עולם הפנימי צריך הוא להבנות תמיד, ולהשתכלל בלא הרף, עוד יותר מהבנין התמידי של העולם החיצוני- בפסקה זאת הרב מבאר את היחס בין העולם החיצוני לעולם הפנימי. כאן הרב מחדש חידוש השונה מהשקפתו של רוב האנשים בעולם. בני האדם רוב הזמן חיים את המציאות ומרגישים בצורה ממשית ופיזית את העולם חומרי. הרב מחדש שאומנם במציאות אנחנו חיים את העולם החיצוני, אבל באמת צריך העולם תמיד להבנות מהצד הפנימי. אין העולם יכול להתקדם בלי שכלול ובניין פנימי. הרב מוסיף שבניין העולם הפנימי לא רק שהוא צריך להיות תמידי, אלא הוא צריך להבנות יותר מן העולם החיצוני.
מדברי הרב עולה יסוד גדול, אם אדם רוצה להצליח בעשיה חומרית חיצונית, הוא צריך הרבה דלק וחיות פנימית. כדי שמפעל גשמי יצליח הוא צריך שתמיד יהיה עם המפעל הזה אנשי רוח ואנשי חזון. רק כשיש חזון פנימי עמוק אפשר יהיה להוביל תוצאה פיזית גשמית.
לדוגמא: אנחנו יכולים לראות את זה כלפי הצלחה של מפלגה, כדי שמפלגה תוכל להחזיק מעמד היא חייבת לכתוב ספרות של חזון רוחני. אילולי זה בניין המפלגה הוא רעוע ועתיד להעלם לאחר תקופה קצרה. לגבי העולם החיצוני כולם יודעים ומבינים כיצד הוא תמיד מתפתח. כל דקה בעולם הזה ישנם אנשים העמלים בשביל לפתח עוד פיתוחים טכנולוגים, עוד גילויים חדשים. כך מבחינה 'בוטנית' תמיד העולם גדל, עצים חיות בני אדם כל ורגע ורגע גדלים ומתפתחים. אם כן יסוד קיומו של העולם הפיזי הוא שישנו בניין תמידי של העולם החיצוני. כנגד הפיתוח החיצוני צריך פיתוח פנימי תמידי.
ברוחו של אדם, כל מה שהוא מוצע על פי יסוד החפץ הפנימי לטובה, זהו בנין פנים - אצל האדם ישנה חלוקה, ישנו פיתוח חיצוני וישנו פיתוח פנימי. פיתוח פנימי הוא תלוי האם לאותו פיתוח יש יסוד של חפץ פנימי. דוגמא: אדם יכול ליצר שולחן עם שכלולים, כשכל מטרת השכלולים היא שהאוכל יהיה מונח על השלחן בצורה יותר טובה. במקרה כזה אנשים יתייחסו לפיתוח הזה כפיתוח של עניינים חיצוניים, כיון שזה קשור לענייני אכילה, ולא לחפץ פנימי. אבל יכול להיות שאדם יפתח וישכלל שולחן לכתיבה של סת"ם, במקרה כזה אנשים יתייחסו לפיתוח כזה כפיתוח של כלי רוחני, היינו כפיתוח פנימי. הרב מחלק בין חפץ פנימי לחפץ חיצוני.
ישנם שני סוגי חפצים. ישנו חפץ חיצוני שהאדם מרגיש שזה לא חפץ הנובע מעומק החיים שלו, לעומתו ישנו חפץ הפנימי, זה חפץ המגיע מעומקו של האדם. חפץ פנימי הוא חפץ החודר ומחייה את כוחות החיים, ואילו חפץ חיצוני זה לא חפץ הנותן חיות לעצמות החיים. וכל מה שהחפץ הפנימי עומד מרחוק, או אינו משתתף בזה,
הרי הוא בנין חוץ - ישנם שני מצבים בהם השכלול הוא חיצוני. יכולה להיות מציאות שבאמת החפץ הפנימי אינו קיים. היינו הוא כלל לא שיקול שנלקח בחשבון. אבל יכולה להיות מציאות שישנו חפץ פנימי, הוא קיים. אבל האדם לא נותן לו משמעות. במקרה כזה האדם מניח את אותו חפץ פנימי שיעמוד מרחוק. למרות שישנה אפשרות לעשות את המעשה מתוך גדלות של חפץ פנימי האדם בוחר להתעלם ולהרחיק את אותו חפץ פנימי, אדם כזה שמשאיר את החפץ הפנימי מרחוק גורם שהמעשה הוא חיצוני. אם כן ההגדרה האם זה דבר פנימי או חיצוני זה לא רק הגדרה אובייקטיבית, אלא זאת גם הגדרה סובייקטיבית, כיצד האדם מתייחס למעשים שהוא עושה. האם האדם מכניס את המחשבות הפנימיות לתוך המעשים שלו.
לדוגמה אדם שהולך לעבודה כיון שהוא רוצה רק כסף במקרה כזה החפץ של כסף הוא חיצוני למטרה של העבודה. חפץ כזה הוא כעין מקיף לעבודה שהאדם עובד. אבל ישנו חפץ שהוא פנימי היינו האדם מרגיש שיש לו אידיאל בעבודה שהוא עוסק. אותו חפץ נותן חיות לעצם העבודה שהאדם עושה, זה נקרא חפץ פנימי.
אפילו ההכרה המדעית איננה נחשבת לבנין פנים כי אם כשהיא משתכללת כל כך עד לכדי הטבעת הרצון היותר עמוק על פיה - הרב מוסיף שאפילו גילוי מדעי, שלכאורה הוא גילוי טכני בעומקו של הגילוי עומד הבנין הפנימי. מה שנותן את העומק לאותו גילוי זה החפץ הפנימי הקיים בעולם.
כדי להבין את זה אולי אפשר להביא משל מגילוי האינטרנט בצורה חיצונית האינטרנט זה כח של ידע וכח של כלליות העולם, הפיכת העולם לגלובלי. אבל בעומק זה לא רק שינוי חיצוני אלא ניתן להבין שהפיכת העולם לגלובלי זה תהליך עמוק הקיים בחפץ העולם להיות אחדותי. הבנה זאת היא מביאה את הכח הפנימי של אותו גילוי.
לפי זה יש כאן חידוש גדול בכל התפתחות חיצונית של העולם באותו רגע צריך כנגדו להוסיף כח בגילויים חדשים של חפץ פנימי, צריך למצוא קישורים כיצד הגילוי החיצוני יש לו משמעות פנימית.
לכן ככל שהעולם הפנימי יבנה ממילא יהיה יותר כח לשכלל את העולם החיצוני. אבל כל זמן שתהיה רק מציירת והוגה, וחפץ הלב בחייו אינו נוטל חלק במעמק החיים הציוריים הללו, הרי זה רק בנין חיצוני - מה שנותן את העומק לחיים זה חפץ הלב. הלב הוא מבטא את החפץ הפנימי הקיים בתוך המציאות. הרב משתמש כאן במילה ציור, ציור הוא דבר חיצוני, היינו תמונה המבטאת שיקוף של המציאות הגלויה. אבל אפשר לגרום שיתגלה בתוך התמונה גם החפץ הפנימי. צריך לצרף אל הציור את חפץ הלב. המטרה היא שהאדם יכניס את הלב הפנימי לתוך הציור החיצוני.
לכן צריך שחפצי הלב הפנימיים יקחו חלק במעמקי החיים הגלויים, הציוריים. שאין ההשלמה, היחידית והציבורית, נבנית בהם בנין עדי עד - צריך השלמה פנימית כדי שיווצר בניין עדי עד. רק שילוב בין הגילוי החיצוני לחפץ הפנימי המציאות יכולה להתקיים כבניין עדי עד. ההשלמה הזאת נצרכת גם לאדם הפרטי וגם לציבור בכללותו שהוא צריך להכניס לפיתוחים שלו השקפה וחפץ פנימי.
התורה והיראה, החכמה והתפלה, ההכרה והעבודה, כשהם באים תמיד יחד - המטרה היא לחבר בין הפנים לחוץ. הרב מביא דוגמאות של חוץ ופנים מהתחום של עולם הרוח. התורה היא הגילוי החיצוני לעומת היראה שזה פנימי. החכמה היא חיצונית ביחס לתפילה שזה החפץ הפנימי. וכן ההכרה שזה הידיעה לעומת העבודה, היינו עבודת ה' שזה המטרה הפנימית. בדרך אגב עולה מדברי הרב שקרא לתורה חיצונית ביחס ליראה ואילו התפילה היא פנימית ביחס לחכמה. אומנם אפשר להגיד שאין כלל השוואה בניהם אלא כל אחד כלפי מה שמקביל אליו הוא או חיצוני או פנימי. אבל אפשר לראות את דברי הרב כרצף בה בכל זאת רואים . שהתורה היא חיצונית יותר מן התפילה.
הנם משפרים את העולם בין מצדו הפנימי בין מצדו החיצוני. כשמשקל אחד חסר, חסר לעומתו בסדר הבנין לפי החסרון, מחסור פנימי או מחסור חיצוני - לפי דברי הרב אפשר להבין למה התורה במצוותיה הרוחניות נתנה משמעות לצד החיצוני. לדוגמא מצאנו שאסור להביא קרבן בעל מום. לכאורה קרבן זה דבר רוחני ובכל זאת כדי שהקרבן יהיה לרצון צריך שהוא יהיה שלם בגילויו החיצוני, בהמה שאינה שלמה, אינה יכולה להביא גילוי רוחני בצורה טובה.
דוגמא נוספת אפשר לראות בדרשת חז"ל במובאת במסכת שבת. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג עמוד ב - דתניא: זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר: ואנוהו - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום. על פי דברי חז"ל יש צורך בשלמות של נוי חיצוני. יש להעיר שאומנם מאותו פסוק לומדים שגם נדרשת שלמות רוחנית של מידות טובות. ונראה שהדברים באים ביחד, השלמות החיצונית עם השלמות של המידות, אלו דברים הבאים ביחד. השאיפה שלנו לעתיד לבוא, שהעולם יגיע לא רק לשלמות רוחנית אלא גם לשלמות פיזית. ולכן אחד הסימנים של הגאולה זה שפע גשמי גדול כמו שמצאנו בימיו של שלמה המלך היה שפע גשמי לצד שפע רוחני של עבודת ה' בבית המקדש.
ההכרות צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המדה שיזעזעו את הנטיות של הרצון מהדממה שלהן ויעוררון לטובה - הרב מוסיף כאן הוראה מעשית. כיון שמטרת העולם החיצוני להתקשר אל העולם הפנימי, ממילא יש צורך שהעולם ההכרתי היינו הידיעות יהיו קשורות אל העולם הפנימי. ידיעה שהיא לא גורמת שום שינוי פנימי היא ידיעה שכביכול לא מועילה לעולם. דווקא ידיעה שהיא מעוררת את הרצון מהדממה שלו. צריך שהידיעה תעורר את הרצון. הרצון הוא הביטוי הפנימי לכן רק לידיעה והכרה המעוררת את הרצון יש לה ערך. כמובן כדי שזה יועיל צריך שאותו זעזוע מטרתו לעורר את הרצון לטובה. שההכרה תיצור עוררות רצונית לטובה, שהאדם לאחר שיקבל את הידיעה ירגיש יותר רצון לפעול טוב בעולם. בתרבות שלנו כיום יש הרבה ידיעות ובגלל שיש לנו כל כך הרבה ידיעות ממילא אותם ידיעות לא פועלות כלום על הרצון שלנו, כיון שאנחנו 'מוצפים' בידיעות. אותם ידיעות מרובות כיון שאין להם בסיס פנימי ממילא לאותם ידיעות אין יכולת לפעול על האדם. לכן חשוב שהאדם בעבודתו יעבוד להפנים את הידיעות כדי לרומם ולעורר את הרצון מאותם ידיעות.
אז בונות ההכרות, יחד עם השכלול החיצון שהן משכללות את רוח האדם, גם את העולם הפנימי שלו - כמו שביארנו לעיל, אומנם הרצון הוא שונה מן ההכרה, הרצון הוא כח אחר. בכל זאת הרצון נבנה על ידי ההכרה, כשהאדם מכיר את המציאות בצורה יותר נכונה, האדם מרחיב את תחומי ההכרה שלו, ממילא אפשר לשכלל בצורה יותר גדולה את הרצון שלו. לדוגמה, אדם שיש לו ידיעות גדולות מה קורה בכלל עם ישראל, או מה קורה בעולם. אדם כזה יכול לפתח דאגה ואכפתיות כלפי כלל העולם. יש לו השקפה יותר גדולה על המציאות. אדם כזה יכול לשכלל את רוחו הפנימי בצורה יותר גדולה דווקא בזכות ההכרה החיצונית.
[אורות הקודש המבואר - הרב נריה פופר שליט"א]
