הרב משה אביגדור עמיאל נולד ב-1882 בפורז'ובה, עיירה קטנה בליטא. ילד בהיר שיער, תכול עיניים ומחונן, שאביו הסוחר הלמדן היה אחראי על חינוכו. בגיל 13 נשלח לישיבת טלז כי צימאון הדעת שלו לא מצא מענה בעיירתו.
בטלז הוא הוקפץ ישר לכיתה השנייה, אשר בה למדו בחורים בני שמונה עשרה. הם תמהו על כך ש'התינוק' הובא למחיצתם, אך עד מהרה עמדו על טיבו, והוא כונה 'העילוי מפורז'ובה'. בטלז הליטאית חלה תפנית באופן לימודו: במקום הפלפול ששלט בישיבות פולין הייתה כאן פנייה לדרך של היגיון וסברא. הנער החל לקרוא בכתבי הרמב"ם, סעדיה גאון, איש ההשכלה רנ"ק, ואף פזל לצדדים וקרא ספרי הגות ופילוסופיה כללית. שלט בעברית, יידיש, ובהמשך גם ברוסית, פולנית, גרמנית, צרפתית ומעט אנגלית.
הרב עמיאל בצעירותו
בגיל 21 נשא לאישה את באשה ביילה, בתו של גביר מביאליסטוק ששמח בחתנו העילוי. גאולה בת-יהודה כתבה בביוגרפיה שהקדישה לרב עמיאל: "רב בישראל אינו מפגין ברבים את רגשותיו לרעייתו, אף על פי כן מזדקרת לעיניים הקדשה שהקדיש לה באחד מספריו: 'לרעייתי היקרה - חמדת נפשי'". (עמיאל, עמ' 13). גאולה, שהכירה את משפחת עמיאל כתבה שרעייתו הייתה 'אישה רבת חן ושופעת טוב לב' שסייעה לו בעבודתו.
עם הרבנית באשה ביילה
מטלז עבר לבריסק ולמד שנה אצל הרב חיים הלוי סולובייצ'יק, ומשם לווילנה שם למד שלוש וחצי שנים אצל רבי חיים עוזר גרודזינסקי. בגיל 18 הוסמך לרבנות על ידי מספר רבנים חשובים בהם הרב מסלובדוקה, הרב רוזין מדווינסק והרב הכהן מווילנה שהיה בעל נטיות ציוניות.
לימים יתחרה עם בנו של הרב על משרת הרב הראשי של תל אביב
בגיל 23 מונה הרב עמיאל לרב העיר שווינציאן בה כיהנו לפניו רבנים יידועי שם כרב ריינס. בתחילה פרנסי העיר נבהלו מהרעיון שאברך כה צעיר ינהל את כל ענייני הקהילה, והיתנו את המינוי בהשגחה של שני גדולי תורה ידועים. הרב עמיאל לא הרבה בהרהורים, ועוד באותו יום עזב את העיר. ארבע שבועות למד תורה במקום אחר עד שפרנסי שווינציאן נשברו וקראו לו לשוב ולכהן כרב ללא השגחה. העיר הייתה ידועה כעיר של משכילים, או כהגדרתו של הרב עמיאל: מקום שם מצאה "תנועת ההשכלה – או נכון יותר תנועת ההתבוללות הרוסית מבצר". ייתכן שבהשפעת רוח המקום – ההשכלה הכללית הייתה לחלק מחוק לימודיו. הוא אף נבחן בבחינות הממשלתיות וקיבל רישיון לכהן כרב מטעם הרשויות.
בימי הרעב והסבל של מלחמת העולם הראשונה התגלה הרב עמיאל כמנהיג המצליח לדאוג לקהילתו, ולהעניק לאנשיו נחמה וסעד. הוא זכה להצלחה רבה, והברון דוד גינצבורג קידם את מועמדותו לתפקיד רבה של סנט פטרבורג, אך קמו לכך מתנגדים בשל גילו הצעיר. הברון הפטיר בחיוך ש"לרב עמיאל יש חסרון כזה, שאני בעצמי הייתי רוצה שתהיה בי אותה מגרעת". (עמיאל, עמ' 15).
פעילות בתנועת 'המזרחי'
הרב עמיאל היה פעיל בתנועת 'המזרחי', וקנה את פרסומו בעימות עם יצחק גרינבוים, מנהיג יהודי פולין שכונה 'מלך היהודים'. גרינבוים היה ציוני וחילוני שהתנגד לדומיננטיות של הציבור הדתי והחרדי.
הרב עמיאל החל לכתוב מאמרים בביטאון 'המזרחי', ותקף את גרינבוים שעבר מהיחס הניטרלי כלפי הדת של ימי הרצל, למלחמת מצווה נגד הדת. להאשמות של גרינבוים שהדתיים רוצים להשתלט על החיים אף על פי שמספר הבלתי דתיים עולה – ענה שאין ללכת אחר הרוב: גם המתייוונים היו הרוב, ומתתיהו החשמונאי לא שעה להם. עובדי הבעל בימי אליהו הנביא היו הרוב, ואליהו עמד בפניהם עם האמת שלו, ורק בזכותו המשיכו יהודים להתקיים בעולם.
כדרשן כריזמטי ידע תמיד להביא משלים שימחישו את רעיונותיו, וכדי לתקוף את הציונים החילונים הוא תיאר אותם כרכבת אשר אספקת הקיטור פסקה, והיא ממשיכה לנסוע עוד כברת דרך מכוח האינרציה. לאחר מכן הרכבת תעצור אלא אם יפעילו מחדש את המנוע באמצעות הדלק שבאמונה הדתית.
תנועת המזרחי שיתפה פעולה, בהנהגתו של הרב ריינס, עם בנימין זאב הרצל החילוני והליברלי. אנשי 'המזרחי', שהיו אורתודוקסים ומקפידים על קלה כחמורה, ספגו ביקורת קשה מקהלם על החיבור לציונים 'הכופרים'. ההצדקה שלהם הייתה, בין היתר, שאין כוונתם 'לזרז את הגאולה' אלא למצוא פתרון בינתיים לסבל היהודי בגולה. זו גם הסיבה שתמכו בהרצל בנושא 'אוגנדה', כי לא ייחסו לציונות את אלמנט הגאולה אלא מקום מקלט, צעד שגרם להם נזק ולירידת התמיכה. הייתה חלוקת עבודה ברורה בין הרצל לרב ריינס, ו'המזרחי' הוכרזה כ'פדרציה' נפרדת במסגרת ההסתדרות הציונית. 'המזרחי' של הרב ריינס צמצמה את החזון הציוני למשהו טכני בעיקרו, ובכך נמנע העימות עם הרצל הליברלי ואיש העולם הגדול. בפועל נוצרה קואליציה בין הרצל ממערב אירופה המתבוללת לחרדים שתמכו בציונות, אל מול אנשי מזרח אירופה שהתנגדו לדומיננטיות הדתית. אנשים כמו חיים ויצמן, שקיבל חינוך דתי אורתודוקסי בילדותו, ואחר כך למד באוניברסיטאות במערב, היה ביקורתי כלפי הרבנים ותקף את הרצל על כך שהוא חובר אליהם.
הרב עמיאל התנגד לקו הפייסני הזה: הוא תמך בציונות אך שאף למה שאנו קוראים כיום 'מדינת הלכה', ולא לשיטת הרב ריינס והרצל שהפרידו בין הדת למדינה שאותה חלמו להקים. הביקורת על הפייסנות כלפי הציונות החילונית מבטאת תמורה שחלה בתנועת 'המזרחי' מדור המקימים שרחש הערצה להרצל, לדור שבהנהגת הרב מאיר בר־אילן והרב פישמן מימון שגישתם הייתה לעמוד על תוקף דרישות תורניות. הביקורת שלו על הרצל הייתה קשה, והוא ראה בו מתבולל שהחזון שלו נוגד את מדינת ההלכה אליה שאף.
פרופ' דב שוורץ כותב על כך: "טיעונו של הרב עמיאל פשוט: הרצל גזר את יחסו אל היהדות מן היחס הכללי בין דת למדינה במדינות מודרניות. הנחת היסוד שלו הייתה שאפשר להעתיק יחס כזה גם לעם ישראל. ואולם מלאות התורה איננה מאפשרת יחסי דת ומדינה כאלה, שכן התורה מעצבת את הישות המדינית היהודית. דרכו של הרצל מסוכנת ביותר משום שהיא מחפה בצניעותה על סתירת התורה שבה; ולפי הרב עמיאל תורת ישראל קהילתית וחברתית מעצם הגדרתה, ולכן קביעת הדת כעניינו של הפרט היא ערעור של אושיות התורה.
הרצל "ערער על עצם הייחודיות של עם ישראל וראה בארץ ישראל את חזות הנורמליזציה של עם ישראל. לפיכך לאומיות כזאת מושתתת על עיקרון אחד בלבד: דחיית הזר, לאמור הצורך בייחודיות שכולה אתנית ואנוכית. 'לאומיות זו', כתב הרב עמיאל, 'יונקת את יניקתה בראש וראשון לא מה'צלם אלוקים' שבאדם, אך מהשטן המשחית שנמצא בקרבו זאת אומרת מהשנאה שבו לכל מי שאיננו בן גזעו, או לכל מי שאיננו אזרח הארץ" . לדעתו רק ציונות דתית תוכל לשמור על יסודות הומאניים אוניברסליים ולמנוע את הידרדרות הציונות ללאומנות מדכאת.
הרב עמיאל היה הוגה דעות מורכב וייחודי. הוא התנגד ללאומיות החילונית שבעיניו היא אלילית ומבוססת על שנאת הזר. לשיטתו הלאומיות בהתאם לדת היהודית היא שונה, ומכך נגזר היחס לגר ולזר. פרופ' משה הלינגר כתב: "המבחן העיקרי של דמוקרטיה יהודית הוא ביחסה למיעוט הלא יהודי. טבעי שבדברים הנכתבים בשנות ה-30 בולטת חשיבות נושא המיעוטים לרב שחי בעבר בפולין האנטישמית, ובכל זאת הדברים רלוונטיים במיוחד למדינת ישראל בסוף המאה העשרים. בהתנגשות בין יהדות על פי פרשנות רבנית אורתודוקסית לבין דמוקרטיה ליברלית בישראל העכשווית נושא היחס למיעוט הערבי חריף במיוחד. מעניין לציין שהרב עמיאל רואה את הגר ברוח הפשט כזר לא יהודי ואפילו בן לאומה יריבה אשר התיישב בארץ". (צ. ד. הלינגר, עמ' 109). ב־1938 כנקמה על טרור ערבי, פגע האצ"ל בערבים חפים מפשע. תגובתו של הרב עמיאל הייתה חד משמעית: 'לא תרצח' בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מן הכלל. 'לא תרצח' כי שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם - וכל אדם בכלל. יהיה מי שיהיה'.
עמדתו התקיפה מרתקת דווקא לאור קרבתו למחנה הרביזיוניסטי. הרב עמיאל תמך בזמנו בדרישה שתנועת 'המזרחי' תעזוב את ה'הסתדרות הציונית' ותצטרף לגוף המתחרה שהוקם על ידי זאב ז'בוטינסקי. בנו היה חבר ארגון האצ"ל - דבר שהוביל לכך שהרב ובני ביתו השתתפו בסאגה של אוניית אלטלנה.
ביוני 1948 הציב צה"ל על גג ביתם ברחוב ירקון מכונת ירייה שכוונה לים, לכיוון הספינה של האצ"ל עליה היו עולים ונשק. כשהתפוצצה הספינה, לאחר שלא נענתה לקריאות מהחוף לפרוק את נשקה, הגיעו חלק מחברי ארגון האצ"ל שהיו עליה לבית הרב. הם התרחצו, החליפו בגדים אכלו ויצאו לדרכם. כשעזבו את הבית הם שכחו את דגל הספינה, ובני המשפחה שמרו אותו במשך שנים, עד שנמסר לדוד לוי כשכיהן כשר החוץ, אך הקדמנו את המאוחר.
מאנטוורפן לתל אביב
ביקורו של הרב עמיאל בוועידת המזרחי, שהתקיימה באמסטרדם והופעתו המרשימה, הניעה את קהילת אנטוורפּן עיר הנמל והיהלומים של בלגיה, להציע לו את כס הרבנות בקהילתם. הרב נענה להצעה היוקרתית, ויהודי אנטוורפן אהבו את דרשותיו, שהיו למחרת השבת לשיחה בפי כול. הם נהגו לחזור על אמרות הכנף והמשלים שלו בבורסות היהלומים ובמרכזי המסחר. הוא ייסד מוסדות דת שבהם בתי ספר וישיבה, ובעקבות הדוגמה של אנטוורפן הלכו שאר הקהילות בבלגיה שארגנו את מוסדותיהם על פי הדוגמה שנתן.
הרב עמיאל כיהן 16 שנים כרבה של אנטוורפן, אך כציוני הוא שאף לעלות לארץ ישראל. לאחר פטירת הרב שלמה הכהן אהרונסון ב-1936, הוא התמנה לרבה האשכנזי של העיר תל אביב לצידו של הרב עוזיאל, הרב הספרדי של העיר. שמונה רבנים חשובים התחרו על כהונת הרב של העיר העברית הראשונה, ושלושה עלו לשלב הגמר בהם הרב עמיאל, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, נכדו של מורהו מבריסק, והרב אייזיק הרצוג, רבה של אירלנד.
העימות עם הרב סולובייצ'יק היה עימות פנימי בין שני מנהיגי המזרחי - הרב פישמן מימון והרב ברלין בר־אילן. הרב ברלין והרב סולובייצ'יק היו נסיכים בעלי ייחוס רבני, ונכדיו של מייסד ישיבת וולוז'ין הידוע בכינוי הנצי"ב. הרבנים פישמן מימון ועמיאל לעומתם, נחשבו אומנם מנעוריהם לעילויים, אך היו חסרי כל ייחוס. ייתכן כי דווקא העובדה כי היה עליהם לפלס את דרכם ללא הילת אבותיהם סייעה להם בהתמודדות הארצית בבחירות. הרב עמיאל זכה בעשרים ושניים קולות וזכה לתמיכת התימנים, הספרדים ו'הפועל המזרחי', הרב הרצוג בעשרה קולות, והרב סולובייצ'יק בתשעה קולות. הרב סולובייצ'יק סיפר כי במהלך הבחירות קטרגו עליו כי 'הרב דוקטור מברלין יצא לתרבות רעה', 'הוא לא ציוני', ו'אין לו זקן'. לימים יתייחס לאמירה זו, ואמר שהם 'חיפשו תיש ולא רב'. הכישלון בבחירות הותיר בליבו משקע כבד ומאז לא ביקר יותר בארץ. בארצות הברית הוא היה למנהיג רוחני בעל מוניטין עולמי, ובן־גוריון הציע לו לאחר חצי יובל שנים להתמודד על כהונת הרב הראשי לישראל בליווי הבטחה שבחירתו תובטח. הרב סולובייצ'יק דחה את ההצעה על הסף.
גם חלקו של הרב הרצוג שפר לאחר כישלונו בבחירות, והוא נבחר לכהן כרב האשכנזי הראשי. בנו חיים כיהן כנשיא המדינה, וכך גם נכדו יצחק המכהן כיום כנשיא.
בחירת הרב האשכנזי, לאחר שהרב עוזיאל נבחר כרב ספרדי, הייתה אירוע מכונן בעיר העברית. רבבות קיבלו את פניו, ואלפי ילדי בית ספר עם זרי פרחים בידיהם עטו על קרונו של הרב בעת שירד ממנו.
גולת הכותרת של פעילותו כרבה של 'העיר העברית הראשונה' הייתה הקמת ישיבת 'היישוב החדש', שעם פטירתו נקראה 'ישיבת הרב עמיאל' על שמו. ישיבה זו, ששילבה את אורח הלימוד הישן עם כלים חדשים, הייתה לימים לדגם ממנו צמחו הישיבות התיכוניות ברחבי הארץ. את החרדים המודל הזה כנראה לא הרשים: כאשר הרב אליעזר שך הגיע לארץ, הציע לו הרב עמיאל לנהל את הישיבה והוא הסכים.
שכרו לרב שך דירה במרכז תל אביב, אך כעבור כמה חודשים גילה הרב כי אנשים מסביבתו תמהים על כך שהוא מנהל את הישיבה המזוהה עם תנועת 'המזרחי'. הוא פנה אל 'החזון איש' שהורה לו לעזוב את משרתו לאלתר, כשהוא מתפלא על כך שהרב שך הסכים מלכתחילה לקבל עליו את המשרה. בעקבות זאת הודיע הרב, למגינת ליבה של אשתו שדאגה לפרנסת המשפחה, על התפטרותו. הישיבה שגשגה למרות עויינות החרדים, ובין בוגריה אפשר למצוא אישים רבים בצמרת הפוליטית, הדתית והכלכלית כרב דוד לאו, יעקב וינרוט, יעקב נאמן, גואל פינטו, ורבים אחרים.
בישיבת "היישוב החדש", לימים "ישיבת עמיאל"
מלבד פעילותו כמנהיג קהילתי הרב כתב עשרה ספרי הלכה ומאות מאמרים. נינו, מנחם עמיאל, מצא בבוידעם של הבית באנטוורפן ארגזים עם התכתבויות של אלפי מכתבים ותהה: "קשה להבין איך אדם אחד הספיק להתעסק בכל-כך הרבה דברים, והיה בקיא במגוון רחב של תחומים. הוא היה גדול בלמדנות, מעורב בפעילות פוליטית, בקיא בפילוסופיה ופוסק הלכה. כמעט בלתי מובן איך הוא הספיק הכול".
בתל אביב לא הסתפק הרב עמיאל בפסיקת הלכה, אלא הוא ובני ביתו היו מעורבים גם בחיי המעשה. הרב פעל נמרצות להשגת אישורי עלייה ליהודים באירופה וסייע לעולים בלתי לגאליים. הוא השתתף בהפגנות נגד 'הספר הלבן' אף שהדבר סיכן את משרתו.
הגותו של הרב עמיאל
פרופ' אבינועם רוזנק כתב על הרב עמיאל שהוא "נודע במחקר כאחד מבעלי הביקורת החודרת והנוקבת שהקימה מתוכה הציונות הדתית. כתביו - הכוללים מאות מאמרים ולמעלה מעשרה ספרים - מציבים מערך ביקורתי חד ושוטף הנשען על סמכות רבנית מכאן ולשון דרשנית הנוגעת בלב השומע מכאן". (ציונות דתית רוזנק, עמ' 287). פרופ' משה הלינגר כתב: "סגולתו העיקרית של הרב עמיאל היא יכולת הניתוח האנליטית ביקורתית המלווה את חיבוריו במחשבת ההלכה ובהגות היהודית. כאידיאולוג, היה הרב עמיאל המבקר החריף ביותר שקם לציונות הדתית מעודה מבין רבניה מנהיגיה". (צ. ד. הלינגר, עמ' 98).
הרב נלחם בהתבוללות ובחילון וקבע שהמתבוללים גרסו 'היה אדם בצאתך ויהודי באהלך' הנה הציונים גורסים 'היה יהודי בצאתך ואדם באהלך'. פרופ' משה הלינגר כותב על יחסו לתרבות המערב ומפרט את מקורות ההשראה של הרב עמיאל, בוגר ישיבות ליטאיות, שהכיר כאוטודידקט את הפילוסופיה של העת החדשה: "עולמו הרעיוני של הרב עמיאל יונק ממקורות יהודיים קלאסיים שונים. הלכה ואגדה, פילוסופיה וקבלה. אולם תרומה ייחודית המוצאת את ביטויה המובהק בדרכי ניתוחו, אך גם בתוכני רעיונותיו, נודעת לעולם הלמדנות הליטאי ממנו ספג את עיקרי תורתו... הרב עמיאל, החותר לסינתזה דיאלקטית בין יסודות שונים, מושפע במובהק גם מזרמים בולטים בפילוסופיה הכללית המערבית שלאחר הגל ומרקס. להגל אין הרב עמיאל מתייחס במפורש, ואילו את משנתו החברתית של מרקס הוא שולל אך גם שואל מתוכה נקודות מסוימות כפי שנראה בהמשך. במיוחד בולטת השפעת הגותם של דקארט, קאנט וברגסון... מפתיע לגלות עד כמה מציג הרב עמיאל ניגוד תהומי, בסיסי, בין העולם היהודי והלא יהודי, ניגוד טבעי להוגה חרדי שאינו יונק ממקורות חוץ בעיצוב השקפת עולמו". (צ. ד. הלינגר, עמ' 99).
המתח בין עולם ההלכה לפילוסופיה החל עוד בימי הרמב"ם אשר כתב את הספר 'מורה נבוכים' כדי להתמודד עם הפילוסופים היוונים. הרב עמיאל התמודד עם אותו קונפליקט וכתב ספר בשם 'לנבוכי התקופה'. ספר הדומה בשמו לספרו של הרמב"ם, ודומה גם בעימות עם הפילוסופיה של העת החדשה. הרב עמיאל מתח ביקורת על הרמב"ם אשר לא פעם 'נכנע' בפני הפילוסופיה האריסטוטלית. הוא הסתייג גם מגישתו הפשרנית של הרמב"ם בסוגיות רעיוניות. "אומנם 'שביל הזהב' הוא דרך מוסרית הולמת, אולם הרמב"ם נקט גישה כזאת גם באשר לאמונות ולדעות: ... המתינות והפשרנות בעיצוב השקפת עולם אינן במקומן. 'הנביאים', כתב הרב עמיאל, 'לא ידעו ולא חפצו לדעת מדרך הממוצע. הם היו קיצוניים באמת שלהם, קיצוניים בבקשת הרוחני המוחלט, וקיצוניות כזו דרשו מאת כל העם". (שוורץ, עמ' 36).
