הגדולה הפנימית וחשבון הנפש

If you read from beginning to end - פלאי פלאות!!!😊😊😊 

א׳:רמ״ח

כמה טובה מונעים בידים מפני שפלות הדעה שבאנשים, אשר רוח ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם.

How much goodness [do people] block with [their own] hands because of their lowly awareness. It is fitting that the spirit of Hashem pulse in their hearts, but they hold onto smallness, and they do not believe in themselves, in the greatness of their souls.

לא הסביבה ולא המעשים בפרטיות הם היסודות, שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי, כ"א גודל הנפש, הקדושה והטהרה הפנימית, אומץ הרצון ועז המחשבה.

Neither [a person’s] environment nor [his specific] deeds are the foundations upon which the soul’s happiness is built in its inner storehouse. [The soul’s happiness is built upon] the greatness of [his] soul, [his] inner holiness and purity, the might of [his] will and the strength of [his] thought.

הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת.

When [a person’s] spiritual might rises, [his] environment and deeds are subjugated before it.

על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל הפנימי. כמובן מדקדקים הם גם במעשים, משתדלים בטהרת הסביבה, אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה, הזורמת בנשמה בכל הוד גדלותה, דוקא מתוך הצינור היותר גדול ושוטף, ולא ישפילו את עצמם להיות דבוקים תמיד בתוך הקטנות של הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף, המלאים את הרוח העולה למעלה.

Therefore, the great righteous people engage principally in [attaining] inner greatness. Of course, they are also exacting in [their] deeds [and] they strive [to increase] the purity of [their] environment. But all of this emerges from the inner factor of supernal illumination, which streams in [a person’s] soul in all of the splendor of its greatness, from the greatest and most flowing conduit—and [these people] filled with a spirit that rises upward will not lower themselves to constantly cling to the smallness of particular exactitudes.

ובכלל לא העולם המוחשי בדיוקי פעליו תופס המקום היותר גדול בנשמת חיים הנצחית, המופיעה באור גדלה בנשמות העליונות, כי אם ההוד הנשגב של תפארת חי העולמים, שבתוכו הכל כלול, כל הטוב הרעיוני, המוסרי והמעשי.

In general, it is not the sensory world in the exactitudes of its deeds that plays the largest role in the eternal soul of life—which appears in the light of its greatness in [people with] supernal souls—but the elevated glory of the beauty of the Life of worlds, in Whom everything is incorporated: all of the conceptual, ethical and active good.

התפשטות השלמות על המעשים כולם, מאיליה היא באה, בעת אשר הרצון הגדול לטוב האלהי ברוב טהרו פועל בכל תקפו.

The spreading of wholeness across all deeds comes of itself when [a person’s] great will for the Divine good in the vastness of its purity acts with all its might.

ומ"מ פונים הם הצדיקים לפעמים מרוב גדלם ומסתכלים על מעשיהם בפרטי פרטות. אחרי שכבר שבעו זיו עדנים מעונג העליון, והרוח מלא כח התעודד והתאמץ, החשק של הטוב והטוהר מלא אור חיים חי בלב פנימה, בא חשבון הנפש, בגדולה ותפארת, לפרטים ופרטי פרטים, בא גם הדכדוך הנפשי והגופני, כזרם שוטף ורעם נורא, פחד וגודל, תקוה ובטחון, ושאיפת תיקון לכל פגם, תשובה עליונה, הכוללת כל התשובות כולן.

At any rate, the righteous people at times turn from their great elevation and look at their deeds in the smallest details—after they have already been sated with the radiance of refinements from the supernal delight and [their] spirit filled with might has been encouraged and strengthened. [Then] the desire for goodness and purity, filled with the light of life, lives within [their] heart. A personal accounting comes with greatness and beauty to [deal with the] details and the finest details. [And] there comes as well an emotional and bodily melancholy, like a flowing river and awesome thunder: fear and greatness, hope and trust, and aspiration for rectification of every flaw, [for] supernal teshuvah that incorporates all teshuvos.

א׳:רמ״ט

כשמוצאים הצדיקים פגמים במעשיהם, אפילו כשהם רואים שאי אפשר לתקנם, אינם נופלים ממדרגתם העליונה בשביל זה, כי הם יודעים, שהסבה של העדר היכולת לתקן כל חסרון הוא מפני שעדיין לא זרח האור של הנשמה, שהיא הכח האמיתי של החיים על כל הענפים של סעיפי החיים.

When righteous people discover flaws in their actions, [and] even when they see that it is impossible to repair them, they do not fall from their supernal level, because they know that the reason for [their] lack of ability to repair every failing is that the light of [their] soul—which is the true power of life—has not yet shone upon all of the branches of the divisions of life [within them].

על כן הם משתדלים לעלות למעלות עליונות יותר, בהשגה ובבהירות הרוח, כדי שתתחזק הנשמה ביותר, ותגלה עליהם את הופעתה;

Therefore, they strive to rise to higher levels with understanding and a clear spirit, so that [their] soul will be especially strengthened and reveal itself to them.

ובטוחים הם שבגודל ההופעה הנשמתית יגדל כל כך כחם, עד שיהיו יכולים לתקן את כל המעוותים, הרוחניים והמעשיים, הקרובים והרחוקים, בין מה שבין אדם למקום, ובין מה שבין אדם לחבירו, שאינם מוצאים בהם כל הבדל עצמי.

And they are assured that with the greatness of the appearance of the soul their strength will grow so much that they will be able to repair everything that has been distorted: whether in [their] spirit or in [their] actions, whether near or far, and whether in dealing with God or in dealing with other people—[two areas] between which they do not see any intrinsic difference. 

נושא הפסקה - הסתכלות הצדיקים על הפרטים נובעת מהכרת הגודל הפנימי. 

ביאור הפסקה - 

כמה טובה מונעים בידים מפני שכלות הדעה שבאנשים - הרב מתאר את החיסרון הנוצר על ידי שפלות הדעת. שפלות זה ביטוי לנמיכות, ישנם אנשים שמסתכלים על המציאות בדעה נמוכה. בדעה הרואה את המציאות רק בגילוי הנמוך שלה. הסתכלות כזאת הרב מכנה מניעה הטוב בידים. האדם בידיו ממש, כביכול במעשה פיזי הוא מונע את היכולת לקבל את הטוב. 

אשר רוח ד' ראוי לדפוק בלבבם, והם אוחזים בקטנות, ואינם מאמינים בעצמם בגדולת נשמתם - הרב מדבר כאן על אותם אנשים שפוטנציאלית יש להם יכולת להשיג השגות של גדלות. אנשים אלו הוכנו לגדלות, אבל כדי להשיג את הגדלות הם צריכים להאמין בגדלות. אדם שלא מאמין ביכולות שלו אין סיכוי שהיכולות שלו יבואו לידי ביטוי. אם כן חוסר האמונה, ההסתכלות הקטנה היא גורמם חסימה מפני הטוב. 

לא הסביבה ולא המעשים בפרטיות הם היסודות - הרב מלמד אותנו כיצד אפשר לקנות את ההכרה הגדלותית. הרב מנתח מה גורם לאדם את חסרון האמונה. הסיבה שהאדם מסתכל על הקטנות ולא מאמין בגדולה היא הדגשת ההסתכלות המעשית. אדם מסתכל על התוצאה שהוא השיג כעת, על המעשים ועל הסביבה בה הוא חי. ברגע שאדם מסתכל רק על המציאות הקיימת בצורה הגלויה, אין לו יכולת להאמין בכוחות הנסתרים. על האדם לבסס את היסודות הנפשיים שלו לא על הדברים הפרטיים המעשיים אלא לגרום שיסודות חייו יהיו הצדדים הגדולים . הסיבה שאסור לבסס את יסודות חייו על המעשה הפרטי הגלוי כיון שהסתכלות כזאת היא יוצרת הקטנה וצרות נפשית. 

דוגמאות לעניין זה, אפשר לראות אצל אנשים פורצי דרך במדע וכדומה. היכולת של האדם לפרוץ דרך, נובעת מההסתכלות של אותו אדם. היכולת של אותו אדם להסתכל על הגודל. לא להסתפק במציאות המעשית הגלויה, אלא לחפש ולהתבונן על הפוטנציאל הקיים המציאות. 

שעליהם האושר הנשמתי בנוי באוצרה הפנימי, כי אם גודל הנפש - האושר של הנשמה, נראה שאין הכוונה כאן באושר במשמעות של שמחה, אלא בעיקר במשמעות של הרחבה, היינו לנשמה יש אושר של יכולת איכותית. יש לנשמה הרחבה גדולה. אותו אושר של הנשמה הוא נמצא בתוך הנשמה. הרבה פעמים האושר של הנשמה לא מצליח לבוא לידי ביטוי בגילוי הפרטים. על כן על האדם להתבונן בגדלות הנפש. ברגע שיכיר את גדלות הנפש הוא מרחיב את היכולת שלו לקלוט את הטוב הקיים בו. 

הקדושה והטהרה הפנימית, אומץ הרצון ועז המחשבה - הרב מלמד אותנו כיצד להתבונן על הגודל של הנשמה. הגודל הזה בעיקר מתבטא ברצון. על האדם לחשוב על גודל הרצונות שלו, על המחשבות הגדולות שיש בו. עצם זה שהאדם חושב מחשבות גדולות, עצם זה שיש לאדם רצונות זה מבטא את הגודל הקיים בו. על האדם להתבונן על הקדושה והטהרה הפנימית שיש לאדם בתוכו, אותה טהרה נובעת מהקישור של הנשמה אל הקב"ה. ההכרה שבנשמה יש כוחות אלוקיים נבדלים. 

ביטוי לאותה התבוננות ניתן לראות בדברי הרב בעולת ראיה על האמירה שאנחנו אומרים כל בוקר 'א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא' עולת ראיה חלק א' עמ' סז' - נשמה שנתת בי טהורה היא. ... והנה עומד הפרט היחיד ואומר בפה מלא את האמת החודרת לפני רבון כל, שהנשמה שנתת בי, שהיא מתת-אלהים, נובעת מהצד העליון של העצמות האנושית, מאותו הצד שהדבקות האלהית העליונה היא מהותה ותכונתה, ואע"פ שהיא נתונה באותו התכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי, המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם, לא ירדה הנשמה בשביל כך מטהרתה, כי כל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה, ועל כן לעדי עד טהורה היא.  

אתה בראתה. אין שום אפשרות של העדר טהרה בנשמה, והיא טהורה, מפני שאתה, מקור כל טהר, בראתה, מכח אור טהרתך היא נובעת ביסודה מתוך השקיקה האדירה לאוצר כל החיים ומקור כל העדן, מעין כל השלמות ופאר כל היופי היא נחצבת, ביסודה הכללי ומהות עצמותה. 

הסביבה והמעשים נכנעים הם מפני העצמה הרוחנית, כשהיא מתרוממת - הדרך לרומם את האדם על ידי שהוא יכיר את כוחותיו. על ידי שהאדם יכיר את הכוחות הרוחניים, מיד יהיה לו כוחות להתמודד עם הסביבה והמעשים המפריעים לקדושת הנשמה להופיע. כיום מדגישים בעניין החינוך עד כמה חשובה העצמה אישית. כאן הרב מסכים ונוקט באותה שיטה. על ידי העצמה אישית האדם יוכל להתקדם. אלא שהחידוש בפסקה הזאת שהרב מסביר לנו מהיכן לוקחים את העצמה האישית. בהעצמה אישית יש חשש לגאווה, לכן חשוב שהכח להעצמה אישית ינבע מוך הכרת הכוח הרוחני של הנשמה. 

שהעז הזה ינבע מתוך הקדושה והרצונות הטובים. על כן עוסקים הם הצדיקים הגדולים בעיקר הדבר בגודל הפנימי - כאן הרב עובר לדבר על הצדיקים. הצדיקים הם נהפכו להיות צדיקים על ידי שהדגישו את העיסוק בגודל. הצדיקים מצליחים להתרומם מעל השפלות של המעשים הפרטיים הקטנים. הצדיקים פונים אל הגודל הפנימי, ומשם נובעים היכולות הגדולות שלהם. 

כמובן מדקדקים הם במעשים, משתדלים בטהרת הסביבה, אבל כל זה בא מתוך הגורם הפנימי של האורה העליונה - הרב מחדש שמתוך היכולת להתרומם, האדם מצליח לגשת לדברים הקטנים ולרומם אותם. ברגע שיש לצדיק נקודת אחיזה במקום גבוה, הוא יכול לרדת אל המעשה, הוא יכול לגשת אל הפרטים ואל הסביבה. אומנם הסביבה והמעשה מגבילים, אבל הצדיק לא מזלזל בעניינים האלה. כוחו של הצדיק לא נובע מהתנתקות ממעשים אלו, אלא עיקר כוחו של הצדיק שמגיע למעשים מתוך גדלות. כיון שהצדיק מגיע למעשים מתוך גדלות ממילא יש לו כוחות לפעול על המעשים, בצורה שהם לא יצמצמו אותו. 

 דוגמא מצאנו את החשיבות שהצדיקים נתנו להתבודדות. הצדיק פועל בתוך המציאות אבל מידי פעם הוא מתבודד ובאותו זמן הוא מחזק את כוחות הנפש שלו. הוא מחזק את ההכרת הגדולתית שלו. על ידי אותו חיזוק הצדיק מקבל כוחות בשביל לחזור לתוך המעשה ולתוך הסביבה המגבילה ולרומם אותה. 

הזורמת בנשמה בכל הוד סגולתה, דוקא מתוך הצינור היותר גדול ושוטף - הצדיקים מכירים את הכוח הפנימי הנמצא בנשמה. אותו כח הוא זורם בתוך צינור, צינור זה כלי דרכו אפשר להוריד ולהעביר שפע ממקום למקום. בתוך הנשמה ישנו שפע היורד לתוך המציאות. המפגש של הצדיק משפיע על המציאות, כמו צינור הנותן מים, כך הצדיק המחובר לנשמתו משפיע על הסביבה ועל המעשים שפע רוחני המגיע על ידי צינור. 

ולא ישפילו את עצמם להיות דבוקים תמיד בתוך הקטנות של הדקדוקים הפרטיים שאין להם סוף, המלאים את הרוח העולה למעלה - הרב מסביר את הבעיה בעיסוק מתמיד בפרטים. אדם שמעמיס את חייו בעשיה מעשית, בלי רגע שיש לו יכולת להתרומם הוא נהפך להיות יגע. העשייה, הפרטים, הסביבה מעייפת את כוחותיו של האדם. העיסוק בגדלות הוא זה המביא כוחות לאדם. הצדיקים למרות העיסוק שלהם בפרטים הם מצליחים לשמור על האיזון, השמירה על האיזון מתאפשר בזכות חיבורם אל הגדלות. היכולת שלהם להישאר תמיד בגדלות היא גורמת שהם מרוממים את הפרטים בלי להתעייף. ביטוי ליחס בין העיסוק בפרטים לבין היכולת לראות את הגדולה מצאנו בדברי הרב באורות התורה. 

אורות התורה פרק ט' פסקה ח. - יש שהנשמה, כשהיא מוכשרת לשאיפות גדולות של התבוננויות רוחניות, מתעצבת כשהיא עוסקת בפרטי הלכות, והיא מרגשת אז את מצריה, שהיא נסגרת אז בהם. אבל אין רפואתה באה על ידי ביטולה מהתורה המעשית, כי אם על ידי הכשרת רוחה להרים את הערך של כל פרט מפרטי הדברים המעשיים אל עושר מקורו הרוחני, המקיף והכללי. ההרמה הזאת נעשית לפעמים על ידי הברקת שכל טוב, ולפעמים על ידי הרגשה פנימית עמוקה ההולכת ומסתעפת מההזרחות העליונות של דעת ד'. ולפעמים מתקבצים יחד שני הכחות, של הברקת השכל ואור ההרגשה, להשפיע על הרטבת הפרטים המעשיים, עד שימלאו דשן עונג, באופן שתהיה הנשמה בלתי משוממת בעסקה בהם כי אם מתרחבת ומתעדנת. הצלחת ההרמה הזאת קשורה היא עם המצב המוסרי של הנפש, ועם צירופה הרוחני הבא ע"י העסק התמידי במעמקי הרוחניות הבהירים ובלתי מצומצמים. 

 בפסקה זאת הרב מדבר על נשמה המוכשרת לשאיפות גדולות. כיון שהיא מוכשרת לשאיפות גדולות לכן אין לה כח וחשק לעסוק בפרטים הקטנים. הרב בפסקה זאת מזהיר שהפתרון לא יבוא על ידי זניחת הפרטים, אלא הפתרון יגיע כל ידי שהאדם יצליח לחבר בין הפרטים לאור הגדול הנובע מן הגדלות. החיבור הזה הוא מעין מה שהסביר הרב שמטרתו של האדם הגדול לרומם את הפרטים. 

גם באורות הקודש הרב מתבטא בלשון דומה, וכך כותב הרב. אורות הקודש חלק א' פסקה לז', עמ' נב'. - מהשורש לענפים השורש הרוחני החזק, המלא רעננות של חיים ומציאות, הוא שולח ממנו ענפים וענפי ענפים לאין תכלית. ולפעמים כשהנשמה עיפה מריבוי הענפים, הרי היא מוכרחת להאחז בשורש במקורו, וכחה מתחדש. והיא שבה אח"כ להתעלס עם הענפים כולם בפנים חדשות, ומפריחה עוד הרבה ענפים וציצים ופרחים, מה שמקדם לא היתה היכולת מגיעה להוציאם לאור העולם. וזהו היסוד, שהרזיות העליונות מחזקת את יסוד הויות דאביי ורבא, והאידיאליות המוסרית את העולם הטכני והחברותי. 

בפסקה זאת הרב מסביר כמה העיסוק בענפים בפרטים הוא מעייף אבל הדרך להתמודד זה על ידי חיזוק השורש הרוחני. ידוע שישנו תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, הגמ' מסבירה שישנו הבדל בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. וכך מובא בגמ'. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד עמוד א - במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל. המהר"ל מסביר מה הסיבה שתלמוד בבלי מכונה בשם חושך. חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף כד עמוד א - ולפיכך ג"כ התלמוד שבבבל שיש בו רוב פלפול, בשביל כך אין הלכה ברורה בה כי תמיד יש לפלפל ולהקשות עד שאין הדבר ברור כ"כ ולפיכך אמר במחשכים הושבני כמתי עולם זו תלמודה של בבל. לפי המהר"ל מתברר שעצם הפלפול היינו עצם העיסוק בריבוי הפרטים הוא נובע מהקטנות של החושך. כשאדם לא רואה את האור, את הגדלות הוא פונה אל הפרטים. בזה תלמוד בבלי שונה מתלמוד ירושלמי. 

חז"ל באותו מקום הסבירו הבדל נוסף בין תלמוד בבלי לירושלמי, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד עמוד א - אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים - אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. ויאמר אלה שני בני היצהר העמדים וגו' ושנים זיתים עליה. יצהר אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה - אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית בבבל באים לידי ביטוי הפרטים, עצם הדגשת הפרטים גורמת להמון מחלוקות. כל פרט מרגיש ניגוד אל הפרט האחר. לכן בתלמוד בבלי נחשבים כחובלים. לעומת התלמוד ירושלמי, בירושלמי יש יכולת להתרומם אל הכלל. ברגע שמתרוממים אל הכלל מסוגלים לכלול את הניגודים. מסוגלים להיות בנועם זה אל זה. בתלמוד בבלי ההסתכלות מתחילה מן הפרטים, מתוך הפרטים מנסים להגיע אל הכלל, זה נקרא חושך שמתוך טשטוש וחושך מנסים להסיק מה הוא הכלל. אבל בירושלמי ישנו אור כללי, מתוך האור יורדים אל הפרטים, עצם זה שמתוך האור יורדים אל הפרטים ממילא יש יכולת להכיר מה שורשו של כל פרט. היכולת להכיר את השורש . של כל פרט גורמת שיהיה אחדות ונעימות בין פרט לפרט.  

ובכלל לא העולם המוחשי בדיוקי פעליו תופס המקום היותר גדול בנשמת חיים הנצחית, המופיעה באור גדלה בנשמות העליונות - אצל האנשים הגדולים העולם המוחשי הוא לא העיקר. עיקר חיותם של הנשמות הגדולות הוא העולם הפנימי. ברגע שאדם מצליח להתחבר אל העולם הפנימי הוא מקבל חיות גדולה. אפשר להביא משל כדי להבין את היחס בין הפרטים לבין העולם הפנימי, מתוך סוגיא לגבי היחס בין סימנים לטביעות עינא. על פי ההלכה אבדה מחזירים רק בסימנים. הגמ' דנה מה הדין לגבי טביעות עינא, והגמ' מסיקה שטביעות עינא זה בירור עמוק יותר מוחלט מהסימנים, אלא שאי אפשר לסמוך עליו משום חשש שהאדם משקר. אילולי חשש זה טביעות עינא זה הדבר היותר מוחלט. דוגמא: אדם שמכיר את חברו גם אם הוא לא יודע סימנים הוא מכיר מיד את חבר שלו. דווקא אדם שלא מספיק מכיר את מי שעומד מולו הוא צריך לתת סימנים כדי לזכור מי זה האיש הזה. טביעות ע ינא זאת הכרה מוחלטת של המציאות, סימנים זה הגילוי החיצוני. כך ניתן להמשיל את היחס בין העולם המוחשי לבין העולם הפנימי. העולם המוחשי הוא הגילוי החיצוני, מעין סימנים שנמצאים על החפץ. אבל מהותו של החפץ הוא ההכרה הפנימית, הכרת החפץ זה הטביעות עינא. דרך העולם המוחשי אפשר לקבל סימנים על העולם הפנימי, אבל העולם הפנימי הוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר גדול מן העולם החיצוני. כמו שאדם נותן סימן לחפץ כגון שאומר שיש לחפץ כתם עם צבע מסוים , ודאי שסימן זה הוא לא מבטא את מהותו של החפץ, סימן זה הוא רק דרך כדי להכיר את מהות החפץ. כך העולם המוחשי הוא דרך דרכה האדם יכול להכיר את המציאות. אבל המציאות עצמה נובעת מהעולם הפנימי.  

כי אם ההוד הנשגב של תפארת חי העולמים, שבתוכו הכל כלול - בתוך העולם הפנימי אפשר לכלול את כל המציאות. 

כשאדם נוגע בהוד הפנימי הוא מצליח לכלול את כלל הפרטים. כל הטוב הרעיוני, המוסרי והמעשי - הרב מביא דוגמאות לאותו כח כולל. הכח הכולל הזה הוא בא לידי ביטוי ברעיון של הטוב. וכן במוסר ובמעשה, למרות שהמוסר והמעשה הם גילויים פרטיים בכל זאת הם נובעים מהכלל השורשי הפנימי. 

התפשטות השלמות על המעשים כולם מאליה היא באה - ההשפעה הפנימית של האדם על הפרטית היא השפעה ממלאית, היא מגיע אל האדם מאליה. ברגע שאדם פנימי מסתכל על המציאות הפיזית מיד המציאות הגלויה מתרוממת. עצם נקודת המפגש עוד לפני שהאדם פעל לתקן את המציאות כבר במפגש ההשפעה מגיעה מאליה. 

בעת אשר הרצון הגדול לטוב האלהי ברוב טהרו פועל בכל תקפו - ההשפעה הממלאית, הבאה מאליה היא נובעת כשיש רצון גדול לטוב אלוקי. כח הרצון הוא יכול להשפיע על המציאות בצורה מידית. לפי זה ניתן להבין מה שהרב הסביר בתחילת הפסקה שאותם גדולים מתעסקים בגדלות. עצם העיסוק בגדלות פותר בעיות וקשיים בעולם הפרטים המעשי. יש כאן הוראה מעשית, לפעמים אדם חושב שככל שהוא יעסוק ביותר פרטים, ככל שהוא יפלפל ויעמיק בפרט הוא יצליח יותר. אבל כאן ישנה הדרכה כדי להצליח בפרט צריך להגדיל את המבט. עצם הגדלת המבט יכולה לעזור להתמודדות עם הפרטים. אדם המתחיל את העיסוק בפרטים שיטה זאת אפשר לקרוא לה 'דרך ארוכה שהיא קצרה'. מה שאין כן השיטה והדרך הנובעת מתוך הכלל, מתוך ההשקפה הכללית המרוממת, אפשר לכנות אותה 'דרך ארוכה שהיא קצרה'. היינו בהתחלה על האדם להתבונן בגדלות, על האדם קצת להתנתק, כביכול קצת להתרחק ולהתעכב מהעיסוק המעשי, אבל בסופו של דבר אותה התנתקות גורמת לאדם יכולת להגיע אל היעד יותר מהר. היינו הדרך הזאת בסופו של דבר תתהפך להיות דרך קצרה. ביטוי ליכולת הרוחנית להשפיע על כל העולם המעשי, אפילו על הפרטים הנמוכים אפשר לראות בדברי חז"ל בתיאורם את שלחנו של רבי. 

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א - ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך - אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים רבי הוא מסמל את הגדלות הרוחנית של עם ישראל, היכולת לכלול את כלל התורה לתוך הפרטים לתוך המשנה. על כן שולחנו של רבי כולל את כל פרטי המציאות. עצם זה שיש לרבי את כל פרטי המציאות זה מרומם את המציאות. 

ומכל מקום פונים הם הצדיקים לפעמים מרוב גדלם ומסתכלים על מעשיהם בפרטי פרטות - כמו שביאר הרב במהלך הפסקה עצם העיסוק הפנימי הכללי, אינו מוותר על העיסוק בפרטים. אלא ההבדל הוא שהצדיקים פונים לפעמים אל הפרטים. היינו הם לא קבועים בתוך הפרטים, הקביעות שלהם היא בחיות הרוחנית הפנימית, מתוך אותה גדלות הם לפעמים פונים אל הפרטים. בסופו של דבר האדם יכול להתקדש רוחנית רק על ידי דרישת הפרטים, עיון בפרטי פרטים. בלי עיסוק בפרטים האדם לא יכול להתקדש, כמו שמצאנו במסילת ישרים. 

ספר מסילת ישרים פרק ג - ודבר זה הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (עירובין יג:). נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואיכא דאמרי ימשמש במעשיו. ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד: כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם. אך המשמוש היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בענינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי - כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שישאר זך ונקי. כלל הדבר: יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע. אם כן לפי המסילת ישרים, האדם הזהיר לא רק שבודק את כלל המעשים אלא חודר לכל מעשה ובודק את פרטי אותו מעשה. 

אחרי שכבר שבעו זיו עדנים מעונג העליון, והרוח מלא כח התעודד והתאמץ, החשק של הטוב והטהר, מלא אור חיים, חי בלב פנימה - הכח של הצדיקים נובע מהשובע הגדול שהם מצליחים לשבוע מהעונג העליון. מתוך החיבור של הצדיקים אל הגדלות, החיבור שנובע מהרגשה ברורה של שביעה פנימית. מתוך אותו שובע יש יכולת לרדת ולתקן את הפרטים. אחרי שהצדיק התמלא בחשק פנימי. ליבו מלא באור כללי עליון, המפגש עם הפרטים הוא מפגש זמני, שהצדיק מצליח לרומם את הפרטים. 

דוגמא : בענייני זוגיות ושלום בית, ישנם זוגות שיש להם קושי בזוגיות יש להם עניינים פרטים בזוגיות שהם לא מסתדרים. הדרך להתמודד היא, קודם כל, הם צריכים קודם לחזק את נקודות האור הקיימות בזוגיות שלהם. הם צריכים להרגיש נועם פנימי. לאחר שאותו זוג קיבל כוחות רוחניים, הם מסוגלים לרדת לפרטים המעשיים. לתקן את הקשיים הקיימים בזוגיות, עצם זה שהם קיבלו כוחות מהשורש הרוחני המשותף שלהם יש להם יכולת לפתור את הבעיות הפרטיות. אפשר להסביר שזה ההבדל בין אירוסין לנישואין, בזמן האירוסין עדיין לא יורדים לחיי המעשה, יש רק את השורש הרוחני, החתן והכלה מחזקים את השורש הרוחני שלהם. רק לאחר שלב האירוסין, לאחר שהם הפנימו היטב את המשמעות הרוחנית המופשטת. רק אחרי זמן האירוסין אפשר לרדת לחיי המעשה, בשלב הזה של המעשה יכול להתגלות קשיים לכן שלב מגיע אחר כך. ועדיין הזוג צריך לזכור את חיי האירוסין בבחינת וארשתיך לי לעולם.

בא חשבון הנפש, בגדולה ותפארת, לפרטים ופרטי פרטים, בא גם הדכדוך הנפשי והגופני- הרב מבאר את המורכבות של אותם אנשים גדולים. לאחר שהאדם מכיר את הגודל ואת היכולות הגדולות הקיימות בו, הוא ניגש את חשבון הנפש. מצד אחד חשבון נפש זה הוא מגיע מגדולה פנימית. אבל דווקא בגלל שהוא מגיע מתוך גדולה ממילא מתבאר הפער הגדול בין מה שהוא יכול לבין מה שהוא עושה בפועל. לכן מצד אחד יש לו כוחות לפעול ולעשות חשבון נפש, מצד שני זה מגלה דכדוך יותר גדול. זה מגלה לו כמה הוא חסר ביחס למה שהוא יכול וצריך להיות בעצמו. 

כזרם שוטף ורעם נורא, פחד וגודל, תקוה ובטחון, ושאיפת תיקון לכל פגם - יש כאן מציאות הכוללת הפכים שונים. מצד אחד חוסר ייאוש גדול ובטחון שיכול להגיע תיקון, אבל דווקא אותו גודל מביא אתו את הקושי הגדול. כשאדם יודע את הגודל הוא יותר מפחד להפסיד אותו. מי שאינו יודע מה אפשר לעשות עם מיליון דולר הוא לא יפחד לאבד אותו. דווקא מי שמכיר את הגדולה של אותו דבר הוא מתחיל לפחד מצד אחד, מצד שני הוא מכיר בבטחון שהוא יכול להשיג עם אותו כסף הרבה דברים כיון שהוא מבין את הכוח הגלום בעצמו. 

היחס בין היכולת של האדם להכיר את הגדולה לבין היכולת לרדת אל החטאים לעשות תשובה נכונה היא מובאת גם בספר התניא לאדמו"ר הזקן. תניא ליקוטי אמרים פרק כו - ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם... - רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדול' ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במ"א ושם נתבאר ג"כ כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם אזי יסיר העצב מלבו לגמרי ויאמין אמונה  שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב כנ"ל: ציטטנו כאן שני חלקים מפרק כו' בספר התניא. בחלק הראשון שציטטנו בעל התניא מזהיר אותנו מעצבות, בעל התניא מכיר שבעצבות אי אפשר להשיג שום מדרגה. לכן בחלק השני שהבאנו בעל התניא מסביר כיצד האדם יכול להגיע לחשבון נפש מתוך גדלות. אותה גדלות גורמת לאדם אמונה ובטחון שהוא יצליח לתקן. אותה אמונה נובעת מהכרת גדולת ה', אותה אמונה גורמת שמחה אמיתית לאדם. 

תשובה עליונה, הכוללת כל התשובות כולן - הרב מכנה את הפעולה הזאת כתשובה עליונה, הסיבה שזה נחשבת כתשובה עליונה כיון שהיא יכולה לכלול את כל הפרטים. זאת תשובה שעוסקת בפרטים אבל מתקנת סוגים שונים של מעשים שונים. כיון שהאדם מכיר את כוחו הפנימי ממילא התשובה באה מתוך גדלות של הנשמה. 

כשמוצאים הצדיקים פגמים במעשיהם, אפילו כשהם רואים שאי אפשר לתקנם, אינם נופלים ממדרגתם העליונה בשביל זה - הצדיק התרגל להסתכלות פנימית, לכן גם לאחר ההכרה שיש דברים שכעת הוא לא יכול לתקן הצדיק לא נופל ממדרגתו. הצדיק מבין שזה חלק מהתהליך. אדם שמחפש תוצאות הוא נלחץ כשרואה שאינו מצליח לתקן, אדם רגיל מתייאש ומתמלא טרוניא, אבל הצדיקים לא מתייאשים, אפי' כשהם רואים שאין יכולת לתקן. 

כי הם יודעים, שהסבה של העדר היכלת לתקן כל חסרון הוא מפני שעדיין לא זרח האור של הנשמה - אצל הצדיקים ישנה אמונה מלאה, ישנו בטחון מלא שבסופו של דבר יגיע תיקון שלם. כיון שיש בטחון כזה א ין אצלם אפשרות לייאוש. צדיק שהרגיש את השורש הפנימי של נשמתו ממילא הוא מלא אמון שאור הנשמה ודאי ינצח את הרע. הצדיקים מבינים ששורש התיקון הוא פנימי. אם מבחינה מעשית אין אפשרות לתקן, מוכח שהחיסרון הוא פנימי. כדי לתקן את החי סרון הפנימי יש צורך לעשות עבודה נשמתית. ישנה עבודה להביא את האור של הנשמה לידי גילוי. 

שהיא הכח האמיתי של החיים על כל הענפים של סעיפי החיים - הצדיקים מכירים שהשורש של כל התיקון תלוי בהזרחת הנשמה. מטרת הנשמה כשירדה לעולם הוא בשביל שנגלה אותה בתוך עולם המעשה. לכן הצדיקים כשמבינים היטב יסוד זה נותנים אמון ובטחון מלא בנשמה. על כן הם משתדלים לעלות למעלות עליונות יותר, בהשגה ובבהירות הרוח, כדי שתתחזק הנשמה ביותר, ותגלה עליהם את הופעתה - יסוד התיקון לא נובע דווקא מהעיסוק בקושי, היכולת לעשות תשובה נובע מיכולתם של הצדיקים לחזק את הנשמה. 

מצאנו ביטוי לשיטה הזאת גם בעולם החסידות, החסידות אמרה שהאדם יתמקד בהוספת אור, וממילא הרע יתבטל מעצמו. עצם העיסוק בפרטים הוא מוריד את האדם, אבל חיזוק הטוב הנמצא בנשמה הוא יגרש את הרע. מבחינה נפשית לפעמים אדם יש לו קושי עם מידות מסוימות הקיימות בו. לפעמים לאדם יש טראומה. הרבה פעמים הפתרון יבוא על ידי התרחקות ממה שכעת אי אפשר לתקן. התיקון יגיע על ידי חיזוק הכוחות הטובים. 

ובטוחים הם שבגודל ההופעה הנשמתית יגדל כל כך כחם עד שיהיו יכולים לתקן את כל המעוותים - הבטחון בדרך הזאת של התיקון עוזרת לאדם להתנתק מן החסרונות, לעזור לחזק את הכוחות הטובים הקיימים בו. ממילא ברגע שהכוחות הטובים מתחזקים האדם מגלה שהוא מצליח לתקן גם חסרונות שהוא לא האמין שהוא מסוגל לתקן. הרוחניים והמעשיים, הקרובים והרחוקים, בין מה שבין אדם למקום, ובין מה שבין אדם לחבירו, שאינם מוצאים בהם כל הבדל עצמי- אדם שחיזק את אור הנשמה שלו, מצליח לגרום תיקון בכל סוגי החסרונות. גם חסרון מעשי שורשו בנשמה לכן לא רק חסרון רוחני אפשר לתקן בצורה כזאת אלא גם חסרון מעשי. הקרובים והרחוקים, אפשר להסביר כאן את דברי הרב בשני אופנים. או שחסרון רחוק הכוונה חסרון שהתיקון שלו רחוק, היינו שנראה שהתיקון מאד קשה, וממילא קרוב הכוונה תיקון שהוא יחסית קרוב וקל אל האדם לתקן. או שהכוונה חסרון רחוק היינו שהוא לא ממש נוגע ישירות אל האדם, היינו זה חסרון הנמצא במציאות אבל הקשר שלו אל האדם הוא רק עקיף, בכל זאת על ידי חיזוק הנשמה האדם מצליח לתקן אותו. ולפי זה חסרון קרוב היינו חסרון המשפיע ישירות ובצורה קרובה לאדם עצמו. הרב מסיים שהתיקון יכול להיעשות בין חסרונות בין אדם למקום ובין חסרונות בין אדם לחברו. למרות שלכאורה היה אפשר להגיד שחיזוק הנשמה ישפיע רק על חסרון בין אדם למקום. בכל זאת הרב מסביר שחיזוק הנשמה ישפיע גם על תיקון חסרונות בין אדם לחברו. הרב מנמק שאצל הצדיקים החלוקה בין אדם למקום לבין א דם לחברו אינה קיימת. בשבילם כל חסרון הוא מבטא חסרון רוחני שחיזוק הנשמה יכול לתקן אותו. 

[הרב נריה פופר שליט"א - אורות הקודש המבואר]