השגה, המתפרצת לעלות עד לחוץ לתחום הציור האנושי, מתטשטשים אצלה ההבדלים שבין טוב לרע, בין טמא לטהור, ואף על פי שהדבר בא מרוב אור וקדושה עליונה, ששם באמת חוזר הכל לטוב וקודש, ואין שטן ואין פגע רע, אבל בתחום החיים המוגבלים שלנו הלא באמת רב מאד הרע והטמא, שהננו מוכרחים להיות שקועים בהכרת כיעורו ושנאתו, כשם שהננו חייבים להיות קשורים באהבת הטוב הטוהר והקודש, והכרת כבודו ותפארתו.
ועל כן בעלי מחשבה פורצת כזו הם מרגישים בקרבם עצבות קודרת בכל עת, כדוגמא של עצבון שעל חטא, הבא ממוסר כליות, מפני שחירות מחשבתם וקדושתה העליונה הרי היא באמת חוטאת , מצד הערכים המעשיים. והם שבים לאיתן מצב הנפש הקדושה, השמחה תמיד באור ה', על ידי מה שהם שואבים ממקור הקודש העליון לא רק את מצב של התרחבות הנפש והכללתה העליונה, אלא גם את מצב הדרך המוגבל , שהוא התוכן המיוחד למעבר החיים העליונים, אורח צדיקים, שהוא כאור נוגה, ההפך מדרך רשעים באפלה, שלא ידעו במה יכשלו. וכפי המדה ששתי התכונות מתאימות ביחד בנשמה, האורה העליונה, הצופה למרחוק לכלל הקליפה בפרי, והרע בטוב, ולהפך הכל לאור גדול, והאור התחתון, המאיר בכל חדרי לבב, לסור מרע, ולשנא כל תועבת ד', ככה מתבסס הרוח, ואור הקודש עם נועמו ושמחתו בשלות ישרים חוזר להאיר, והנשמה מתרוממת, ונס יגון ואנחה. [ג' רפ"ח]
נושא הפסקה - לפעמים על ידי השגה עליונה, נוצר טשטוש בין טוב לרע.
ביאור הפסקה:
ההשגה, המתפרצת לעלות עד לחוץ לתחום הציור האנושי - הרב מתעסק כאן בהשגות רוחניות גבוהות. הרב מכנה את אותם השגות כדבר מתפרץ, מהותו של פרצה שהיא עוברת את הגבול הטבעי לה. ההשגה שהרב מבאר כאן היא השגה שעוברת את המידה והתחום עליה היא אחראית. ההשגה הזאת פורצת את התחום בגלל הגדלות שהיא נושאת בקרבה. ההשגה הזאת מגיע למצב בו אין אפשרות לציור האנושי לשאת אותה. כיון שהציור האנושי לא מכיל אותה ממילא היא יוצאת מן הגבולות הטבעיים לה.
מתטשטשים אצלה ההבדלים שבין טוב לרע, בין טמא לטהור - אחת הבעיות של אנשים גדולים שהם רוצים לעשות תיקון לכלל העולם. המחשבה שהעולם כבר מגיע לתיקונו. התיקון של העולם יצור מצב בו גם הרע ממתיק את הטוב, גם הרע עוזר לטוב. מציאות כזאת היא דרגה של העתיד. הסכנה של השגות כאלה כשהם מגיעות בשלב מוקדם. בחסידות מקובל להסביר שישנם כמה שלבים בתיקון העולם, שלב של הכנעה הבדלה המתקה. אם האדם לא מבין שכדי לתקן את הרע צריך להכניע ולהבדיל אותו, אם האדם קופץ אל ההמתקה, הוא יוצר עיוות. מציאות כזאת הוא חושב שהוא מסוגל לתקן את הרע, ברגע שיש טעות כזאת מטשטש מקומו וזהותו של הרע. פתאום הרע נחשב לא כל כך רע, ממילא נובעים מתובנה כזאת טעויות וחטאים גדולים. בפסקה הקודמת הרב הסביר שהחטא נובע מירידת השכל, מירידה אל התאוות. כאן הרב כביכול מתאר תהליך הפוך, חטאים ונפילות הנובעים מגדלות, ממחשבת גדלות שהאדם חושב שהוא יכול לתקן דרגות שעדיין לא הגיע שלב התיקון שלהם.
ואף על פי שהדבר בא מרוב אור וקדושה עליונה, ששם באמת חוזר הכל לטוב וקודש - אותה השגה שורשה במציאות המתוקנת. השאיפה השלמה בה נצליח להחזיר את הכל אל הקדושה. היסוד בו כל העניינים אפילו הרע יחזור לקדושה ויסייע אל הטוב, מופיע בדברי הרב במידות הראיה וכך כותב הרב.
מידות הראיה מידת אהבה פסקה ו. - מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה.
לפי דברי הרב הצדיקים רוצים אוהבים את כלל הבריאה, לכן הם פועלים ורוצים לתקן את כלל המציאות. היכולת הזאת לאהוב את כלל המציאות גורמת שאפילו עמלק שמצווה עלינו למחותו מן העולם יש לו שורש במציאות שמעל העולם. אומנם יש להדגיש למרות שלעמלק יש מקום מעל השמים, כאן מתחת לשמים תיקונו יהיה על ידי מחייתו מן הארץ. יסוד ההבנה שהרע הוא יכול לשרת את הטוב נובעת מיסוד אמוני המפותח בהרחבה בתורת החסידות והסוד. אין מציאות בעולם שאין לה חיות מן האלוקות, כיון שהאלוקות זאת מציאות של טוב ממילא גם הרע שיש לו קיום הוא נובע בהקשר מסוים מן הטוב. אפשר להגיד שהרע הוא סך הכל מיעוט גדול של טוב. הבנה זאת היא נכונה מבחינה אלוקית, אבל מבחינה מעשית אסור לאדם לקדש את הרע.
הרב בעולת ראיה בברכות קריאת שמע מסביר. עולת ראיה ח"א עמ' רלח' רלט' יוצר אור ובורא חשך. - "מאי מברך, אמר ר' יעקב א"ר אושעיא יוצר אור ובורא חשך. לימא יוצר אור ובורא נגה, כדכתיב קאמרינן, אלא מעתה עושה שלום ובורא רע מי אמרינן כדכתיב, אלא כתיב רע וקרינן הכל, לישנא מעליא. אלא אמר רבא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום". (ברכות י"א). ... והנה מתוך מקור האור שנמצא במציאות הבריאה מתפשטים קרני האור בכל מקום, ופועלים הם במקצת פעולתם גם כשיש דברים המעכבים ומסתירים אותם. במעוט האור והגבלתו לפי ערך כל מקום הננו מרגישים את הרגשת החשך, כשהוא נערך לעומת האור הגדול... וכן הוא ביחש הטוב והרע. מעוט השלמות והעדרה הוא רע לעומת הטוב של השלמות הגדולה. אבל באמת הבריאה היא של הכל, וגם הרע הגמור, בצרופו אל הכלל כולו, משלים הוא את הטוב הכללי, וכל מציאותו היא מפני שרק חלק קטן של הטוב זרח עליו. על כן אע"פ שהנבואה, המכוונת לתכלית מוסרית, כנגד מהרסי דעת ד' אחד, נאמרה לפי הציור של המקבלים : "בורא חשך", ו"בורא רע", לעומת השלום שהוא יסוד וכלל של כל הטוב, מ"מ אנו בתפלתנו, במגמתנו לרוממות כבוד השי"ת באמתתה, ראוי לנו לומר, כמו "בורא את הכל" לעומת "עושה שלום", כן "בורא נגה" לעומת "יוצר אור".
לפי דברי הרב מתבאר שמצד השאיפה הכללית אנחנו יכולים להכיר ושבח את הקב"ה שאין רע ממש, אלא הקב"ה בורא את הכל. היינו גם הרע הוא שייך אל התיקון הכללי. אבל הנביא שהוא מדבר על המציאות הקיימת שם חשוב להבחין בין הרע לבין הטוב. לכן הנביא נזהר מן הטשטוש, ודווקא הנביא מדגיש שיש בורא רע.
בספר אורות מסביר הרב את מקומם של הרשעים בעם ישראל וכך כותב הרב. אורות התחיה פסקה מה. - כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים, כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ. הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית... ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו, במפלאות תמים דעים, "מי יתן טהור מטמא לא אחד".
אם כן גם רואים בדברי הרב את המקום בו אפשר להכיר את הטוב שנוצר על ידי הרע. אם כן מתוך דברים אלו ניתן להבין עד כמה צריך זהירות שהאנשים הגדולים המכירים את המגמה הגדולה הם יכולים לנסות לתקן את העולם גם במקומות של חטא. בעל התניא כשהוא מדבר על הקליפות הוא מדבר על 4 קליפות ומסביר שאת קליפת נוגה אפשר לתקן כיון שהיא ממוצעת והיא רשות. אבל ג' קליפות של טומאה אין אפשרות לתקן אותם. דווקא הדרך להתמודד עם אותם קליפות זה נעשה על ידי הרחקה מן הקליפות. עצם ההבנה שבכל מקום יש אור אלוקי אסור שתוביל את האדם למחשבה שהוא יכול לתקן .
את הקליפות הטמאות ואין שטן ואין פגע רע- הרב משתמש בלשון הפסוק בספר מלכים. מלכים א פרק ה פסוק יח - וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. פסוק זה מתאר את מעמדו של שלמה, שלמה מבטא את המצב השלם ביותר שעם ישראל הגיע בהיסטוריה. גם שלמה שמבטא את מצב השלמות בסופו של דבר נפל בעניין הזה בו הוא הרבה נשים וחשב שלא ייפול , אבל נשיו הטו את לבבו. ודאי ששלמה כשהוא לוקח נשים אין לקיחתו נובעת מסתם תאווה, שלמה שלוקח נשים הוא רוצה לתקן את הקשר אל אומות העולם, אבל עדיין כנראה המצב הזה לא הגיע.
המצב בו אין שטן ואין פגע רע, הוא מצב שעדיין לא קיים בעולם. אבל בתחום החיים המוגבלים שלנו הלא באמת רב מאד הרע והטמא, שהננו מוכרחים להיות שקועים בהכרת כיעורו ושנאתו - כדי להוביל את העולם לתיקון אנחנו צריכים לחיות בתוך העולם. לא לטשטש את ההבדל בין התובנות העתידיות, את התיקון העתידי לבין החיים כיום. בתוך העולם המוגבל נצטווינו לשנוא את הרע שנאה גמורה. תחת השמים לעמלק אין תיקון, התיקון נעשה בשנאה המוחלטת של עמלק.
כך כותב הרב במידות הראיה. מידת האהבה פסקה ח. - אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע בכלל האהבה, אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבא היא מחזקת אותה. שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה, אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום, וכיון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה.
בפסקה זאת הרב מתאר מציאות, כיצד מצד אחד יש אהבה לכל המציאות כולל הרשע. מצד שני אין אותה אהבה מגרעת כלום משנאת הרע עצמו.
כשם שהננו חייבים להיות קשורים באהבת הטוב הטוהר והקודש, והכרת כבודו ותפארתו - אין אפשרות להכיר את הטוב בצורה נכונה בלי לעבור דרך שנאת הרע. לפעמים אנשים חושבים שאם הם יחשבו שלילי על הרע זה יגרע מן הכרת הטוב. אבל הרב מסביר הפוך, דווקא הכרת הרע ושנאת הרע היא מגבירה את הכרת הטוב.
כביכול יתרון האור מן החושך, על ידי ההבדלה מן הרע האדם מצליח לעלות אל הטוב ולגלות אותו ביופיו וגדלותו. ועל כן בעלי מחשבה פורצת כזו הם מרגישים בקרבם עצבות קודרת בכל עת - הקושי של אותם בעלי מחשבה פורצת היא נובעת מן הפער בין מה שהם רוצים לגלות לבין מה שבפועל ניתן להם לפעול. כביכול יש להם אורות ורצונות מעבר לגבולות של העולם המעשי. הפער הזה גורם צער סבל וקדרות.
תופעה זאת יכולה להופיע בעיקר אצל בעלי תשובה. כיון שבעלי תשובה יותר מסוגלים לתיקון של הרע, הם יותר קרובים אל הרע לכן שורש נשמתם רוצה שואף לתקן את הרע.
כדוגמא של עצבון שעל חטא, הבא ממוסר כליות - אותם אנשים כמו שהם שונאים את החטא, הם מרגישים כמה החטא רחוק מהם, הם מבינים שהחטא הוא לא מתאים למוסר שלהם, כך כביכול הם מרגישים צער הנובע ממוסר כליות, בזה שהם מכירים שאין יכולת לתקן את כל עולם הרע.
מפני שחירות מחשבתם וקדושתה העליונה הרי היא באמת חוטאת , מצד הערכים המעשיים - עד כאן במהלך הפסקה הרב כביכול נתן מעין הצדקה ומקום לאותה השגה מתפרצת. כאן הרב מעמיק ומסביר ששורש הצער הוא לא על עצם הפער, אלא שורש הצער הוא נובע מעצם הרצון לתקן את הרע, כיון שרצון זה מבטא את הטעות של אותו אדם. הרצון לתקן מה שבצורה המעשית אי אפשר לתקן זה מוכיח שיש לאדם קרבה אל הרע, כיון שיש לו קרבה אל הרע ממילא מוסר הכליות שלו מתעצב. במקרה כזה מתברר שהאדם קרוב אל החיסרון, זה עצמו שורש העצבות. כיון שבפן המעשי הרע הוא רע לכן כל רצון לקרבה לרע הוא מעציב ומסוכן.
והם שבים לאיתן מצב הנפש הקדושה, השמחה תמיד באור ה', על ידי מה שהם שואבים ממקור הקודש העליון - אותם אנשים צריכים לחזור אל שורשי הקדושה וללמוד כיצד משורשי הקדושה העליונה עולה חילוק בין טוב לרע. כיצד הקדושה בעצמה פועלת במציאות דרך זה שהיא לא מטשטשת את היחס לרע. אותו חיבור אל הקדושה מנתק אותם מן הרע ועל ידי זה הם חוזרים אל השמחה. ומתנקים מן הצער שקשור אל החטא.
לא רק את מצב של התרחבות הנפש והכללתה העליונה, אלא גם את מצב הדרך המוגבל - התיקון של אותם אנשים הוא לפגוש את הקדושה בצורה בה הקדושה מכירה את ההגבלה. בצורה בה הקדושה מבינה שלא הכל נכנס להרחבה. ההרחבה היא חשובה אבל ישנה גם מציאות של הגבלה. האור המוגבל זה הדרך בה האדם יכול להתמודד במציאות הקיימת בעולם. מעין הכרה ביחס בין אור אין סוף לאור מוגבל סופי.
העולם בשורשו התחיל מאור אין סוף, אבל בסופו של דבר העולם נוצר לאחר ההגבלה, לאחר ההכרה שישנו צמצום. שהוא התוכן המיוחד למעבר החיים העליונים - כדי להגיע לחיים עליונים רחבים צריכים לעבור את ההגבלה. כמו שכתבנו לעיל אי אפשר להגיע להמתקה של הרע בלי לעבור דרך הכנעה והבדלה. כדי להגיע לידי תיקון והרחבה צריך לעשות את התהליך של צמצום והגבלות. כמשל: כדי לחנך ילד הוא צריך לעבור דרך הגבלות. אי אפשר לחנך ילד בלי הגבלה. ודווקא מתוך ההגבלות והחוקים אדם יכול להתרומם ולהגיע למצב בו נפשו מקבלת הרחבה. אבל אם האדם יתחיל את חינוכו בלי הגבלה ובלי חוקים, התוצאה תהיה שהוא כלל לא יצליח להרחיב את נפשו, אלא להיפך נפשו תתפזר.
אורח צדיקים, שהוא כאור נוגה, ההפך מדרך רשעים באפלה, שלא ידעו במה יכשלו- הרב משתמש בלשון הפסוק במשלי. משלי פרק ד פסוק יח - יט'. - וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה, לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ. לפי פסוק זה מתברר שיש הבדל בין הצדיק לבין הרשע. לצדיק יש אורח, היינו דרך צרה יותר. ואילו לרשע כביכול יש דרך. אצל הרשע אין כמעט צמצום, הכל נכנס לתוך הדרך שלו. לעומת הצדיק שמבין שיש רק אורח, היינו ישנה דרך צרה. ודווקא מתוך זה שלצדיק יש דרך צרה הוא מסוגל להאיר את הנוגה, היינו להאיר את החושך. לעומת הצדיק ישנו את הרשע שהוא הולך בדרך רחבה, דרך שכמעט אין בה הגבלות. באותה דרך הרשע לא שם לב שיש חושך. מבחינתו אין חושך, וכיון שאין חושך הוא נופל וטועה, הוא אפילו לא מכיר בצורך להאיר את החושך. כביכול בגלל שיש דרך שכוללת את כל המציאות ממילא אין לו רצון לרומם את החושך. הרשע מגיע למצב בו הוא בעצמו משתף פעולה ונהנה עם החושך.
וכפי המדה ששתי התכונות מתאימות ביחד בנשמה - בסיום הפסקה הרב מסביר לנו שלאותה השגה עליונה יש מקום במציאות. אותה השקפה יש לה מקום רק כשהיא מקבלת את האיזון והיציבות שלה מתוך האור המצומצם והמוגבל.
האורה העליונה, הצופה למרחוק לכלל הקליפה בפרי, והרע בטוב, ולהפך הכל לאור גדול - הרב משתמש כאן בביטוי המופיע בספרי החסידות. ביטוי זה מבטא את היתרון של הרע. יתרונו של הרע הוא מעין קליפה הקודמת לפרי. מהותו של הרע מעין שמירה על הטוב, כמו הקליפה השומרת על הפרי. אם כן יש מקום לקליפה, אבל צריך לעשות עבודת בירור להכיר שהקליפה היא טפילה לפרי, אסור שהקליפה תמנע את ההתפתחות של הפרי. מקומה של הקליפה טוב רק כשהיא מבינה שהיא קליפה. לכן בעל התניא בפרק ז' כשהוא מתעסק ברע הוא מכנה אותו קליפה, כמו שהבאנו את דבריו לעיל.
התובנה כיצד הטוב בסופו של דבר משרת את הטוב באה לידי ביטוי בדברי הרב באורות הקודש ח"ב. אורות הקודש ח"ב עמ' תנג' הטוב הכללי האידיאלי א - האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות, אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. בשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב רק טוב כללי, ושום רע כי אם כשהוא רק כללי. ומתוך שרע כללי לא נמצא כלל, והכלליות הלא היא הולכת גם כן ביחס לההופעות שבצורת הזמן שאין האידיאליות חושבת ומתקשרת בנקודה מיוחדת שבה, כי אם בכל שטפה הגדול, מתוך כך באה היא להכיר, שלא יש כלל במציאות רע, כי אם כולה היא טובה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד...
והאור התחתון, המאיר בכל חדרי לבב, לסור מרע, ולשנא כל תועבת ד' - הדרך להגיע לאותו אור עליון חייב לעבור דרך האור הקטן. היינו ההשגה הקיימת בתוך המציאות המכירה את הצורך בשנאת הרע המכירה את הצורך בהקדמת 'סור מרע'.
ובשנאת כל דבר שהוא תועבת ה' ככה מתבסס הרוח, ואור הקודש עם נועמו ושמחתו בשלות ישרים חוזר להאיר - על ידי איחוד בין המגמות בין התכונות. ברגע שאדם יישב לנפשו את היחס בין הכוחות. עצם ההכרה הזאת היא גורמת לשלווה. ברגע שאדם יכיר שיש מקום לשאיפה העליונה, בתנאי שקודמת לאותה שאיפה קדושה תחתונה. קדושה בה צריך לסור מן הרע. ברגע שתכונות אלו יתיישבו בתוך ליבו של האדם הקדושה והנועם יתגלה. דווקא עבודת הבירור, מה שמכנה הרב 'מתבסס הרוח'.
זה עצמו גורם לאדם נועם ושלווה. והנשמה מתרוממת, ונס יגון ואנחה - זה מביא רוממות הנשמה, כיון שהנשמה שואפת אל הקדושה והיא מרגישה שהרע מסתלק. על ידי סילוק הרע והבנה שעדיין אין מקום לתיקון הרע מבחינה מעשית, זה גורם הנובעים מטשטוש הרע.
[הרב נריה פופר שליט"א - אורות המבואר]
