רבותי! הנה בעל התוקע כבר עומד מוכן ומזומן עם השופר בידו, עוד מעט ותשמעו את קולות התקיעה, השברים והתרועה היוצאים מהשופר, אבל מקודם הנכם צריכים לשמוע בכונה עצומה את ברכתו של בעל התוקע:
"ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר".
לשמוע קול שופר, ובכל מקום שנאמרה שמיעה, הכתוב מדבר לא רק בשמיעת האזן, אך בשמיעת המוח והלב, אם "לא שמיע לי" הוא "כלומר לא סבירא לי", הנה לשמוע הוא, כלומר, סבירא לי.
ואמנם אין אנו יוצאים בזה שאנו מוסרים את האזנים שלנו לבעל התוקע הזה, אך הננו צריכים למסור לו את כל מחשבותינו ורגשותינו, וללמוד מהשופר הזה. ואמנם הרבה, הרבה יש לנו ללמוד ממני, אם רק נרצה בכך.
צר ורחב.
הביטו נא על צורת השופר הזה גדולו ומראהו, הוא צר בתחלתו ורחב בסופו, צר במקום הנחת הפה של הבעל תוקע, ורחב במקום שהקול יוצא, ומדוע הוא בצורה כזו? פשוט, מפני שרק על ידי זה אפשר לשמוע ממנו קול שופר, רק על ידי זה מתרחב הקול של בעל התוקע לקול גדול וחזק. ואמנם הלא התכונה הזו היא לכל הצדיקים, שחייהם המה צרים בתחלתם ורחבים בסופם, בעוד שחיי הרשעים המה להיפך, רחבים בתחלתם וצרים בסופם. וכבר בארו הדרשנים את מאמר חכמינו ז"ל "זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם", (קנים פ"ג, מ"ו) כי זהו ההבדל בין דבר טבעי ובין דבר מלאכותי, הדבר הטבעי, למשל, כשהתפוח נופל מהאילן להארץ, הוא הולך לכתחלה בכבדות, אבל מרגע לרגע, במדה זו, שהוא מתקרב להארץ המושכת אותו, הוא נעשה מהיר יותר בטיסתו, אבל דבר מלאכותי, שהוא נגד הטבע, למשל, כשהאדם זורק איזו אבן לשמים, הנה מתחלה היא רצה מכח דחיפה במהירות, אבל מרגע לרגע נעשית מהלכה חלשה יותר ויותר, ושעל כן אם רוצים אנו לדעת ולהבחין בין דרך הצדיקים ובין דרך הרשעים מה מהם הוא הדרך הטבע ומה הוא הדרך המלאכותי, אפשר להבחין זאת על ידי הבחינה הזו, שחיי הצדיקים הנם תחלתם יסורים וסופם שלוה, וחיי הרשעים המה להיפך, תחלתם שלוה וסופם יסורים. או במלים אחרות, שהצדיקים כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם, ועמי הארצות כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם, שהוא מפני זה, שדרך הצדיקים הוא דרך הטבעי, ודרך הרשעים הוא הדרך המלאכותי שלא כדרך הטבע. וזהו ביאור הכתוב במשלי (ד, יח-יט) "וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו". כי אורח נקרא שביל צר, ודרך הוא דרך המלך, וזהו ההבדל בין הצדיקים להרשעים, הרשעים מתחילים מדרך המלך, מתחלתם שלוה ומסימים באפלה, שכל מה שמזקינים נעשית להם אפלה יותר, והצדיקים להיפך מתחילים מאורח משביל צר, אך "הולך ואור, עד נכון היום" מרגע לרגע מתגדלת האורה שלהם.
ואמנם כן, רק כשהאדם חי כצורת השופר הזה, שתחלתו צר וסופו רחב, רק אז הוא יכול להשמיע קול שופר, רק אז הוא בכלל מדבר, אבל כשהוא עושה להיפך, מתחלתו רחב וסופו צר, אז לחנם יתקע בשופר, כי אף אם יתקע כל היום כולו, ואף אם יעמול בכל כחו מאומה לא יצא מזה, כי זה כלל גדול, שרק אם מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה, אבל אם פותחים מן המרחב אז סופו שבא לידי מיצר. ולא לחנם מקדים הבעל תוקע לפני תקיעתו את הפסוקים: "מן המצר" וכו' "קולי שמעת" וכו', כי באמת בזה נותן לכם הבעל תוקע את המושג הנכון מהתקיעות.
פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.
אם צורת השופר באה ללמד לכם תורה גדולה, הנה קולות השופר שתשמעו מיד, מלמדים לכם עוד יותר ויותר.
עוד מעט ויתחיל בעל התוקע לתקוע, מאה קולות יתקע, אך כל הקולות הולכים בסגנון אחד שהוא פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ובאמצע? באמצע, בין פשוטה לפשוטה באים השברים והתרועה ביחד, או שברים בלא תרועה, או תרועה בלא שברים, שהמה קולות של גנוחי גנח וילולי יליל. ומה אומרים לכם כל אלה? המה אומרים בקול גדול לכולנו יחד את דברי הקהלת (ז, כט):
"לבד, ראה זה! מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבנות רבים".
כי באמת ברא אלהים האדם ישר, ברא אותו בדרך פשוטה, ולו הלך האדם בדרך הפשטות שבקרבו, לו שמע לקול הפנימי שבקרבו, אזי אשרהו וטוב לו כל הימים, אך דא עקא, שהאדם שונא את הפשוטה, הוא שונא את הישרות והוא מבקש חשבונות רבים, והחשבונות האלו ממררים את חייו ומהפכים לו את העולם לעמק הבכא "אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים".
ואמנם בין פשוטה לפניה ובין פשוטה לאחריה, באים הקולות של "גנוחי גנח וילולי יליל" כל אדם נברא בפשוטה ומת בפשוטה כמאמר חכמינו ז"ל על ספר קהלת ש"בקשו לגונזו, מפני, שדבריו סותרים זה את זה" ולא גנזוהו רק מפני "שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת". (ילקוט שמעוני רמז תתקסו) כי אמנם, קהלת זהו סמל חיי האדם עלי אדמות מיציאתו לאויר העולם עד נשימתו האחרונה, ובכל אדם הנה תחלתו ד"ת "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא", וסופו ד"ת, שבסוף ימיו, ברגע האחרון הוא מרגיש, שרק "סוף דבר הכל נשמע, את אלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם", אך באמצע, כשהוא סר מדרך התורה הוא מלא סתירות, דבריו סותרין זה את זה, רשעים מלאים חרטות, לא ימצא מנוח בנפשו, בונה לרגע, וסותר ברגע השני.
פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אבל לו היתה גם פשוטה באמצע, אז היה העולם, גם העולם הזה לגן עדן, אבל, כשרק פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה הנה הבאמצע הוא מלא משברים ותרועה, מקולות של "גנוחי גנח וילולי יליל", שהנפש מתמוגגת מרוב צער ויגון, ומיסורים אין קץ.
ואמנם, בסוף המאה קולות באה התקיעה גדולה ללמד, כי סוף סוף, תבוא בינה בלבנו למצוא את דרך הפשוטה והישרה, שהיא, רק היא משמחת לב, "וביום שמחתכם ומועדיכם וראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות" שאז היתה תקיעה לבדה בלי שברים ותרועה.
שמעו את הברכה.
אכן עליכם לשמוע לא רק את המאה קולות של בעל התוקע, אך גם את הברכה שלו לפני זה. כי גם מהברכה יש לנו ללמוד הרבה.
הוא מברך "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע קול שופר", כי אמנם זהו חסרון אומתנו מאז ומעולם, שיש לנו בעלי תקיעה הרבה, אך אין לנו בעלי שמיעה הרבה, כל אחד חפץ להיות בעל תוקע בעצמו, אך איננו חפץ לשמוע מה שאחר תוקע, כל אחד חפץ להיות מפשיע, אבל אין איש, שיחפוץ להיות מושפע, כל אחד חפץ להיות בעל דעה ולא מבין דעה, הכל יש אצלנו, אך משמעת אין אצלנו, וזו היא הסבה לכל הערבוביא השוררת בתוכנו, וזהו המקור לכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה בתוכנו, וכשבא הראש השנה ואנו מתפללים כל כך בכוונה עצומה "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". הנה עלינו להסיר גם את סבת הקללה, שאפשר זה רק על ידי זה שנתרגל "לשמוע קול שופר", לשמוע ולא רק להשמיע, שיהיה בעל תוקע אחד, ומאות ואלפים שומעים, ולא כמו שנהוג אצלנו להיפך, שבכל השנה יש הרבה בעלי תקיעות והשומעים מעטים מאד.
"לשמוע קול שופר" ו"שופר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות", ואמנם על זה צריכים להתפלל כל ישרי לב, הה! מתי יבוא התור, שיהיה אצלנו שופר אחד, ולא יהיה כמספר היהודים מספר השופרות, ואז, רק אז, שנזכה לשופר אחד, אזי בודאי יהיה זה להשופר הגדול, שופרו של משיח, שעליו נאמר "יתקע בשופר גדול, ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקדש בירושלים" (ישעיה כז, יג).
