נושא הפסקה - החול מועיל לקודש, ההבדלה בין הקודש והחול מבהיקה את זוהר התורה.
ביאור הפסקה - אין כונת כל השפעה הבאה מבחוץ לתוכיותו של האדם, בין ממקורות הקודש בין ממקורות החול, להשתיק את רוח האדם, להאלם את רעיונו העצמי- הרב מסביר כיצד האדם צריך לקלוט רשמים והשפעות שהוא מקבל מן החוץ. הרב מסביר שכל מקור שמגיע אל האדם מבחוץ האדם צריך לקלוט את הרושם בצורה שהדברים יכנסו אל הנפש שלו. יש הרבה פעמים שהאדם חושב שאם יש דעה חיצונית הוא צריך להתבטל כלפי אותה דעה. יש מחשבה שהרעיון החיצוני הוא לא צריך את הפעולה של האדם הקולט. העיקר שהרעיון יקלט וגם אם הוא סותר מחשבות של האדם, האדם צריך להתבטל כלפי אותו רעיון. הרב לא סובר כך. הרב סובר שהאדם צריך להתעמת עם הרעיון, לבדוק כיצד הרעיון וההשפעה החיצונית נכנסים ונקלטים בתוכו. הקליטה לא יכולה להעשות בצורה אילמת, אסור שהאדם ירגיש אילם מול הרעיון. להיפך. האדם צריך להתמודד להתבונן ברעיון החדש שהגיע, לבדוק כיצד ההשפעה החדשה שהגיע מבחוץ נקלטת בצורה נכונה בנפש שלו.
לפי דברי הרב ניתן להבין עד כמה יסודית ההבנה שנפש האדם היא טובה ביסודה. וכך כותב הרב באורות התורה. אורות התורה פרק יא' פסקה ב' - האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה...
במקור זה הרב מסביר שהאדם צריך להאמין בישרות שקיימת בו. האדם צריך להאמין שהוא ביסודו ישר וטוב. כיון שהוא ישר וטוב לכן מטרת התורה רק לשכלל את מה שקיים בו. להעמיד אותו במקום בו יכולה להיות טעות קטנה, אבל ביסוד האדם הוא טוב. לכן לימוד התורה לא יבוא בצורה שמשתקת את האדם, להיפך האדם צריך לגשת לתורה מתוך בטחון עצמי. מתוך בטחון שיש לו נשמה אלוקית שנמצאת בתוכו. בתוך דברי הרב ניתן להבין, למה חשוב שהאדם יהיה לו בעצמו עולם מלא ועשיר. חשוב שהאדם קודם יבנה את האישיות שלו, לאחר שהאדם בנה את האישיות שלו, אז האדם יוכל לקבל את הרשמים בצורה נכונה.
וכך כותב במאמרי הראיה מאמרי הראיה עמ' 171 (נעשה ונשמע) - "הקדמת נעשה לנשמע זהו כחן של ישראל מאז ומעולם. מפני שאנו חשים בקרבנו שבמעמקי הטבע של כל מהותנו, כל קדושת היהדות צפונה. ואם אנו חשים איזו חלישות בגבורתה בנוגע לנפשנו, אנחנו צריכים ראשית לכל להתעורר להיות נאמנים לעצמנו. ננער את עצמנו מכל התכחשות עצמית ונדע להגן בגאון על הצביון השלם שלנו."
במקור זה הרב מסביר שאפילו הקדמת נעשה ונשמע אין משמעותה שאנחנו מתבטלים. להיפך משמעות הדבר שאנו מכירים שהתורה היא הטבע שלנו. לכן כשאנו מרגישים חלישות בטבע שלנו, אנו צריכים לעורר את עצמיותנו. ברגע שהעצמיות שלנו תתעורר אז נדע להגן בצורה נכונה על הצביון שלנו. נוכל לקלוט בצורה נכונה את התורה כולה. הרב הנזיר הדגיש כאן שהחשש שדברים חיצוניים ישתיקו את הדיבור הפנימי של האדם. נראה שהרב הנזיר נקט שעיקר החשש שלפעמים אנשים מעדיפים להתעסק בידיעות חיצוניות, כדי לא להעמיק בהתבוננות הפנימית. יש הרבה אנשים שמנסים לברוח מהעצמיות שלהם, הדרך שלהם לבריחה היא אפיסת ידיעות והשגות החיצוניות להם.
כי אם להשפיע עליו שפע נגוהות, שיקבל אותם בתוכיות עצמיותו, ועל ידי זה ובתוך זה רעיונו העצמי ילך ויתגבר - האידיאל שהאדם יקנה ידיעות חיצוניות, כשמטרת הידיעות החיצוניות שהרעיון העצמי יתגבר. הידיעות החיצוניות יכולות להשפיע שפע של אור נגוהות על הצד הפנימי של האדם. בצורה כזאת הרעיון הפנימי של האדם ילך ויתפתח. הידיעות החיצוניות מטרתם לעורר את האדם. לעורר את הרעיונות שכבר קיימים בתוכו. בעצם לימוד הבקיאות הוא לא העיקר, המטרה היא העיון, העיקר הוא ההפנמה של הדברים בתוך עצמיותו של האדם. לפי יסוד זה ניתן להבין למה מצאנו בחז"ל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. הסיבה כיון שכל נבואה בסופו של דבר היא נובעת מהפנימיות של הנביא. כל אחד ואחד יש לו תפיסה אחרת של הידיעות החיצוניות. כדי שהדבר ישפיע ויופיע צריך שזה יעבור דרך פנימיות האדם המתנבא. כל נביא יש לו סגנון ואופי אחר, הידיעה מטרתה שתתחבר אל האדם בצורה נכונה וטובה.
ההקשבה הפנימית המתלווה לידיעות החיצוניות, המתלווה לאותיות בהם ההשגות מופיעות מבוארת גם בהקדמה לראש מילין, וכך כותב הרב. ראש מילין הקדמה. המחשבות הקודמות לכל האותיות הן משוטטות בנו פנימה תדיר. אנחנו צריכים לחשוף את האומץ האמיתי שלנו, את צורת האריאליות הנשמתית שבקרבנו, כדי לעמוד תמיד על אופים של אותם הציורים הבלתי מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר, כדי שנכיר את הדר נשמתנו. ועל פי אותם הרעיונות העליונים יסתעפו אצלנו הסעיפים של המחשבות הפוריות המתגלמות באותיות.
במקור זה מסביר הרב שיש מחשבה פנימית שהיא קודמת לאותיות. כשהאדם נפגש עם האותיות עליו לנסות להגיע לשורש של הדברים, לשורש המחשבה העומדת מאחורי האותיות. יש רעיון רוחני שנמצא בתוך ציורי האותיות. הכרת הרעיון הנשמתי העומד מאחורי האותיות, הרעיון שנמצא בקרבנו זאת המטרה של האותיות. זאת בעצם המטרה של כל ידיעה שהאדם מכיר ומשיג.
כשהרישול מהמם את האדם חושב הוא, שכל הבא מן החוץ הוא מכוון לגעור ברעיונו העצמי, לכווצו ולטשטשו, ובא מזה קוצר רוח, וחסרון התעלות - הרב מתאר תפיסה שאינה נכונה. יש החושבים שהתורה הדברים שמגיעים מבחוץ מטרתם להנמיך את האדם. לפי תפיסה זאת האדם בעצמיותו הוא שלילי ולכן צריך לכווצו ולטשטש את כוחו. המחשבה הזאת מולידה קוצר רוח לאדם. האדם אינו מאמין בעצמו, האדם אין לו סבלנות וחשק לקבל ידיעות מבחוץ. כל ידיעה האדם מרגיש כאילו היא באה להכניע אותו, כל ידיעה לאדם כזה היא סבל וקושי. לכן בזה יש חסרון תועלת לאדם, הידיעות לא משפיעות עליו.
הרב בשמונה קבצים מתאר כיצד כל חכמה כוללת בתוכה צמצום, וכך כותב הרב. קובץ א' פסקה תתפ. - בכל חכמה שהאדם עוסק, ימצא קוצר רוח יחד עם עונג. העונג יבוא לו מהרחבת ידיעותיו, מהתפשטות אור החיים הרוחניים בנשמתו, וקוצר הרוח יבוא לו מהצמצום שכל חכמה מצמצמת עצמה באופקיה המיוחדים לה. ביחוד יסבול בעל הנשמה העשירה, רבת השירה והתפארת, מהצמצום של החכמות העסוקות במהויות חיצוניות ומקריות...
במקור זה מסביר הרב שבעצם הקוצר רוח נובע מן הסתירה שיש בין החכמה לבין ההרחבה הנפשית שקיימת אצל האדם. כשהאדם מתמקד רק בחכמה, כשהאדם נוקט שהחכמה באה לצמצם את ההרחבה הנפשית, דבר זה יוצר קוצר רוח לאדם.
הקודש והחול יחד משפיעים הם על רוח האדם, והוא מתעשר על ידי קליטתו מהם מכל אחד את הראוי - כעת הרב מבחין בין שני סוגי השפעות שבאות מהצד החיצוני על האדם. יכולה להיות השפעה של קודש והשפעה של חול. שניהם ביחד משפיעים ומרוממים את רוח האדם. על ידי שני החלקים האלה האדם מעשיר את עולמו הפנימי.
מהקודש את אור החיים והפנימיות המהותית, מהחול את הכלי, התפיסה החיצונית, לביסוסם של החזקת התוכנים, חומר למשלים והסברות, וחוגי השקפה לדרכי עולם ומדות דרך ארץ - ההבדל בין קודש לחול, הקודש הוא מגלה את הצד הפנימי והמהותי של המציאות. לעומת זאת החול מבטא את הצד החיצוני, את הכלי של המציאות. שני ההשגות האלה הקודש הפנימי והחול החיצוני הם משפיעים על רוח האדם. הרב מביא את מעלתו של הצד החיצוני שבאדם, הצד החיצוני נותן רעיונות ודרכים למשלים. כדי להבין את החלקים הפנימיים את העולם הרוחני צריך האדם להעשיר את עצמו במשלים. העולם הפנימי הוא עולם שאי אפשר לקלוט אותו, לכן המשלים החיצוניים הם הכרחיים כדי שנבין את העולם הפנימי. לכן העושר החיצוני הגלוי עוזר לצד הפנימי להופיע.
ההבנה שהעולם הגלוי הוא רק משל לעולם הפנימי מבואר גם ברמח"ל. דרך ה' חלק א פרק ה אות ב' - והנה מן העיקרים הגדולים שבידינו בענין זה הוא, שכנגד כל מה שנמצא בנמצאים השפלים, נמצאים למעלה כחות נבדלים, שמהם משתלשלים ויוצאים, בסדר אחד של השתלשלות שגזרה חכמתו, השפלים, הם ומקריהם. ונמצאים הכחות ההם שרשים לנמצאים השפלים האלה, והנמצאים השפלים ענפים ותולדות לכחות ההם, ונקשרים זה בזה כטבעות השלשלת.
במקור זה מבאר הרמח"ל שבעצם אנו לא יכולים להכיר את הכוחות הנבדלים. כל מה שאנו יכולים להכיר הוא רק החלקים השפלים הגשמיים. אומנם אנו יודעים שכל דבר שפל הוא משתלשל מן הצד העליון. הדברים הגלויים הם ענפים לכוחות הרוחניים. לכן דרך הצדדים הגלויים אנו יכולים להכיר את העולם הנסתר העליון. כמו כן הצד הגלוי, החול, הוא מביא לאדם סברות שיכולות להועיל לעולם הפנימי לקודש. וכן דרכי העולם ומידות דרך ארץ הם מועילים להבנת חלקי הקדושה.
וכך כותב הרב באורות התורה. אורות התורה פרק יב' פסקה ג. - כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה, וחתול, וקל וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני...
במקור זה הסביר הרב שהתורה צריכה דרך ארץ שתוקדם לתורה. דרך הארץ הזאת היא הבסיס עליו התורה יכולה להופיע. בזכות הסכמת הרצון שיש באדם, הטבע של דרך ארץ שיש באדם אפשר להכיר יותר טוב את העולם הפנימי.
והעושר של ההבדלה בין הקודש ובין החול, המתבררת יותר ויותר על ידי הכינוס הרכושי של המקורות השונים, מאמץ את הנפש ומאירה - הדרך הנכונה שהאדם יוכל להעשיר את עצמו בידיעות חיצוניות, זה נעשה רק כשהאדם יצליח להבדיל בין הקודש לבין החול. עצם זה שאנו צריכים לקבל חלקים מן החול, אין הכוונה שאנו חושבים שהחול הוא שווה בערכו לקודש. אנו עדיין עומדים על נקודת ההבדלה בין קודש לחול. מתוך ההבדלה בין קודש לחול, רק מתוך הכרה כזאת האדם יוכל להעשיר את עצמו ברכוש רוחני עשיר. כשהאדם עושה תערובת בין הדברים שהוא קולט, קליטה מעורבבת של דברים לא מועילה לאדם. להיפך קבלה שאינה מבוררת היא יוצרת לאדם בלבול שלא מועיל לאדם. הרב הנזיר מדגיש שהקדושה במהותה היא נחשבת דבר נבדל, זאת מהותה של הקדושה שהיא נבדלת מן העולם הגשמי.
וזה מה שמובא בתניא. תניא ליקוטי אמרים פרק מו - וז"ש אשר קדשנו במצותיו שהעלנו למעלת קודש העליון ב"ה שהיא קדושתו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו וקדושה היא לשון הבדלה מה שהקב"ה הוא מובדל מהעולמות והיא בחי' סובב כל עלמין מה שאינו יכול להתלבש בהן. כי ע"י יחוד הנפש והתכללותה באור א"ס ב"ה הרי היא במעלת ומדרגת קדושת א"ס ב"ה ממש מאחר שמתייחדת ומתכללת בו ית' והיו לאחדים ממש. וז"ש והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
במקור זה מסביר בעל התניא שעיקר הקדושה ההבנה שאנחנו מובדלים ומופרשים לקב"ה. כמו שהקב"ה מובדל מן העולם, כך עם ישראל שדבק בו, עם ישראל מקבל את הקדושה בזה שעם ישראל מובדל.
וכן כותב המהר"ל. גבורות ה' הקדמות הקדמה ב - אבל הוא יתברך שקראו רז"ל בשם הקדוש ברוך הוא ולא נקרא השכל ברוך הוא, כי אמיתת עצמו לא נודע רק שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים, ועל זה נאמר קדוש ברוך הוא, שענין קדוש נאמר על מי שהוא נבדל.
במקור זה מסביר המהר"ל ששמו של הקב"ה, נקרא קדוש כיון שהקב"ה הוא נבדל מכל הגשמה, ומכל הנמצאים. ההבדלה היא מבטאת את הקדושה. לפי זה בעצם הכרת ההבדלה בין הקודש והחול, האדם מכיר יותר טוב את הקודש.
ההבנה שיש חלקים שהם רק חול, חלקים שהם אינם קשורים אל הקדושה, חלקים שהקדושה נבדלת מהם. ההבנה הזאת מעשירה את האדם בהבנות רוחניות. בצורה כזאת האדם מאמץ, מגביר את הנפש באור רוחני. עד שבבא הדבר לחוג הפנימי של התורה, אותו הערפל החולני מבהיק יותר ויותר את זהרה של תורה, ואורות מאופל מתגלים במלא הדרם - רק מתוך הבנה כזאת האדם יכול לקבל את הדברים החיצוניים שיכנסו לתוך החוג הפנימי של התורה. ההכנסה לחוג הפנימי של התורה תבוא בצורה טובה. בצורה שהצד החילוני, הצד שקשור אל החול יוכל להבהיק ולהאיר את התורה. בצורה כזאת למרות שהחול הוא נחשב כערפל, הצד שקשור אל החול הוא מעין חושך, בכל זאת מתוך החושך אפשר יהיה להכיר את התורה. את האור הרוחני. אפשר שההכרה נובעת מתוך הבנה של יתרון האור מן החושך. ואפשר שיש כאן משהו יותר מהותי, יש דברים שהערפל החומרי תורם ומועיל לעולם הרוחני. הרצי"ה שינה את נוסח המילה ותיקן במקום לגרוס חולני יש לגרוס חילוני. וודאי שהדגש שאין הכוונה לשון חולי, אלא לשון חול.
הרב בסיום הפסקה מרמז על לשון לפיוט שאנו אומרים בתפילת שחרית של ראש השנה ויום כיפור בתחילת ברכות קריאת שמע. שם אנו אומרים כך. פיוט לתפילת ראש השנה ויוה"כ. - אור עולם באוצר חיים, אורות מאופל אמר ויהי.
הרב מדגיש כאן שמתוך האופל יכול להופיע גילוי של אור. מתוך הכרת צדדי החול, ההבחנה בין הקודש לחול, אז הקודש מאיר. בזכות הערפל יש הארה של קודש.
[אורות הקודש המבואר - הרב נריה פופר שליט"א]
