סקירה היסטורית
על פי המקורות ההיסטוריים מוסד הרבנות המקומית-קהילתית במובן המקובל כיום החל להתפתח בסוף המאה ה-13, ועד לסוף המאה ה-15 התקבעה מציאות של מינוי רב מקומי המקבל שכר מן הקהילה. בסקירה היסטורית על מוסדות הקהילה בקהילות אשכנז במאות ה-18-16 מתייחס יעקב כ"ץ למשך כהונתו של הרב:
"קו אופייני ראשון למוסדות הקהילה הוא, כי שום משרה מן המשרות, המינויים לא פחות מאשר הפקידויות - אינה ניתנת לו לאדם לכל ימי חייו. כל שכן שאין היא עוברת בירושה מאב לבן. כהונת הרב ומשרת השתדלן נמסרו לנושאיהן לזמן קצוב. הן ניתנות אמנם להארכה ואין החילוף ככלות זמן השירות הכרחי, אולם ההחלטה על כך מסורה בידי הממנים את נושאי המשרה לתפקידם".1
בהמשך דבריו מתייחס כ"ץ לפרק הזמן של הכהונה: "הבחירה היא לפחות לשלוש שנים, ויש שמרתקים את הרב מראש לתקופה ארוכה יותר". שמחה אסף, בספרו "לקורות הרבנות - באשכנז פולניה וליטא", עומד גם הוא על כך שכהונת הרב הייתה קצובה: "כתבי הרבנות נכתבו כמעט תמיד לשלש, לארבע או לחמש שנים וככלות הזמן הקצוב בכתב הרבנות והקהילה לא חזרה וחדשה את כתב הרבנות היה הרב נחשב נפטר ממשמרתו".2 אסף מציג מקרים שונים שבהם לא הוארכה כהונת רב מכהן והציבור בחר ברב חדש. הוא מציין, ש"מקרי פיטורין קרו גם לגדולי הדור", כדוגמת הרב יאיר בכרך, בעל שו"ת חוות יאיר.
נוהל דומה נהג גם בקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית - שבתחומה נמצאו מרבית הקהילות היהודיות הספרדיות, ובה כונה הרב המקומי בשם "מרביץ תורה". לפי ירון בן־נאה: "תקופת המינוי של המרביץ תורה הייתה קצובה, וכל עוד היו הצדדים מרוצים זה מזה חודשה העסקתו".3 לדבריו, משך הכהונה של חכם היה מוגבל לשנים אחדות (בין שלוש לעשר) ופיטורין נעשו בדרך כלל על רקע טענות של חוסר התאמה לתפקיד או סכסוכים אישיים.
ביטוי לתפיסות מסורתיות אלו ניתן גם בעיצוב מוסדות הרבנות בתקופת המנדט הבריטי שהיווה את הבסיס למבנה הרבנות במדינת ישראל. הוועדה שמינה הנציב העליון, הרברט סמואל, לבחון את "סדור הרבנות הראשית בארץ ישראל", המליצה כי הרבנים הראשית ומועצת הרבנות הראשית ימונו לתקופה של שלוש שנים שלאחריהן ייערכו בחירות חדשות. בפרוטוקול הישיבה החמישית של הוועדה, משנת 1921, הציגו רבני ישראל דעות שונות לעניין זה. הרב האשכנזי הראשי הראשון, הרב אברהם יצחק קוק (1935-1865), הביע עמדה המתנגדת לבחירות תכופות, אך מנגד טען שיש לקצוב את הכהונה שכן "צדקו המתנגדים למסור לאדם תפקיד לכל ימי חייו מחשש פן איננו מוכשר לתפקידו".4 בהתאם לכך, נקבע לבסוף שתינתן אפשרות לקבוע בחירות מחודשות לתפקיד הרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית, ואלו אכן התרחשו לעתים.5 בדומה לכך, בשנת 1936 נקבע על ידי מועצת הרבנות הראשית והוועד הלאומי, נוהל לבחירת רבנים מקומיים (שהיה למעשה הבסיס למשרת רב העיר של ימינו). הנוהל הסדיר במפורש קציבת כהונה לתקופה של חמש שנים:
"לשכת הרבנות או הרב יבָּחרו לתקופה של חמש שנים. אם לא הודיע ועד הקהלה לחברי לשכת הרבנות או להרב חצי שנה לפני תום הזמן הנ"ל על רצונו לערוך בחירות חדשות, תחָשֵב לשכת הרבנות או הרב כנבחרים לעוד חמש שנים, והוא הדין גם בכל חמש השנים הבאות אחרי זה".6
לאחר קום המדינה לא נקבעה מחדש קציבת כהונה לרבני ערים, וכאמור בשנת 2022 הוחזרה קציבת הכהונה, אך הצעת החוק הנוכחית מבקשת לבטל אותה.
הדיון בראשונים: שררה לכל החיים או לזמן קצוב?
בשל התפתחותה של הרבנות המקומית בעיקר לקראת סוף ימי הביניים, סוגיית קציבת כהונת הרבנים לא נידונה כמעט בקרב הראשונים. עם זאת, ישנה התייחסות בקרב הראשונים לקציבת כהונה במשרות קהילתיות אחרות (חזן, גבאי צדקה, ועוד) שראוי לבחון אותן אף אם ניתן ליצור הבחנה בין משרות אלו ובין משרת הרב המקומי. באופן כללי, ניתן להציג שתי עמדות בראשונים ביחס לקציבת כהונה במינויים קהילתיים. הרמב"ם פוסק, שכל מינוי לשררה על ישראל הוא לכל החיים: "כשכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בד' כלים כשאר כהנים, מעלין משררה לשררה גדולה ממנה ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה, שמעלין בקדש ולא מורידין, ואין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח".7 הרציונל שעליו מבוססים דברי הרמב"ם הוא העיקרון ההלכתי "מעלין בקודש ואין מורידין" – אין להוריד דבר שעלה למדרגת קדושה. לעומתו, הריטב"א סובר כי הדברים נכונים רק למינוי שמלכתחילה נעשה ללא קציבת זמן: "שכל שמינהו סתם בשום מינוי ושררה בלא קביעות זמן שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה".8
בשו"ת הרשב"א מופיעה תשובה ביחס לפיטורין של חזן. הרשב"א מסביר שלמרות שהיו שסברו שמינויים מסוג זה הם לכל החיים, בפועל נהגו באופן שונה:
"עכשיו נהגו כל הקהלות, למנות אנשים על כל צרכי צבור לזמן. ובהגיע הזמן, יצאו אלו, ונכנסים אחרים תחתיהם, כן למזון, וכן לקופה של צדקה, וכן על המס, ושאר המנויים הצריכים לצבור. בין שנוטלין עליה שכר, בין שאין נוטלין עליה שכר ואפילו לא קבעו להם זמן, סתמן כפי', אחר שנהגו כך. והמנהג כהלכה. שכל הדברים תלו אותם במנהג".9
מכאן והלאה אתמקד בדיונים הלכתיים מאוחרים יותר הממוקדים בקציבת כהונה של רבנים בלבד, ואבקש להצביע על שלוש תפיסות ביחס לקציבת הכהונה שקיימות ביניהם זיקות שונות.
קציבת הכהונה תלויה במנהג
בהגהותיו על השולחן ערוך התייחס הרמ"א לסוגיית קציבת כהונת רבנים, בהסתמך על דברי ספר הכלבו:
"ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו... ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם (כלבו)".10
לפי עמדה זו, שאלת קציבת הכהונה תלויה במנהג המקום. ישנם פוסקים שהתנגדו לקציבת כהונה על רקע טענות כי המנהג במקומם אינו מאפשר זאת. ה"חתם סופר" (הרב משה סופר, 1839-1762) קבע כי המנהג במקומו הוא שלא להדיח את הרב, אף שבחוזה עם הרב מציינים את תקופת הכהונה. לדבריו, קציבת הכהונה נעשית לטובתו של הרב שלא ייחשב כעבד לקהילה, אך מה שקובע אינו החוזה אלא המנהג במקום: "ועל כן צריך לומר נהי דכותבין זמן בשטר הרבנות, היינו לטובת הרב המשכיר שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן ואינו כעבד עברי, אבל הקהל אין בידם לחזור אפילו ככלות הזמן אלא במקום שנהגו ועל כן כתב רמ"א דתליא במנהג. ולא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה".11 בדומה לכך, גם הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין בספר "ערוך השולחן" טען כי המנהג המקובל הוא שלא להדיח רבנים מכהונתם.12
ועם זאת, כפי שכבר הזכרנו לעיל, ברור שהמנהג המקובל בקהילות ישראל היה מינוי של רב לתקופה קצובה של שנים. ואכן, פוסקים שונים העירו על דברי ה"חתם סופר" כי הם מנוגדים למנהל המקובל במקומם. כך כתב הרב יחיאל יעקב ויינברג (1966-1884) בשו"ת שרידי אש: "והנה, בערי אשכנז המנהג לעשות חוזה לג' שנים ולסלקו אח"כ אם יכשר הדבר בעיניהם, ואף שכתב החתם סופר ז"ל דברב ושו"ב [- ושוחט ובודק] שנתמנו לג' שנים, אסור להעבירם כל ימי חייהם, מכל מקום באשכנז אין המנהג כך ועיין ברמ"א...".13 ובדומה לזאת העיר הרב מרדכי יעקב ברייש (1976-1896), בשו"ת חלקת יעקב, על המנהג בארצות הברית: "ועיין בחתם סופר... ואפילו הכי, במדינות ארה"ב כידוע המנהג אף לענין רבנים לסלקם לאחר זמנם, וכמו שכתב הרמ"א דתלי' במנהג".14
קציבת הכהונה תלויה בחוזה
בניגוד לתפיסה, שתלתה את הדברים במנהג, סברו רבים כי משך זמן כהונתו של הרב תלוי בחוזה שנקבע אתו מראש. לשיטה זו, הטענה כי אין לפטר רב נכונה רק כאשר תפקידו לא הוגבל מלכתחילה. כך למשל כתב הרב שלמה קלוגר (1869-1785), מגדולי הפוסקים במאה ה-19:
"שאלת על דבר הרבנים שמתקבלים על ג' שנים אם יכולין אח"כ לדחותם... דסוף סוף כיון שמקבלין רק על זמן אם כלה הזמן יכולין לדחותו אך זה כמה כתבתי לק"ק (-לקהילת קודש) פאמרין דנהי דיכולין לדחותו היינו רק רוב הצבור ולא המיעוט... ועכשיו נחשב הרוב היינו רוב פורעי המס כמו שכתב המגן אברהם שם מיהו [- אבל] אם ישתקו איזה ימים ולא יסלקו אותו מיד נשאר כמעיקרא ואין בידם עוד לדחותו עד גמר עוד ג' שנים כמקדם".15
ניתן כמובן גם לשלב בין תפיסת המנהג ותפיסת החוזה ולטעון כי במקום שבו יש מנהג לעשות כן ניתן לקצוב את כהונתו של הרב על בסיס חוזה מוגדר מראש.
כאמור, בעבר הייתה אפשרות לקבוע מועד בחירות לרבנות הראשית שבו יתמודדו הרבנים המכהנים. בשנת 1972 נקבע הליך בחירות על בסיס החלטת ממשלה, ובבחירות התמודדו הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן כנגד הרבנים הראשיים המכהנים, הרב נסים והרב אונטרמן. מכיוון שהיו שטענו כי ההתמודדות של הרב עובדיה יוסף (והרב גורן) כנגד הרבנים המכהנים מנוגדת להלכה, כתב הרב עובדיה יוסף (2013-1920) תשובה הלכתית מפורטת המבססת את רעיון קציבת הכהונה. בדבריו הוא התבסס, בין היתר, על תשובת הרשב"א שהוזכרה לעיל התולה את הדברים בחוזה הראשוני:
"...וכן כתב בשו"ת משפט צדק ח"א (סי' עח) דהא דקיימא לן שמעלין בקודש ואין מורידין, וכל שהחזיק בשררה אינם יכולים לסלקו, זהו דוקא כשקבלוהו בסתם, ולא קבעו לו זמן קצוב, אבל אם קבעו לו זמן למינויו, כשמגיע הזמן אין עליהם שום חיוב, ורשאים להורידו מגדולתו. וכדמוכח בתשובת הרשב"א".16
לתשובה זו חשיבות יתרה משום שהיא נכתבה בהקשר הקונקרטי של מינוי רבנים במדינת ישראל על בסיס חוקי המדינה. אף שהנושא שבעקבותיו נכתבה התשובה הוא הבחירות לרבנות הראשית, הדברים נכתבים באפן עקרוני ונראה ברור שהם רלוונטיים גם לשאר משרות הרבנות במדינה.
קציבת הכהונה תלויה ברצון הציבור
הגורם המרכזי ביותר ביחס לשאלת קציבת כהונתו של הרב הוא רצון הציבור. עמדה הנשמעת כיום בשיח הציבורי היא שהרב צריך לבטא את דעת התורה ללא משוא פנים וללא חשש מהקהל, ולכן, כדי למנוע מצב שבו יחשוש רב מלהביע את עמדתו ההלכתית, יש למנוע את האפשרות לסיים את כהונתו. לפי תפיסה זו רצון הציבור הוא הסיבה לכך שאין להדיח את הרב ממשרתו. דומני שעמדה זו לא רק שהיא שגויה, היא אף הופכית ממש לתפיסה המסורתית של מעמד הרב ביהדות. לפי תפיסה זו, הרב שואב את סמכותו על הציבור ממקור עליון, ואילו לפי התפיסה המסורתית, הרב שואב את סמכותו מהציבור, וללא הסכמת הציבור אין לו כל מעמד. בשל כך, במסורת ישראל התקבע שהציבור הוא שבוחר את הרב וממנה אותו, ו"רב מטעם" שמונה בידי שליטי מדינה ולא על ידי הציבור, אין לו כל מעמד של מרא דאתרא כלפי הציבור. בתשובתו הנזכרת לעיל, ביסס הרב עובדיה יוסף על עיקרון זה את סמכותו של הציבור להדיח את הרב:
"ועיין להגאון הראשון לציון ח"ד בדרא בשו"ת נדיב לב (חיו"ד סי' קי) ד"ה ממוצא דבר, שכתב, שעיקר זכות שררת הרב על הצבור, הוא כשרוב הצבור חפצים בו, אבל אם רוב הצבור אינם מרוצים ממנו, מה כחו יפה להשתרר עליהם בחזקה, ושכ"כ מהראנ"ח שאפילו אם היו מושבעים להרב הראשון, כיון שרבים אינם חפצים בו, מותרים להעבירו. ושכיוצא בזה כתב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח סי' יט). וכן מוכח בתשובת התשב"ץ ח"א (סי' קנט) שכתב, שאפילו הנשיא עצמו שיכול לכוף את ישראל לעמוד על גזרותיו, יכולים רבים לסלקו מנשיאותו, ואף על פי שהוא גדול בישראל ומזרע דוד".
בהמשך דבריו, הרב עובדיה יוסף אף מביא פוסקים נוספים שמדבריהם הוא לומד כי כאשר הציבור אינו חפץ ברב ניתן להחליפו ברב אחר, גם אם "היו מושבעים להרב הראשון".
תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בתשובה של המהרשד"ם, רבי שמואל די מדינה (1589-1506), מגדולי חכמי יוון. התשובה עוסקת ברב חשוב וזקן שחלה והתקשה ללכת, ובשל כך הקהילה בחרה ברב נוסף, "והרב הזקן ההוא כשמוע הענין יצא הקצף מלפניו". המהרשד"ם נדרש להכריע בין שני הרבנים וכך כתב:
"זקן זה לא ידעתי מה אדון ביה ואם קנה חכמה מה חכמתו... ואם כן אחר שהקהל חפצים בו ולא באחר היה ראוי לזקן לבטל רצונו... אפילו היה בריא אולם וככחו אז כחו עתה אחר שהקהל בחרו בתלמיד חכם זה ולא באחר היה לו לעבור על מדותיו הטובות... וכן ראוי לכל חכם ישראל ללמוד מהם ולא להיות סבה ימנעו הרבים מלשמוע תורה ממי שלבו חפץ וכל זה אפילו היה זקן בריא על אחת כמה וכמה בהיותו חולה".17
על החשיבות של רצון הציבור בעניין זה ניתן ללמוד גם מעמדתו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק (1993-1903), מגדולי רבני ארצות הברית, כפי שמבוטאת בסיפור הבא:
"שמעתי תלמיד חכם אחד שהיה לו צרות מהבעלי בתים שלו, שרצו לסלקו ממשרתו ובא והביע צערו בפני רבנו [- הרב סולובייצ'יק] ואמר לו שהוא לא יוכל לעזור לו כי לפי דעתו בהלכה זו בכדי להמשיך ברבנות - כמו בכדי להתמנות למשרת הרבנות – בעינן [- צריך] שיהיה מרוצה לקהל, ואם אינו מרוצה, אסור לו להישאר על משמרתו".18
עמדתו של הרב סולובייצ'יק היא שלא רק שאין למנוע מהציבור לסיים את כהונת הרב, אדרבה, הרב עצמו צריך, מיוזמתו, לסיים את כהונתו אם אינו רצוי לציבור. אסור לרב לכפות את עצמו על ציבור שאינו חפץ בו.
סיכום
סקירה זו מלמדת כי קציבת כהונה של רבנים הייתה הנוהג המקובל בקהילות ישראל – האשכנזיות והספרדיות, והיא מעוגנת בספרות ההלכתית. התפיסה הבסיסית במסורת היהודית היא שהרב שואב את סמכותו מהציבור, ולכן לציבור יש גם את היכולת לסיים את כהונתו, במקרה שהציבור אינו שבע רצון מתפקודו של הרב. בעמדה המצדדת בקציבת כהונת רבנים החזיקו גם בהקשר של מינוי הרבנים במדינת ישראל רבנים ראשיים כדוגמת הרב קוק והרב עובדיה יוסף, וכך גם נקבע בתקנות הראשונות בנושא משנת 1936. לפיכך, ראוי שבעת הסדרה מחודשת של מעמד הרבנים המקומיים בישראל בחקיקה, תקבע הכנסת זמנים קצובים לכהונה במשרות הרבנות השונות שבסיומן תהיה אפשרות למועצת הרשות המקומית או לוועד היישוב (תלוי במשרת הרב) להחליט האם הם מעוניינים בהליך בחירות מחודש.
הערות שוליים
יעקב כ"ץ, מסורת ומשבר, תשל"ח, עמ' 33.
שמחה אסף, לקורות הרבנות - באשכנז פולניה וליטא, תרפ"ז, עמ' 57.
ירון בן נאה, יהודים בממלכת הסולטנים: החברה היהודית באימפריה העות'מאנית במאה השבע עשרה, תשס"ז, עמ' 226-224.
פרוטוקול הדיון מובא אצל יהושע בארי, אוהב ישראל בקדושה, תשמ"ט, עמ' 297-291.
כך למשל, בשנת 1936, לאחר פטירתו של הרב קוק, נערכו בחירות חדשות והוחלט שהן תהיינה גם למשרת הרב הראשי הספרדי, על אף שהרב הספרדי המכהן, הרב יעקב מאיר, כבר כיהן בתפקיד במשך 15 שנה. על בחירות דומות לתפקיד הרבנים הראשיים בשנת 1972 ראו להלן. בשנת 1980 נחקק חוק הרבנות הראשית שקבע כי מועצת הרבנות הראשית תעמוד לבחירה כל חמש שנים, ואילו הרבנים הראשיים יכהנו לתקופה של 10 שנים ללא יכולת להיבחר מחדש.
תוספת מס' 2 לעתון הרשמי, גיליון 582, 9.4.1936, עמ' 201.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש, פרק ד, הלכה כא.
חידושי הריטב"א, מכות יג ע"א, ד"ה מאי וכו'.
שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רפג.
שלחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה.
שו"ת חתם סופר, חלק א, אורח חיים, סימן רו.
ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רעה, סעיף כט.
שו"ת שרידי אש, חלק א, סימן קלו.
שו"ת חלקת יעקב, חושן משפט, סימן כח.
שו"ת האלף לך שלמה, חלק אורח חיים, סימן לח.
שו"ת יביע אומר, חלק ט, חושן משפט, סימן ט.
שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קלב.
הרב צבי שכטר, נפש הרב - מתורתו של הרב יוסף דב סולוביצי'ק, התשנ"ד, עמ' רסז.
---------
בשו"ת חתם סופר (ח"א, או"ח סימן רו): "נוהגין ברוב תפוצות ישראל לכתוב שטר הרבנות על זמן, יש על ג' שנים ויש על חמשה שנים, ומ"מ מעולם לא נשמע שאחר כלות הזמן ההוא יצא נקי מרבנותו. וטעם המנהג הוא עפ"י מ"ש בש"ע ח"מ סי' של"ג ס"ג שאסור לפועל ומלמד לשכור עצמו יותר מג' שנים דא"כ יצא מכלל שכיר ונכנס לכלל עבד ואסור למכור עצמו בעבד עברי ע"ש, והנה זמן ג' שנים לשכיר נפקא להו מקרא בישעי' [ט"ז, י"ד] שלש שנים כשני שכיר, משמע דסתם שני שכיר הם ג' שנים, ובתורה כתיב [דברים ט"ו, י"ח] בעבד עברי כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים היינו פעמיים כשני שכיר וכנ"ל, ולפירוש זה אסור להשכיר עצמו ביותר משלש שנים, אך רש"י בחומש עפ"י ספרי פירש משנה שכר שכיר שעבד עברי עובד ביום ובלילה דמוסר לו שפחה כנענית, וגם התם בישעי' בפסוק שלש שנים כשני שכיר פירש ג"כ פירוש אחר ע"ש, א"כ אינו מוכח לאסור יותר מג' שנים רק שלא יהיה מושכר לשש שנים וע"כ יש כותבין שטר הרבנות על שלש שנים ויש על חמש שנים אבל סתם אין כותבין.
"וברמ"א י"ד סס"י רמ"ה בשם הכל בו, שאין לסלק שום רב חוץ אם המנהג בעיר להחליף ההתמניות א"כ גם הרב כשעבר זמנו יחליפנו וימירנו באחר, וצ"ע הא מבואר לעיל כל הרבנים מקבלים אותם על זמן ידוע וא"כ לעולם בעבור הזמן יחליפנו באחר ואיך כתב זה תלוי במנהג. והאמת דין זה נובע מס' כלבו, והמעיין שם יראה התם מיירי בקהלה שיש בה כמה הראויים לש"ץ או לרב ואינם נוטלים פרס (=שכר מהקהילה) אלא מכבדים לזה שיהיה ש"ץ או רב לזמן, אח"כ יתכבד אחר מהקהלה בכבוד זה כמו שנהגו עתה בהתמניות קרו"ט, אמנם הרמ"א מיירי נמי ממקבלי פרס ונשכרים להקהל א"כ ע"כ נשכרים רק לזמן או לג' שנים או לה', וא"כ מה שכתב דתליא במנהגא צ"ע לכאורה.
"ועכצ"ל נהי דכותבין זמן בשטר הרבנות, היינו לטובת הרב המשכיר שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן ואינו כעבד עברי, אבל הקהל אין בידם לחזור אפילו ככלות הזמן אלא במקום שנהגו ועל כן כתב רמ"א דתליא במנהג. ולא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה, שהרי אפילו אב בית דין שסרח אין מעבירין אותו ואין מנדין אותו, עיין ש"ע יו"ד סי' של"ד סעיף מ"ב והוא מתקנת אושא שבירושלמי, ומביאו בהג"א פרק אלו מגלחין [סי' ט"ז] ושם מבואר דאין מעבירין אותו ע"ש".
משמע מתשובת החת"ס שהרב רשאי להתפטר לאחר כלות הזמן שקבעו אתו, אבל הקהל אינו יכול לפטרו. וכן פסק בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' לד) שאי אפשר לפטר רב או מגיד שיעור אם עושה תפקידו כראוי, ואפילו אם נשכר לזמן קצוב והזמן נגמר.
----------
עמדת הרבי מחב"ד:
״לא היתה כזאת בישראל אשר.. ואפילו סתם בעלי בתים.. יסירו רב ממשרתו", ו"בזיון התורה והרבנות להסיר רב ממשרתו", "וכיון שעמדת השלחן ערוך בזה היא פשוטה וברורה – בשלילת ענין שכזה לגמרי", "בנוגע לעמדתי.. עמדה המיוסדת על המבואר בכמה מקומות מהם שו"ת חתם סופר הידועות, הנני נגד הדחת רב ממשרתו בסיום זמן חוזה וכיו"ב" – אלו הם רק חלק משלל הציטוטים שכתב הרבי בנוגע למאבק הגדול נגד הדחת רב ממשרתו כבר לפני 52 שנה, בשנת תשכ"א, כאשר היה ניסיון ראשון להדיח את הראשון לציון הרב יצחק ניסים ממשרתו הרבנית, ולאחר-מכן כאשר הודחו לראשונה בהיסטוריה הרבנים הראשיים המכהנים בשנת תשל"ג.
כבוד הרבנות ורבנים, זהו יסוד היסודות בתורתו ובמשנתו של הרבי. ולאורך כל תורתו והוראותיו של הרבי. מלחמתו של הרבי היה למען כבודם והאדרת שמם של הרבנים שהם למעשה מורי ההוראה בישראל ועל פיהם יישק כל דבר. בכל דבר ועניין שהפחית את כבוד הרבנות או הרבנים, הרבי ניצב ולחם בעוז גם כאשר הדבר גבה מחיר כבד, והרבי לא שת ליבו לשום שיקול גדול כקטן כאשר הדבר פגע בכבודם של הרבנים.
בפעם הראשונה בהיסטוריה בה הוחלפו רבנים והודחו עוד בחייהם היה בז' חשוון תשל"ג, אז הודחו ממשרותיהם הרבנים הגאונים הראשון לציון הרב יצחק ניסים זצ"ל והרב הראשי לישראל הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל.
הרבי ראה בכך פגיעה חמורה ביותר במעמדה של הרבנות והרבנים, והפעיל את כל כוחותיו למנוע את החרפה הזאת.
עוד בשנת תשכ"א כאשר ניסו להדיח את הרב יצחק ניסים ממשרתו הרבי פעל ככל יכולתו למנוע את הדבר כולל אצל הנשיא שז"ר שבביקורו ביחידות בשנת תש"כ העלה הרבי את הדבר ביחידות.
נגד הדחת רב
כחודש לפני הבחירות בשנת תשל"ג כתב הרבי לרב גורן (שעמד להתמנות לרב ראשי) ב"ימי הסליחות תשל"ב" על עמדתו הנחרצת נגד התמודדות שתביא להדחת רב.
..."מתאים לעמדתי בעת הבחירות להרבנות הראשית בפעם הקודמת, עמדה המיוסדת על המבואר בכמה מקומות ומהם בשו"ת חתם סופר הידועות, הנני נגד הדחת רב ממשרת בסיום זמן חוזה וכיו"ב, ואין זה פוגע כלל ח"ו בהמועמדים נגדו, וכפי שכתבתי כנ"ל בבחירות הקודמות.
"...שגם מפני זה קויתי אשר כת"ר יסיר את מועמדתו ולכן חיכיתי גם בפרסום עמדתי בזה, כולי האי ואולי, הנה עוד נקודה עיקרית במצב המיוחד בבחירות אלו אשר מנצלים מועמדות כת"ר למלחמה נגד הדיוק בשמירת ההלכה".
עוד לפני המאבק בשנת תשל"ב נגד הדחת הרבנים הראשיים, היה ניסיון 11 שנים קודם לכן להדיח את הרב יצחק ניסים בהשפעת חוגים קנאים שהתנכלו לרב ניסים, גם אז הרבי נעמד כחומה בצורה למנוע את הדחת הרב ניסים.
היה זה בשנת תשכ"א, כאשר על הפרק עמד סיום כהונתו של הרב הראשי דאז הרב יצחק נסים. ועד העדה הספרדית בירושלים החליט לפנות בשאלה אל הרבי, האם לתת יד להדחת הרב ניסים, וכך כתבו חברי הוועד: "באשר יקר בעינינו נכבד והוא נערץ ונקדש גם בעיני אלפי בני עדתנו יהודי ספרד בארץ ישראל ותפוצות הגולה, הננו מרהיבים עוז בנפשנו להגיש אליו תעצמותנו...
.."שמענו כי כ"ק אדמו"ר שליט"א כתב לירושלים לכבוד הגאון רבי שלמה יוסף זוין הי"ו, בענין בחירת הרב הראשי הראשון-לציון והביע דעתו בפרינציפ שאין להוריד רב ממשרתו. רצוננו עז שידע כ"ק שליט"א, שגם אנו כואב לבנו על כך, ואלם שקולה עדתנו כנגד כל רב שלה, חכמינו קבעו שקול משה כנגד רבוא מישראל, ויוצאי ששים רבוא מישראלים שקולים כנגד משה, ועדת יהודי ספרד, בארץ ובירושלים בפרת, בחזית אחת נגד הרב הראשי נסים.... לאחר שנות שרותו כרב ראשי אין כאן כל הדחה כלל. הדחה באה אם מדיחים רב תוך הקדמת כהונתו לה בלבד הוא נבחר. אחרת למה לנו בחירות?...".
בנספח למכתב, עליו חתומים נשיא הועד אליהו אלישר ודוד סימון יו"ר הועד הפועל, נאמר בסיום: "הצענו דברינו לפני כ"ק אדמו"ר שליט"א בתום לבב ותקוותנו כ"ק יבין לרוחנו ויאמר לפעלנו טוב בעזהי"ת וישלח לנו את ברכתו להשכין שלום בעדתנו ולהחזיר את האחוה והאחדות השלמה במחננו".
עמדת השו"ע פשוטה וברורה
מכתב התשובה של הרבי הוא מתאריך ערב חג המצות, ה'תשכ"א (מתוך השו"ת מנחם משיב נפשי מכתב תתקט"ו): "...ולתוכן מכתבם בשאלת בעית הרבנות הראשית, יותר נכון – בעיית הרב הראשי הראשון לציון, אף שלכאורה כבר אינה אקטואלית כעת, בכל זה על פי מה שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל אבהיר עוד הפעם עמדתי, אף שלכאורה נתפרסמה די צרכה, והיא: אין בזה שאלה פרטית כלל וכלל, כי אם ענין עקרוני, ומפני זה נוגע לא רק לכללות אחינו בני ישראל אשר באה"ק ת"ו אלא לכל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ונוגע בכבוד הרבנות שכמובן קשור בכבוד התורה. והשאלה היא: המותר על פי תורתנו תורת חיים לדחות רב ממשרתו בקדש, ובפרט על ידי ועידה שחלק חשוב שלה הם אנשים חילוניים בהחלט. וכיון שעמדת השלחן ערוך בזה היא פשוטה וברורה - בשלילת ענין שכזה לגמרי, הנה מדרך ממילא נפתרת גם השאלה בנוגע לבחירת רב פלוני או פלוני בתור ממלא מקום".
לא הייתה כזאת בישראל
במכתב ארוך ומנומק לגאון ר' ניסן טלושקין מתאריך כ' חשוון תשכ"א על יחסו של הרבי למוסד הרבנות ודחיית הבחירות. בסעיף האחרון מתייחס הרבי גם למשרת הרב ניסים וכך כותב לו הרבי בצורה הנחרצת ביותר: "מוכרח הדבר שישאר הרב נסים שליט"א במשרתו עתה, כי לא היתה כזאת בישראל אשר חילוניים, ואפילו סתם בעלי בתים (שחלק חשוב מועידה הבוחרת הוא מהם), יסירו רב ממשרתו. מובן שידוע לי שמלכתחילה הנה באופן רשמי ניתנה להנ"ל המשרה לזמן קבוע. אבל אין זה מבטל כלל הענין דכבוד התורה וכבוד רב בישראל, הענין דחזקה וכו'. ובודאי לדכוותי' האריכות בזה אך למותר".
אגב, במכתבו לרב טלושקין חושף הרבי שכאשר ביקר אצלו מר שז"ר בסביבות פורים תש"כ הוא העלה את הנושא מיוזמתו בפני מר שז"ר מהסיבה שהוא יוכל להשפיע בעניין בחירת הרב ניסים "והרי יש לפלוני (למר שז"ר ש.ו.) מהלכים בחוגים הקובעים".
"שמור לי ואשמור לך"
במכתב מתאריך ו' שבט תשכ"א כותב הרבי לגאון רבי שלמה יוסף זוין ע"ה על ניסיון ההדחה הראשון של הרב ניסים.
"בהנוגע להרבנות ראשית - לא מוחלט כלל שהענין נדחה לכמה וכמה חדשים, כיון שמנהלים שקו"ט מאחורי הפרגוד, הצעות מסחריות שמור לי ואשמור כו' בין הגורמים-חשובים אשר בפרשה זו, ומי יודע מה יולד יום, איזה פרשיות עוד יתחדשו חדשים לבקרים שישפיעו על מהלך המו"מ וכו'.
"..שזה מכריח שמוכרח להיות מי שיבחר בפועל, ובהנוגע לאשכנזים אין מועמד אלא אחד. בהנוגע לספרדים (לבחירת הרב ניסים ש.ו.) הרי בזיון התורה והרבנות להסיר רב ממשרתו וכו'..".
-------
בפנקס תקנות מדינת ליטא (סימן פח ועד שנת שפג) היתה תקנה, שאם קבלו רב ואב"ד לזמן ידוע, הרי ככלות אותו הזמן, הוא מסולק אוטומטית מן הרבנות, בלי שיהיה צורך להודיעו ע"כ, ואין לו זכות תביעה להמשיך, אלא אם כן, חזו וקבלו אותו מחדש-במפורש, התקנה שונתה בשנת תלו, מ"הרי ככלות אותו הזמן, הוא מסולק ממילא מן הרבנות, בלי שיודיע לו שום דבר ע"ז, ואין לו זכות להמשיך, אלא כשחוזרים ומקבלים אותו מפורש", ל"אם לא יודיעהו הקהל, חצי שנה קודם כלות הזמן קבלות האב"ד שרוצים לסלקו ה"ה, חזר ונתקבל מאליו מכלות זמנו ולהלן כזמנו הראשון."
ההבדל בין התקנה הראשונה והשניה, אינו, אם אפשר למנותו לזמן. אלא אם יש להודיעו שלא מחדשים את מינויו, כדי שלא יתמנה אוטומטית.
שמואל אטינגר כותב במבוא לפנקס ועד ארבע הארצות, (מוסד ביאליק תש"ן, עמ' יח בסופו), "הרב, שלמרות סמכותו הרבה בעניני דין ובחיי הקהילה, היה בכל זאת פקיד הקהל שקיבל את שכרו מהציבור והיה מתמנה לרוב לזמן קצוב".
באשכול הועלתה הטענה, שמינוי לזמן הוא מנהג גרוע, ואכן כך התלונן המהר"ל, (נתיבות עולם א -נתיב הדין- פרק ב), "אוי לנו מיום הדין, כי הדיינים והם הרבנים, שהם במדינות אלו כולם תלוים בראשים וביחידי הקהל, שכל שנה או שלש שנים הם חוזרים להעמיד אותו על רבנות שלו ואיך לא יהיה ירא מפניהם אותם שהוא נמסר בידם באולי לא יחזירו אותו לרבנותו, וראוי לומר כי דיין כמו זה פסול מדינא דלא גרע מדיין דשאל שאלתא. וכל זה ממעשה הדור הזה עם שאר דברים שהוא בארצות האלו, כי הבעלי בתים אין מאמינים להרב כי יראים באולי יצא חוץ לשורה, ולכך יש לחוש ג"כ כי הרב ירא מן בעלי הבתים אם לא יעשה רצונם, וגם זה מכשלה לכמה וכמה דברים, והוא יתב' ברחמיו יזכנו ואשיבה שופטיך כבראשונה ולביאת משיחנו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן".
וראה בשו"ע אדמוה"ז סימן נג סעיף לד, הלכה שמקורה בשו"ת הרשב"א, שממנה משמע שדיני המינויים לזמן, תלויים במנהג המקום, שכתב, "ואפילו אם נהגו למנות הש"ץ עצמו על זמן ידוע וככלןת הזמן מעבירין אותו וממנין אחר תחתיו יעשו כמנהגם ואין בזה משום בזיון לו כיון שנהגו כך וה"ה לשאר מינויים הצריכים לציבור".
וראה שו"ת ציץ אליעזר חלק ג סימן כט פרק ה, שכתב, "אין כל הדברים הנ"ל אמורים כי אם כשקבלו אותו לשררתו בסתם, וגם אין מנהג של זמן קבוע להחזקת המשרה, אבל אם בשעת הקבלה התנו אתו מפורש לזמן קבוע או שיש מנהג קבוע על כך באותו מקום, אזי לא מועיל שום חזקה ועליו להסתלק בהגיע הזמן, ומכש"כ שאין השררה עוברת לבניו אחריו, וכמו שמביא הב"י בטור או"ח (סימן נ"ג) בשם הרשב"א, שאם נהגו למנות אנשים על צרכי הציבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן ובין לקופה של צדקה וכן על המס ושאר מינוים הצריכים לצבור, בין שנוטלים עליהם שכר ובין שאין נוטלים עליהם שכר, אפילו לא קבעו להן זמן סתמן כפירושן אחר שנהגו כך, והמנהג כהלכה הוא, ואם מפני החשד, כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד, שכשרים שבדורות נושאים במשא העם ובצרכי הציבור ואח"כ מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם, א"כ דין ממון אין כאן חשד אין כאן עכ"ל. וכן פוסק בשלחנו הטהור בסעיף כ"ו. וכן מבאר בספר משפטי שמואל (סימן נ"ג) דהיכא שבנוסח ההסכמה אשר ביד החברה יש קביעות זמן, כשנשלם הזמן פסקה שררתם, וכן היכא שתלוי הדבר ברצון ורשות הקהל ע"ש, ובספר דברי ריבות (סימן רכ"ד) כותב שכן הוא מנהג כל הקהלות הקדושות אשר בגולה להעמיד פרנסים וממונים ואנשי מעמד שינהיגו וידריכו הקהל מזמן לזמן ובמשלם זמנם ממנים פרנסים ומעמד אחר ע"ש.
והרמ"א ביו"ד (סימן רנ"ז סעי' ב') פוסק בשם הכל בו בסתמא, דכשרוצים הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר, ואין כאן משום חשד, וה"ה לשאר ממונים, ומשמע לכאורה שיכולים תמיד לסלק אפילו כשאין מנהג. אבל כבר כתב הש"ך בסק"ד שאין זה מבואר כל הצורך בדברי הרב, והכוונה כשיש מנהג לכך, עיי"ש בביאור הגר"א סק"ד, וכן מבאר הברכי יוסף, וכן בחכמת אדם (כלל קמ"ז סעי' ו') שיכולים לסלק הגבאי כשיגיע הזמן כפי מנהגם לקבוע גבאים, אבל בתוך הזמן אין הציבור יכולים לסלקו, משום חשד.
וכדבריהם אלו בכוונת דברי הרמ"א מתבאר בהדיא בדברי הרמ"א גופא ביו"ד (סימן רמ"ה סעי' כ"ב) שפוסק בשם הכל בו וז"ל: "ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם." הרי בהדיא שהמדובר הוא על קביעת זמן קצוב לקבלתו, והחידוש הוא שהרשות בידם לסלקו ככלות הזמן בהתאם למנהג, ובא זה ולימד על זה, שגם כוונת הרמ"א הנ"ל בסי' רנ"ז היא ככלות הזמן הנהוג, ועיקר החידוש הוא שהרשות בידם לקבוע לסלקו בהגיע הזמן ואין כאן שום חשד".
ע"כ מדברי הציץ אליעזר.
וראה פסקי דין רבניים חלק ח עמוד קכט, "אכן להבהיר כי המשמעות בהלכה זו שקיים מנהג של בני העיר לקבל רב או שאר אנשי ציבור לזמן מוגבל, והואיל שכך נקבע המנהג מראש אין לראות בזה משום פגיעה בהלכה שמעלין בקודש או חשדא, אך במקום שאין מנהג קבוע אלא שהציבור מעונין להתנות ולהגביל את המינוי לזמן מסוים, יתכן שיש בזה משום פגיעה בהלכה שמעלין בקודש ולא מורידין, וכך היא המשמעות בלשון הרשב"א, הב"י והרמ"א שכולם הדגישו שבמקום שיש מנהג אפשר להתנות מראש, ומשום מה לא העמידו את ההלכה בכל אופן שמותר להגביל את הזמן אם רצונם בכך, והרי היה בזה חידוש יותר גדול מאשר להשמיענו רק כשיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, הוי אומר שסוברים שמותר להתנות רק כשיש מנהג קבוע שהמינוי הוא על זמן".
---------
לאחר מספר שנים בהן שימשו הרב יצחק ניסים והרב איסר יהודה אונטרמן כרבנים ראשיים הוחלט לקיים בחירות בהם יבחרו מחדש את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות הראשית. עד אותה עת כיהנו הרבנים הראשיים עד סוף ימיהם כנהוג במשרות רבניות רמות וכעת הוחלט להעמידם לבחירה מחדש. הרב צבי יהודה קוק התנגד לכך מאוד הוא חש שיש בכך פגיעה במעמד הרבנים הראשיים ופגיעה אנושה ברבנות הראשית הוא סבר שמצב זה של בחירות מדי מספר שנים יוצר תלות של הרבנות בגורמים הפוליטיים, דבר הפסול מעיקרו. טענה עקרונית אחרת שהועלתה על ידי הרצי"ה ואישים נוספים היתה שאין תקדים לסילוק רבנים תוך כדי כהונתם וכי בחירת רבנים ראשיים אחרים היא פגיעה חמורה ברבנים המכהנים.
