א׳:רפ״ט
הטבע אינה יודעת ממוסר וצדק, כי אם שואף לחפצו, לבנות ולהרוס, לנבל ולהצמיח. וכן הטבע הפרטי של האדם אינינו יודע כ"א את חפצו המיוחד,
Nature does not know [anything] of ethics and justice. Rather, it aspires [to attain] its own desire: to build and to destroy, to decay and to flower. So [too,] the individual nature of a person only knows its own desire.
אבל הקדושה היא מתפשטת, מתגברת ע"י ההשפעות של המעשים הטובים והלימודים, התעוררות ההרגשות הקדושות, ע"י תפילה ועבודת קודש, עד שמאירה את מאור המוסר גם בטבע האדם.
But holiness spreads. It gains strength due to the influences of a person’s good deeds and learning, the arousal of [his] holy feelings, [and] due to [his] prayer and holy service, until it causes the light of ethics to shine even in his nature.
הארה זו נעשית היא ג"כ בדוגמתה בהויה כולה, והאור הנעים הטוב של הקודש, של המוסר העולמי, הולך וחודר בכל ההויה, עד שהיא מתאימה עם טבעה לתכונת המוסר, והצדק העליון, שבהופעת הקודש העליונה הכוללת.
Similarly, this illumination occurs in all existence. And the pleasant, good light of holiness, of universal ethics, continuously penetrates all existence, until existence with its nature is aligned with the character of ethics and supernal justice within the inclusive, supernal manifestation of the holy.
---------
א׳:קל״ב
המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה.
The final goal in life is holiness.
הקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר.
Holiness is a supernal entity that has none of the weakness [inherent] in ethics.
הקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה.
Holiness does not battle at all against self-love, which is profoundly embedded in the depth of every living creature. Rather, it situates a person [on the level of] a supernal form [such that,] the more he loves himself, the more the goodness in him will spread over everything: over [his] entire environment, over the entire world, over all being.
אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כ"א הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל.
The character of a populace can in no way tend to weaken [its] self-love. [That weakening of self-love] possesses nothing but ethical destruction—should that occur—and an inner rotting away that consumes everything.
על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כ"א עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם.
Therefore, it is impossible to require that an ethical nation should exist in the world, but rather a holy nation, a nation that—the more it strengthens itself, the more it elevates its level within and without—elevates and intensifies light and goodness in the world.
ונמצא שהתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת.
And so the core of goodness in ethics is already incorporated into holiness in the most splendid, fine, and delightful form.
