה שהדור היה מסוגל לקלוט, ומלכתחילה לא יכול ללבוש לבוש אחר ומעמד אחר בימינו מאשר - אצטלא דרבנן. ומן הסתם הזמן גרם שמוכרח היה להיות כך, שנשמתו תהיה חבויה בגוף של גדול-הדור הרבני, סיני ועוקר הרים, אם כי אילו חי בדור אחר, היה לבושה הטבעי - דמות חוזה אכסטאטי, אולי כדמות הבעש"ט, ואלי כדמות נביא מן המקרא.
אשמת הדור, ולא אשמתו שלו היא, שעיקר שליחותו חייה היה לעשות כמעט בחשאי, חבוי ועטוף בכמה קליפות, כדי שתוכל העין לסבול את האור הקדום הגנוז בהן. ואשמת הדור היא, שמלבד הצורות החיצוניות של חייו, "השקפותיו" והתפרצויות קצרות של רגשותיו במכתבים קצרים ובאימרות - לא נשאר לנו זכר ממנו.
אלום כמי שיצק מים על ידיו במשך שנים אחדות והניח לו בנפש חפצה להטביע את חותמו על רוח-נעוריו - מזהיר אני מפני ההנחה שבכל אשר הספיק העולם החיצוני לראות ממנו, באמת מתאפיינות ומתמצות מהותו ומשמעותו.
רמזים - לא יותר - הם דבריו, ספריו המעטים, הופעותיו בעל פה. וגם הארתם של אלה היא ענין לדור, אשר יתעלה לאותה מדרגה של התפתחות, שהוא חזה אותה מראש, קודם זמנה.
כי נשארה - העובדה שהוא היה קרבן-עולה על מזבח הציונות. את שלוות חייו הקריב עוד לפני ארבעים שנה, וחשף עצמו לרדיפות דווקא מצד אותו עולם, שהוא עצמו השתייך אליו. על כתפיו העמיס את כל משא השנאה, שהיה לה ל"אגודה" לשפוך על הציונות, וקיבל את המשא באהבה. כלומר: על כל פשעים כיסה בחיבה, באהבת ישראל, ולתודה מצד הציונים לא זכה. אפילו את צרכי הקיום האלמנטאריים ביותר לא נתנו לו. ואת מחיתו קיבל לא מאותו ועד לאומי שלמענו שם בכף את כל כבודו הרבני, אלא דווקא מיחידים, חסידיו בתל אביב, והוא מת בדחקות. - עובדה גדולה היא, אולם ביחס למה שאנו מדברים בו כאן - עובדה עלובה.
ונשארו - ספריו על המצוות התלויות בארץ, שאינן אלא טרחה למדנית לתווך בין צרכי הגולה ובין צרכי בנין ארץ ישראל.
ונשארו עוד - "אגרות ראיה" שלו, שבהן הוא נותן הוראות לחיים היהודיים הכלליים, כשהוא יוצא מהנחת-יסוד אחת וקנה-מדה אחד לגבי מדיניות יהודית ופרובלמטיות דתית של יחידים: ארץ ישראל.
ונשארו כמה שירים, כמה ספרי קבלה, ואותו אוסף אמרות מפורסם "אורות מאופל", שקנאי אגודת ישראל שרפוהו בפומבי.
ונשארו עוד האגדה על אהבת הארץ שלו, הניסים והחידודים שמספרים עליו בכל תפוצות ישראל, המעשיות והמשלים, שהידוע בהם הוא אולי - מענהו לשאלה של רב פולני גדול, מה גרם לכך שדווקא בארץ ישראל, שאוירה מחכים ומקרב אל הדת, מצויים "חֹפשיים" יותר מבכל מקום אחר בכל העולם היהודי.
על כך ענה, כידוע, בשאלה לאותו רב:
- כבר הייתה מימיך במאריינבאד?
- כן.
- נו, וגם את סבור שהאויר שם טוב להפליא?
- ודאי.
- ומבריא?
- כל הרופאים אומרים כך.
- המים שם באמת טובים כל כך לחולי קיבה?
- כן, אבל... איזו שייכות יש לכך עם שאלתי בדבר ההפקרות בארץ ישראל?
- יש ויש שייכות. כי גם אני הייתי פעם במאריינבאד. ומוזר הדבר - אף על פי שהאקלים והמים שם מבריאים כל כך, בכל זאת פגשתי ברחובות רק חולים. כל כך הרבה חולי קיבה, כמו שלא רואים בשום מקום אחר בעולם...
אתה מבין? - אתה שואל, מדוע דווקא כאן, בירושלים עיר הקודש, מהלכות כל כך הרבה נשמות שלקו ביהדותן, ר"ל? - מפני שכאן "מעיינות הישועה" של נשמת העם היהודי...
כאלה וכיוצא באלה ידעו וסיפרו עליו, וניצלו למטרות פולמוס קלות ערך, כשם שניצלו את חתימתו על כל "קול קורא". לא התעמקו בדבר, והתעצלו לחוש, שגם ספרי ההלכה שלו על כלאים ומעשר, גם שיטתו בקבלה, גם קרבן חייו הציוניים, גם אותו חידוד הנמסר מפה לאוזן - כולם אינם אלא ההדים והביטויים החיצוניים, הרחוקים, של דבר אחד ויחיד, של ה"אני מאמין" המרכזי של נשמתו: למצוא את התיקון הדתי ליהודים בהתחברותם אל ארץ-ישראל.
הוא הדבר אשר עשה, יומם ולילה, במשך שלושים שנים תמימות. הוא הדבר אשר ביקש להשיג, ובכך היה "הכהן הגדול מאחיו", משכמו ומעלה גבוה ממדרגתו של סתם רב מחברי "המזרחי", הרוצה, ללא מעשה יצירה, להעביר בפשטות את סמכות חדר-בית-הדין שלו אל הבית הלאומי.
הוא רצה - ויכול - לשאוב יש מאין את כל ההתחייבות המוסרית, את כל הפאתוס הדתי, את כל הדבקות החסידית ואת כל הרוחניות של ה"מתנגד" - מן העובדה ומן המציאות של ארץ ישראל. אל הסלעים שבעיבורה של ירושלים הלך, שמהם נחצבו לפנים מזמורי תהילים, ובמטה אשר בידו הוציא מהם מעין חדש של גילוי שכינה.
והוא האמין, שאותם "מעיינות הישועה" עוד יתגלו לעיני כל, ויהודים בארץ ישראל יהיו, מאליהם, פשוט בכורח כח-השכנוע של ארץ ישראל, לממלכת כהנים, וישפיעו על העולם אותה השפעה שג לפנים, בזמן הבית, הייתה יוצאת מאותה פנה קטנה של אסיה.
מכאן מסתברת הציונות שלו, הסובלנות שלו לגבי "החֺפשיים" אהבת ישראל שלו הרחבה כים. הוא ראה מה שלא ראה אדם בעיני בשר ודם. הוא חש באבני תל אביב ובעצמות האחרון בישראל אותו ניצוץ של קדושה ונצח, שרק יוצאי שיטות-דת חדשות, ענקי רוח כמו הבעש"ט, חשים בו ושואבים ממנו את עוז הרוח לדבר אל אותו המון נבער ונידח לכאורה, ואף לאהבתו.
וכל ימיו האמין, שלא יסתכל מן העולם עד אשר יזכה להשיג את מטרתו. וכל ימיו ייסד ארגונים ובנה בתי אולפנה וכתב מכתבים וקירב יחידים וניסה אלף פעמים ובאלף דרכים, להנחות יהודים בחזרה אל ארצם, להקנות להם את ארץ ישראל מבחינה רוחנית, וליישבם בה על פי הדת.
היום כבר מותר לי אולי לספר מעשה, סוד, שהיום, לאחר מותו, שוב לא ייראה משונה כל כך כפי שהיה נראה, אילו היו מגלים אותו בחייו:
- בשעה של התעלות הנפש ובמחיצת תלמידים מקורבים ביותר, אפיין פעם אחת את תפיסתו ביחס לייעודו עלי אדמות, כשהוא מנסח אותו ניסוח חסידי-"מקובל": ששורה בו גלגול ניצוץ מנשמתו של יהושע בן נון...
את הדברים האלה אמר בערב פסח, לפני עשר שנים בערך, כשחזרנו מקיבוץ שעבד אז בסביבות ירושלים ורצה דווקא לאכול לחם בפסח. הרב הביא להם, לחברי הקיבוץ, מצות, והתחנן לפניהם שיקבלו את המתנה וישתמשו בה. אך הם סירבו ולבסוף קמו החלוצים הצעירים ופשוט גירשו מחצרם את הצדיק עטור השיבה, ממש בידיים גירשוהו...
את הדברים על יהושע בן נון אמר לנו לאחר שגידפוהו כך בקיבוץ, ויום אחד לפני מעשה שהיה למחרת, בא' דפסח, כשצעירים מן האגודה התנפלו עליו באותה גסות בדרכו אל הכותל המערבי...
כזה היה גזר הדין של חייו:
לעבור בין שתי אשים של זלזולים וחשד, ולדעת שהנו - ואף להיות - יהושע בן נון.
ידעתי, שכפַּי אינן נקיות די הצורך, כדי לכתוב עליו.
אבל שמעתי בני אדם מספידים אותו, וראיתי שאף במילה אחת אינם מזכירים את מה שהוא היה באמת. פשוט, מפני שאינם יודעים.
וכששמעתי דברי שיגרה עליו, על החורג מכל שיגרה, כששמעתי הספדים כמו על סתם גדול בישראל, עליו, על החוזה, שלא היה שני לו, - נדמה היה לי, שבכל זאת שומה על כל מי שיודע עליו קצת יותר מזה, לספר על כך. והחלטתי לנסות ולעשות. אף על פי שאיני כדאי והגון לכך.
הרב היה יוצר האמונה היהודית החדשה, שבא קודם זמנו.
שרתה בו, ברב, התגלות ניצוצות-הקדושה החבויים של ארץ ישראל, שלהם יזדקקו היהודים בבוא היום, אם בכלל ישבו בארץ ויהיו אותם חיים דתיים-יוצרים, אשר הוציאו לנו ולארץ מוניטין בעולם כמורי נתיב-האלוהים.
קשתה עליו, על הרב, שליחותו, והוא הסתלק, כאדם שקולו לא נשמע ולא הובן. ובתוך כך נעשה מעונה, ורדיפות וקנאות שפלות מוללו וקרעו והרסו את חייו. ובכל זאת הורה לנו, כממרחקים, את הדרך, והשאיר לנו תחושת-רמזים בדבר קיומו של אוצר אפוף-ערפל, והוליד בלב יחידי סגולה הרגשה סתומה ביחס לכיוון בו יש לחפש את האוצר.
ויכול להיות, שבמאזן ההיסטוריה תהיה ירושתו זו שקולה כנגד כל תלאות-הגבורה של חיי היסורים שלו.
הרב נשלח אל דור, אשר עמד על ספה של ארץ ישראל, ופירוש הדבר - על סף הפרובלמטיות של המשכת חיי הדת הגלותיים בארץ יהודית גאולה.
הפרובלמטיות - כפולה, היסטורית ואקטואלית.
היסטורית - מפני שבעצם מהותן של כל התנועות המשיחיות, הציוניות, שקמו עד כה, נעוצה בהכרח התמרדות נגד מעמדו הגלותי של עם ישראל (שעבוד מלכויות, שעבוד גבירים משלנו, וכיוצא באלה) ונגד החוקה של המדינה היהודית חסרת הטריטוריה. השולחן ערוך, חובת-האזרח לחיות חיי פרישות, שֵׁרוּת החובה בצבא הרבונו-של-עולם, ביטול העולם הזה וכיוצא באלה. מי שרוצה לְהֵחָלֵץ מן הגלות, מי שרוצה לשוב ולחיות, במלוא מובן המילה, "ככל הגויים", מתמרד ממילא נגד כל הדברים שהיו, בגלות, הקריטריון הלאומי שלנו.
אולם הפרובלמטיות אינה כזאת, שרק ההיסטוריוסוף מבחין בה. היא גם אקטואלית. היא הוויתו הממשית של כל יהודי דתי, משעומדות רגליו על אדמת ארץ ישראל.
השכינה מסתלקת ממנו. חסרה ההילה הצנועה שאפפה, בעיניו, את בית המדרש בחוץ לארץ. חסרה הפרישות, הבדלות מן העולם אשר מסביב, שהיא אשר שיוותה לבית המדרש את חנו, כל זמן - ומפני - שעמד בסביבה זרה, עוינת. וההתרגלות למקומות הכיסופים, לכותל המערבי ולמערת המכפלה, משווה להם חילוניות. וחסרה, ברחובות ארץ ישראל, החמימות של "הרחוב היהודי", מפני שכל הרחובות יהודיים, ואף אחד מהם אינו בחזקת רשות-היחיד יותר ממשנהו. וחסרה שם השתפכות הנפש, חסרה האנחה, הכמיהה, חסרה המוטיב הישן, המעורר הבדוק ש"יהודים שרויים בגלות". ככל שמתמעטת הגלות - כן מתמעטת התפילה, התפילה היוצאת מן הלב, ממעמקים, ומתמעט "התיאבון" להתפלל.
במילים אחרות:
- היהודי הנעשה אזרח בארץ היהודית נעשה על ידי כך ממילא פטור מ"יהדות", מן הצורך להטעים ולהגשים בחייו את ייחודו בשטח הנפשי והרוחני.
בגלות נכון הדבר בלי ספק ש"הם חיינו ואורך ימינו". אבל בגאולה, במדינה היהודית, היא המדינה, מקיימת אותנו.
והרי מצוות בטלות לעתיד לבוא.
הרב - הרגיש בכך. ליתר דיוק - ירא מכך.
והוא רצה למצוא תיקון לדבר. שלא במתכוון רצה למצוא תיקון. האינטואיציה ציוותה עליו. ולא באימוץ מוחו הגדול הגיע אל המוצא, אלא הוא חש בו בנשמתו הגדולה, ליתר דיוק: נשמתו גופה היא שהייתה המוצא.
כי נשמתו הייתה: אהבת ארץ ישראל מקודשת. ושוב: לא אהבה קנויה, אהבה שנתהוותה, אל הארץ, אלא נשמתו הייתה, מטבע בריאתה, מחוננת בכשרון גאוני - לחוש בקדושתה של ארץ-ישראל ולהזין בה את כל המחשבות ואת כל הרגשות.
כיוון שרחקתי זמן רב ממנו ומשם, חסרות לי המילים המתאימות כדי להבהיר את הדברים. (בעצם, יכול להיות שחסרו גם לו, שאם לא כן היה נותן לנו באמת מעמד הר סיני חדש). אבל יהיה ברור, פחות או יותר, מה היה פירוש הדבר, אם אומר:
הוא שאב את יניקת היהדות, הקדוּשה, הייחוד והקרבה לאינסוף, אותה יניקה שיהודים שאבוה אלפיים שנה מאצל יבנה וחכמיה, מאצל הגיטו, הצרות, וקידוש השם, - הוא שאב אותה מגבעול-קש, שהיה מונח ברחוב של ירושלים. את התעלות-הנפש, שיהודים הפיקו במשך אלפיים שנה מן החלום, - הוא הפיקה מן המציאות, מן המוחש של ארץ ישראל.
במילים פשוטות יותר, ומדויקות פחות:
- אותה הדרת קודש, שמעוררת בנו בגלות עדת יהודים ביום כיפור, דרך משל - אותה הדרת קודש עורר בו מראה אבן בבית רגיל בירושלים.
הוא נשא בלבו את - הדת של ארץ ישראל.
הוא נשא אותה בקרבו - מוקדם מדי. והדור שלנו עוד לא היה מוכשר לקבל ממנו מאומה. כי במדה שהדור דתי - קשור אצלו המושג דת באותיות התורה והוא מתמצה בקיום מדוקדק של תקנון, תקנון ששום רגש שבלב אינו רשאי להתקומם נגדו.
ובמדה שהדור אינו דתי - אין לו שום צורך בחוקה רוחנית, שתבוא במקום החוקה היהודית הקיימת, וממילא אין לו צורך במעיינות חדשים, שמהם יקלח שפע רוחני זה, ואפילו המעיין הוא - הבית הלאומי שלנו.
ומפני שמשני הצדדים חסר מחנה, שיהיה ראוי לקבל את תורתו, נסתלק הרב מכאן והשאיר אותה לא-מבוטאה ולא מגולה, ולא שיווה לה דפוסי חוק קבועים, ולא כונן בה בנין-רוח איתן, ושירת חייו באמצע נפסקה.
אי-אמירתו לא הייתה שתיקה מאונס, ולא בכוונה כיסה, מה שבעצם רצה לגלות, אלא שכך נתגלגלו הדברים מאליהם - בגלל המצב השורר השני המחנות - שמלכתחילה לא היה לו לומר אלא מה שהדור היה מסוגל לקלוט, ומלכתחילה לא יכול ללבוש לבוש אחר ומעמד אחר בימינו מאשר - אצטלא דרבנן. ומן הסתם הזמן גרם שמוכרח היה להיות כך, שנשמתו תהיה חבויה בגוף של גדול-הדור הרבני, סיני ועוקר הרים, אם כי אילו חי בדור אחר, היה לבושה הטבעי - דמות חוזה אכסטאטי, אולי כדמות הבעש"ט, ואלי כדמות נביא מן המקרא.
אשמת הדור, ולא אשמתו שלו היא, שעיקר שליחותו חייה היה לעשות כמעט בחשאי, חבוי ועטוף בכמה קליפות, כדי שתוכל העין לסבול את האור הקדום הגנוז בהן. ואשמת הדור היא, שמלבד הצורות החיצוניות של חייו, "השקפותיו" והתפרצויות קצרות של רגשותיו במכתבים קצרים ובאימרות - לא נשאר לנו זכר ממנו.
אלום כמי שיצק מים על ידיו במשך שנים אחדות והניח לו בנפש חפצה להטביע את חותמו על רוח-נעוריו - מזהיר אני מפני ההנחה שבכל אשר הספיק העולם החיצוני לראות ממנו, באמת מתאפיינות ומתמצות מהותו ומשמעותו.
רמזים - לא יותר - הם דבריו, ספריו המעטים, הופעותיו בעל פה. וגם הארתם של אלה היא ענין לדור, אשר יתעלה לאותה מדרגה של התפתחות, שהוא חזה אותה מראש, קודם זמנה.
כי נשארה - העובדה שהוא היה קרבן-עולה על מזבח הציונות. את שלוות חייו הקריב עוד לפני ארבעים שנה, וחשף עצמו לרדיפות דווקא מצד אותו עולם, שהוא עצמו השתייך אליו. על כתפיו העמיס את כל משא השנאה, שהיה לה ל"אגודה" לשפוך על הציונות, וקיבל את המשא באהבה. כלומר: על כל פשעים כיסה בחיבה, באהבת ישראל, ולתודה מצד הציונים לא זכה. אפילו את צרכי הקיום האלמנטאריים ביותר לא נתנו לו. ואת מחיתו קיבל לא מאותו ועד לאומי שלמענו שם בכף את כל כבודו הרבני, אלא דווקא מיחידים, חסידיו בתל אביב, והוא מת בדחקות. - עובדה גדולה היא, אולם ביחס למה שאנו מדברים בו כאן - עובדה עלובה.
ונשארו - ספריו על המצוות התלויות בארץ, שאינן אלא טרחה למדנית לתווך בין צרכי הגולה ובין צרכי בנין ארץ ישראל.
ונשארו עוד - "אגרות ראיה" שלו, שבהן הוא נותן הוראות לחיים היהודיים הכלליים, כשהוא יוצא מהנחת-יסוד אחת וקנה-מדה אחד לגבי מדיניות יהודית ופרובלמטיות דתית של יחידים: ארץ ישראל.
ונשארו כמה שירים, כמה ספרי קבלה, ואותו אוסף אמרות מפורסם "אורות מאופל", שקנאי אגודת ישראל שרפוהו בפומבי.
ונשארו עוד האגדה על אהבת הארץ שלו, הניסים והחידודים שמספרים עליו בכל תפוצות ישראל, המעשיות והמשלים, שהידוע בהם הוא אולי - מענהו לשאלה של רב פולני גדול, מה גרם לכך שדווקא בארץ ישראל, שאוירה מחכים ומקרב אל הדת, מצויים "חֹפשיים" יותר מבכל מקום אחר בכל העולם היהודי.
על כך ענה, כידוע, בשאלה לאותו רב:
- כבר הייתה מימיך במאריינבאד?
- כן.
- נו, וגם את סבור שהאויר שם טוב להפליא?
- ודאי.
- ומבריא?
- כל הרופאים אומרים כך.
- המים שם באמת טובים כל כך לחולי קיבה?
- כן, אבל... איזו שייכות יש לכך עם שאלתי בדבר ההפקרות בארץ ישראל?
- יש ויש שייכות. כי גם אני הייתי פעם במאריינבאד. ומוזר הדבר - אף על פי שהאקלים והמים שם מבריאים כל כך, בכל זאת פגשתי ברחובות רק חולים. כל כך הרבה חולי קיבה, כמו שלא רואים בשום מקום אחר בעולם...
אתה מבין? - אתה שואל, מדוע דווקא כאן, בירושלים עיר הקודש, מהלכות כל כך הרבה נשמות שלקו ביהדותן, ר"ל? - מפני שכאן "מעיינות הישועה" של נשמת העם היהודי...
כאלה וכיוצא באלה ידעו וסיפרו עליו, וניצלו למטרות פולמוס קלות ערך, כשם שניצלו את חתימתו על כל "קול קורא". לא התעמקו בדבר, והתעצלו לחוש, שגם ספרי ההלכה שלו על כלאים ומעשר, גם שיטתו בקבלה, גם קרבן חייו הציוניים, גם אותו חידוד הנמסר מפה לאוזן - כולם אינם אלא ההדים והביטויים החיצוניים, הרחוקים, של דבר אחד ויחיד, של ה"אני מאמין" המרכזי של נשמתו: למצוא את התיקון הדתי ליהודים בהתחברותם אל ארץ-ישראל.
הוא הדבר אשר עשה, יומם ולילה, במשך שלושים שנים תמימות. הוא הדבר אשר ביקש להשיג, ובכך היה "הכהן הגדול מאחיו", משכמו ומעלה גבוה ממדרגתו של סתם רב מחברי "המזרחי", הרוצה, ללא מעשה יצירה, להעביר בפשטות את סמכות חדר-בית-הדין שלו אל הבית הלאומי.
הוא רצה - ויכול - לשאוב יש מאין את כל ההתחייבות המוסרית, את כל הפאתוס הדתי, את כל הדבקות החסידית ואת כל הרוחניות של ה"מתנגד" - מן העובדה ומן המציאות של ארץ ישראל. אל הסלעים שבעיבורה של ירושלים הלך, שמהם נחצבו לפנים מזמורי תהילים, ובמטה אשר בידו הוציא מהם מעין חדש של גילוי שכינה.
והוא האמין, שאותם "מעיינות הישועה" עוד יתגלו לעיני כל, ויהודים בארץ ישראל יהיו, מאליהם, פשוט בכורח כח-השכנוע של ארץ ישראל, לממלכת כהנים, וישפיעו על העולם אותה השפעה שג לפנים, בזמן הבית, הייתה יוצאת מאותה פנה קטנה של אסיה.
מכאן מסתברת הציונות שלו, הסובלנות שלו לגבי "החֺפשיים" אהבת ישראל שלו הרחבה כים. הוא ראה מה שלא ראה אדם בעיני בשר ודם. הוא חש באבני תל אביב ובעצמות האחרון בישראל אותו ניצוץ של קדושה ונצח, שרק יוצאי שיטות-דת חדשות, ענקי רוח כמו הבעש"ט, חשים בו ושואבים ממנו את עוז הרוח לדבר אל אותו המון נבער ונידח לכאורה, ואף לאהבתו.
וכל ימיו האמין, שלא יסתכל מן העולם עד אשר יזכה להשיג את מטרתו. וכל ימיו ייסד ארגונים ובנה בתי אולפנה וכתב מכתבים וקירב יחידים וניסה אלף פעמים ובאלף דרכים, להנחות יהודים בחזרה אל ארצם, להקנות להם את ארץ ישראל מבחינה רוחנית, וליישבם בה על פי הדת.
היום כבר מותר לי אולי לספר מעשה, סוד, שהיום, לאחר מותו, שוב לא ייראה משונה כל כך כפי שהיה נראה, אילו היו מגלים אותו בחייו:
- בשעה של התעלות הנפש ובמחיצת תלמידים מקורבים ביותר, אפיין פעם אחת את תפיסתו ביחס לייעודו עלי אדמות, כשהוא מנסח אותו ניסוח חסידי-"מקובל": ששורה בו גלגול ניצוץ מנשמתו של יהושע בן נון...
את הדברים האלה אמר בערב פסח, לפני עשר שנים בערך, כשחזרנו מקיבוץ שעבד אז בסביבות ירושלים ורצה דווקא לאכול לחם בפסח. הרב הביא להם, לחברי הקיבוץ, מצות, והתחנן לפניהם שיקבלו את המתנה וישתמשו בה. אך הם סירבו ולבסוף קמו החלוצים הצעירים ופשוט גירשו מחצרם את הצדיק עטור השיבה, ממש בידיים גירשוהו...
את הדברים על יהושע בן נון אמר לנו לאחר שגידפוהו כך בקיבוץ, ויום אחד לפני מעשה שהיה למחרת, בא' דפסח, כשצעירים מן האגודה התנפלו עליו באותה גסות בדרכו אל הכותל המערבי...
כזה היה גזר הדין של חייו:
לעבור בין שתי אשים של זלזולים וחשד, ולדעת שהנו - ואף להיות - יהושע בן נון.
