נושא הפסקה- הקדושה היא התכלית של המוסר, לכן יש צורך בקדושה כדי להצליח במוסר.
ביאור הפסקה-
המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין - בפסקה זאת הרב ממשיך במהלך שהתחיל בפסקה קודמת. גם כאן הרב מבאר את המעלה של הקדושה על פני המוסר. הרב ממשיל את המוסר כפרוזדור, היינו הכנה לקראת הטרקלין הוא הקדושה. המשל שהרב משתמש מזכיר את המשנה במסכת אבות. משנה מסכת אבות פרק ד משנה טז - רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין: על פי משלו של הרב מתבאר שהקדושה מעל המוסר, אבל הדרך לקדושה עוברת דרך מוסר. בסופו של דבר המוסר הוא דרך כיצד להצליח לחיי העולם, כיצד לבנות חברה טובה, על כן המוסר הוא רק שלב לקראת היעד. היעד, הטרקלין הוא הקדושה.
בשמונה קבצים הרב מבאר יותר את ההבדל בין קדושה למוסר. וכך כותב הרב. קובץ ב' פסקה שמז. - העבודה של בירור הרעיון וקדושת הרצון העומד בהיכל קודש הקדשים, היא למעלה מכל מושג מוסריות, כי אם בשמות הקודש, ביחודי אורות עליונים, בזיווגי מדות, בחיבורי נשמות, בשילובי עולמות, ... אשר רק על ידי כמה דרגות של ירידות והתמזגות עם החיים הרגילים, מוצאים אנו חלק מעוזם המקודש בבהיקות הדרישות הטבעיות של החסד והאמת, ... הצדק והמוסר, הרגיל בחיים. ובחברה היותר נאורה ומטוהרת בשאיפותיה, והיותר חסינה ותקיפה ברוחה ומגמותיה הטובות.
פסקה זאת מתארת שמעלת הקדושה עוסקת בזיווגים עליונים, בהורדת שפע לעולם מעולם עליון. לעומת זאת המוסר עוסק בעיקר בסידור הופעת החיים. המוסר הוא השאיפה לממש את האידאלים החברתיים בתוך המציאות. אם כן מעלת הקדושה היא מעל המוסר, היא מרוממת את העולם לשורשו, לקבל את השפע הרוחני מלמעלה.
כשהפרטים מכשירים את עצמם בהטהרה של המוסר, מתעלה הקיבוץ, הכלל, להיות קדוש- כמו שראינו לעיל הקדושה היא מופיע יותר בכלל. היא פועלת לרומם את כל המציאות כולה. אבל הדרך לקדושה הכללית, עוברת דרך העבודה הפרטית. אומנם האומה ובעיקר האומה הישראלית איננה סתם אוסף של פרטים, ובכל זאת האומה מושפעת מן הפרטים. כשהפרטים מרגילים את עצמם בטהרה מוסרית אז העולם כולו מתעלה לדרגת הקדושה.
הרב מקשר את המוסר בשיא גדלותו בכינוי של טהרה, לעומת הקדושה שהיא מעל הטהרה. דברי הרב מתאימים לברייתא של רבי פנחס בן יאיר. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב - כאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות (מסורת הש"ס: קדושה).
הרב מכניס אל תוך המוסר את המושג טהרה, היינו הטהרה של המוסר. המסילת ישרים מגדיר את הטהרה כך. ספר מסילת ישרים פרק טז - הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות. המוסר בדרך כלל מתעסק בגילוי החיצוני המעשי. אבל בשורש של המוסר עומדת היכולת להתרומם לטהרה. להגיע למקום בו הלב עצמו והמחשבות עצמם חושבות בצורה מוסרית. חושבות על ההטבה המוסרית של העולם. הכוונת הלב הנובעת מן המוסר היא ההכנה הפנימית לקראת הקדושה הכללית.
המוסר הצבורי כבר הוא מנער מעליו את האבק של הדימגוגיה שבמוסר, ועוטה הוא, על ידי ההתקבצות של ניצוצי המוסר שבפרטיו, את האורה של גבורת הקדושה - לעיל בפסקה י' הרב ביאר שיכול להווצר מצב בו הפרטים מראים את הסתירה למוסר המוחלט, מצב בו נראה כאילו המוסר המוחלט לא מתחשב במוסר. כאן הרב מוסיף שעל ידי שהפרטים יתעלו בטהרה מוסרית, היינו לא רק שיעסקו בפרטים המעשיים של המוסר אלא בשורשים של המוסר. על ידי זה אותם פרטים יוכלו להגן על המוסר לגלות את הניצוצות של הקדושה הקיימים במוסר.
הגילוי החיצוני של המוסר הוא מלא דמגוגיה, היינו התנהגות חיצונית, אותה התנהגות חיצונית סותרת לפעמים את הקדושה. אבל המוסר הציבורי, מתעלה מעל הצורה החיצונית. את העילוי הזה הרב מכנה בשם ניעור האבק. היכולת להכנס למציאות הפנימית. במקום הזה יש האורה של גבורת הקודש. על ידי ניעור האבק, האדם מקבץ את הניצוצות היינו השורשים הפנימיים הנמצאים בתוך המוסר. אותו קיבוץ ניצוצות פנימיים מוביל את האדם אל גבורת הקודש. הביטוי גבורת הקודש, אומנם מצד אחד קדושה היא היכולת להכיל את כל המציאות ולרומם את כולה. אבל גם בקדושה יש צורך בגבורה יש צורך להשתמש בצד העליון של המוסר. צד בו המוסר המגביל מתגלה. לכן הרב מכנה את האור הזה כאור של גבורת הקודש. היינו צמצום הקיים בקדושה.
שהיא מתעלה על ידי ההעמקה דוקא בהאהבה העצמית- הרב ממשיך את שיטתו שראינו בפסקאות הקודמות. היכולת לקדש את כל המציאות תלויה באהבה העצמית הקיימת באדם. הרבה פעמים המוסר הוא מתעסק בהנגדה של האדם מול הזולת. אדם שיעבוד על קנאה הוא תמיד מתבונן כיצד להנצל ביחס לזולת. אבל בעומק האדם צריך להכיר את אהבת עצמו. דווקא מתוך אהבת עצמו הוא יוכל לתת כבוד בצורה נכונה לזולתו. עניין זה בא לידי ביטוי בפסוק. ויקרא פרק יט פסוק יח - לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. הדרשנים אומרים שהדרך לאהוב את החבר דווקא כמוך. קודם האדם צריך לאהוב את עצמו, מתוך שהוא אוהב את עצמו בצורה נכונה הוא יכול לאהוב את חברו. אדם הרואה את עצמו בצורה שלילית, כשהאדם אין לו אהבה עצמית, ודאי שהוא לא מסוגל לאהוב את חברו. הוא תמיד ירגיש איום וקושי מול חברו.
ולהיפך כשהפרטים עוזבים את הטהרה המוסרית, האבוקה הנפשית הצבורית מתכנסת בתכונה של טומאה, ומתגלה מפלצת איומה של עם כבד עון, הרע מכל חיה רעה, ומנוול מכל בריה משוקצת - ציבור שפרטיו עוזבים את השורש הפנימי של המוסר. ציבור הלוקח מוסר חיצוני בלי חיפוש פנימי התוצאה היא איומה ונוראית. דברי הרב הם תמרור מבהיל כנגד מה שקרה לאחר פטירתו של הרב. הנאציזם הוא דוגמא לעם מוסרי, שאין לו רצון לטהרה הקיימת בתוך המוסר. העם הגרמני לא חיפש בפרטיו את הטהרה, הוא חיפש את הצורה החיצונית של המוסר. הרב מתאר כאן בלשון מאד חריפה מה התוצאות שיכולות להתרחש. זאת מפלצת הגרועה מכל חיה רעה וממילא נמוכה מכל הבריות. דוגמא נוספת לדבר, אנשי סדום. אנשי סדום, המציאו מוסר מעוות המתאים לצורה בה הם החליטו שטוב להם לחיות.
האומה שאין בכח כללותה להתרומם אל הקדושה, איננה יכולה מצד נשמתה הכללית לתן לבניה השפעה לטהרת המוסר- הרב מסיים את המסקנה של הפסקה דומה למסקנה של פסקה קודמת, שרק אומה שיש לה יכולת להתרומם אל הקדושה היא יכולה ליצור טהרה מוסרית אצל הפרט. אומנם האומה תלויה בפרט שיחפש את הטהרה, אבל גם האומה צריכה להשפיע על הפרט את היכולת לחפש את הטהרה. ישנם אומות שכלל לא נותנות לפרט יכולת לחפש את הטהרה הקיימת בתוך המוסר. רק האומה, שתכונת הקדושה מונחת בסתר גזעה הרוחני, היא מסייעת את בניה להיות טהורים במוסר, עד אשר ירומם גם הפרט אל מרום הקדושה- כאן הרב מוסיף דבר נוסף, אין מציאות של קדושה של הפרט אילולי העזרה של כלל האומה. ולכן הפרטים יכולים להגיע למציאות של קדושה רק אם בכלל האומה טמון תכונת הקדושה ואז ממילא הפרט שכבר קידש את עצמו בטהרה מוסרית יוכל לקבל את דרגת הקדושה. אם כן יוצא שכדי שאומה לא ת חרוג חריגה מוסרית, היא צריכה את הפרטים שיעסקו בטהרה המוסרית ולא רק במוסר המעשי. ואילו הפרטים כדי שהם בעצמם יוכלו להגיע אל הקדושה הם חייבים להיות שייכים אל אומה שיש לה שייכות ושאיפה רוחנית הקשורה אל הקדושה. באורות ישראל, הרב מבאר באריכות כיצד האומה הישראלית מגלה את הדרגה הזאת.
וכך כותב הרב. אורות ישראל פרק א' פסקה ה' - - אנו, כלומר כנסת ישראל, רוצה לחיות דוקא מפני התכלית המוסרית שיש בההויה בכללה. ומתוך שאנו מכירים בקרבנו, שההתרכזות של החיים היא לנו המגמה המוסרית הכללית, מתוך כך אנו בטוחים, שבחיינו נהיה מסייעים להשלמתה... הננו אוהבים את המגמה המוסרית העליונה שבהויה, כשם שהננו אוהבים את עצמנו, ויותר ממה שהננו אוהבים את עצמנו, כי בתוכיותנו הננו מרגישים רק ניצוץ אחד מהמגמה הכללית המקפת כל.
בפסקה זאת הרב מבאר כיצד כנסת ישראל מחפשת את התכלית המוסרית. התכלית המוסרית היא מעין הטרקלין אליו המוסר שואף. הרב ממשיך לבאר כיצד אהבת המוסר היא אהבה עליונה הקשורה אל האהבה שהאדם אוהב את עצמו. ההכרה הזאת נובעת מתוך זה שבתוכיותנו אנו מרגישים מעין ניצוץ מאותה מגמה כללית גדולה.
[אורות הקודש המבואר - הרב נריה פופר שליט"א]
