Pidyon Shvuyim gelt.
----------
א. פדיון שבויים היא 'מצוה רבה', כפי שמבואר במסכת בבא בתרא [1]. כי "חרב קשה ממוות, ורעב קשה מחרב, ושבי קשה מכולם דכולהו איתנהו ביה", ופירש רש"י שהעכו"ם יכול לעשות בשבוי כחפצו, אם למוות אם לחרב ואם לרעב. ואכן נפסק בשו"ע ([3]; יו"ד סי' רנב סע' ג) שכל רגע שמאחר לפדות שבויים כשאפשר להקדים ולפדותם, נחשב כאילו שופך דמים.
יחד עם זאת, מפורש במשנה בגיטין ([2]; מה, א) שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם משום תיקון העולם". ובסוגיית הגמרא איבעיא להו מה טעם הלכה זו, משום 'דוחקא דציבורא', דהיינו אין לדחוק את הציבור לשלם עבור פדיון השבויים מחיר מופקע, כי כתוצאה מכך הציבור יתרושש מכספו וזהו "תיקון העולם". או משום "דלא ליגרבו ולייתו", דהיינו אם נכנע לדרישותיהם המופרזות של השבאים הם "יקבלו תיאבון" וימשיכו בפעולותיהם הנלוזות ביתר שאת, ולכן "תיקון העולם" הוא לא להיכנע לסחטנותם. נפקא מינה בין הטעמים, פירש רש"י, אם יש לשבוי קרוב או ידיד עשיר שמעוניין לפדותו - הטעם משום 'דוחקא דציבורא' לא שייך, כי הציבור לא משלם את הכסף, אך הטעם משום 'דלא לגרבו ולייתו', שייך גם שייך כשקרובי השבוי יפדוהו יותר מכדי דמיו, כי זה יעודד את השבאים להמשיך במעשיהם.
ב. והנה התוספות בגיטין (מה, א ד"ה דלא ליגרבו) הקשו מדברי הגמרא בכתובות [2] שמפורש כי הבעל מחוייב לפדות את אשתו [בפעם הראשונה שנשבית] יותר מכדי דמיה, ותירצו ד"שאני אשתו דהיא כגופו". ועוד הקשו התוספות מהמעשה המובא בגמרא בגיטין ([1]; נח, א) ברבי יהושע בן חנניה שפדה תינוק מהשבי בממון הרבה. ותירצו התוספות בדף מ"ה שרבי יהושע נהג כן: [א] לפי שהכיר בתינוק שעתיד להיות תלמיד חכם מופלג בחכמה. [ב] בשעת חרבן הבית לא היה שייך טעם תיקון העולם משום "דלא לגרבו", כי בלאו הכי היו כולם נתונים למשיסה. ואילו התוספות בדף נ"ח תירצו תירוץ נוסף [ג] שכאשר יש סכנת נפשות פודים שבויים אף ביותר מכדי דמיהם.
בביאור התירוצים הראשון והשני של התוספות, עי' בדברי הרמב"ן והמאירי בגיטין [2]. אולם על מש"כ התוספות שכשיש סכנת נפשות פודים שבויים אף ביותר מכדי דמיהם, חלק הרמב"ן, ולדעתו אין זה מסתבר, שהרי בגמרא בבא בתרא [1] נאמר שבכל שבי "כולהו איתנהו בהו", ובכלל זה סכנת נפשות [ואילו במאירי מתרץ את טענת הרמב"ן, שיש שבי שעיקרו לממון, עי' בדבריו].
ג. דינים נוספים במצות פדיון שבויים נאמרו במשנה בגיטין [3] שאדם שמכר עצמו לעכו"ם, אין פודים אותו. ובגמרא נתבאר כי זהו דווקא אם רגיל בכך ["שכבר שנה ושילש"] אולם בפעם הראשונה, פודים אותו. עוד מבואר בסוגיא, שהמוכר עצמו ל'לודאים' [אוכלי אדם] פודים אותו, משום פיקוח נפש. ברם כל זה דווקא בישראל, ואפילו היה מומר 'לתיאבון', מה שאין כן 'מומר להכעיס', אין מצווים לפדותו.
ד. הגם שבסוגיית הגמרא בגיטין לא נפשטה הבעיה מהו טעם ההלכה שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם, משום 'דוחקא דציבורא' או משום "דלא ליגרבו ולייתו", להלכה פסקו הרמב"ם [הלכות מתנות עניים פ"ח הלכה יב; ראה בספר דרך אמונה [7] - ההלכות הם מדברי הרמב"ם] והשו"ע שעיקר הטעם הוא משום "דלא ליגרבו ולייתו", כלשון הרמב"ם "שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם", וכן הוא לשון השו"ע.
עוד פסק השו"ע (יו"ד סי' רנב סע' ד) את מש"כ התוספות שת"ח פודים בדמים מרובים. ופסק השו"ע (שם סע' ו) את מסקנת הסוגיא שבסכנת נפשות פודים גם את המוכר עצמו לעכו"ם אפילו כמה פעמים.
אמנם בדברי הרמב"ם והשו"ע לא נתברר האם פודים שבויים יותר מכדי דמיהם כשיש סכנת נפשות [שנחלקו בזה התוספות והרמב"ן, כנ"ל]. כמו כן לא נתברר עדיין מהו גדר 'כדי דמיהם' בפדיון שבויים [ובפתחי תשובה שם העתיק את עיקרי השיטות בקצרה, אולם נעיין תחילה במקורות שציין, ולאחר מכן נשוב לפתחי תשובה לסיכום הדברים].
ה. המהרש"ל בספרו ים של שלמה [4] הביא את דברי הראשונים בסוגיית פדיון שבויים, אולם לדעתו יש לפסוק שהטעם שאין פודים שבויים יותר מכדי דמיהם הוא משום 'דוחקא דציבורא', וכתב שכן נהגו בזמנו במדינות תוגרמא והסמוכים להם, שפודים השבויים יותר מכדי דמיהם כי הם מוותרים על ה'דוחקא דציבורא' שלהם.
ועוד סבור המהרש"ל שבמקום סכנת נפשות פודים אף ביותר מכדי דמיהם [עי' בדבריו בסימן סו ובסימן עב] וכתב [בסימן עב] שכן המנהג. [ובתוך דבריו תמה על המהר"ם מרוטנבורג שהיה שבוי כמה שנים ולא הניח לקהילות לפדותו בסכום המופקע שדרש השר, ולבסוף נפטר בכלאו - מדוע לא רצה שיפדוהו מדין ת"ח שפודים אותו ביותר מכדי דמיו. ובפשטות, קושייתו היא בפרט לפי המבואר בדבריו שזכות הציבור לוותר על דוחקו כדי לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו, ומה גם שבמקום סכנות נפשות הרי לדעתו פודים ביותר מכדי דמיהם].
ועוד זאת מפורש בדבריו, שבמקום סכנת נפשות, לא רק שלא חוששים מפני מה שעלול לקרות בעתיד, אלא גם כאשר התופעה חוזרת על עצמה כבר עתה [שנה ושילש] פודים במקום הסכנה. [ולכאורה מכאן נוכל להסיק לנדון פדיון חייל הנתון בסכנת נפשות בתמורה ל"יותר מכדי דמיו", ואין להתחשב בטענה שהיענות לתביעת המחבלים תביא לכך שיחטפו בעתיד עוד חיילים למטרות מיקוח].
ו. והנה בשו"ת מהר"ם לובלין [5] ובשו"ת כנסת יחזקאל [6] דנו אודות פדיון שבויים ביהודי שנתפס אצל עכו"ם הטוענים כי עבר על דיניהם [שאלה זו דומה לנדון שחרור מחבלים בתמורה ליהודי שנפס בעוון סחר בסמים וכיו"ב]. ודעת המהר"ם מלובלין שמעיקר הדין אין פודים את השבויים ביותר מכדי דמיהם, ורק משום חילול השם ורשעות הצוררים שימשיכו להעליל עלילות על היהודים יש על קרוביו לפדותו. ותמהו על דבריו [עי' בכנסת יחזקאל, ובפתחי תשובה [3]] שנעלמו ממנו דברי התוס' בגיטין שבמקום סכנה פודים שבויים יותר מכדי דמיהם. [וחידש הכנסת יחזקאל, שדברי התוס' הם רק לפי הטעם משום 'דוחקא דציבורא', אבל לפי הטעם משום 'דלא ליגרבו', הסברא הפוכה, שאם יפדו בסכנה, ירצו להרוג את שבויים. וראה מה שכתב על דבריו הרב אורטנר, רבה של העיר לוד; [7]].
ז. והנה כל דברי הפוסקים בסוגיית פדיון שבויים נאמרו בפדיון שבויים תמורת כסף [ומובן מהו ב'כדי דמיהם']. אך צריך לברר מהו 'כדי דמיהם' בעיסקאות חילופי שבויים תמורת חיילים או בני ערובה בזמנינו. ואמנם המהר"ם לובלין [5] כתב "שלא מצאנו באחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדינא דגמרא". אולם הרדב"ז ([6]- הובאו בפתחי תשובה ס"ק ה; [3]) כתב ש'כדי דמיהן' היינו כמו שנפדים השבויים, ולא כמו שנמכר עבד בשוק.
ח. סיכום דעות הפוסקים בענין פדיון שבויים ביותר מכדי דמיהם במקום שיש סכנת נפשות
ראה בפתחי תשובה ([3]; יו"ד סי' רנב ס"ק ד), ובדברי הגר"ח קנייבסקי בדרך אמונה [7], וראה במאמרו של הרב אורטנר [7] במה שציין לדברי השדי חמד ועוד פוסקים שדנו בענין זה.
ט. סיכום דעות הפוסקים בענין פדיון שבויים במקום שיש סכנת נפשות מול ספק סכנת נפשות בעתיד
והנה כאמור לעיל, בנדון החייל גלעד שליט [ובכל שאלה של חילופי שבויים או בני ערובה תמורת מחבלים, וכדוגמת השאלה שהתעוררה במבצע אנטבה] קיים שיקול נוסף, ששחרור מחבלים עלול לסכן בעתיד יהודים, ואם כן 'מאי חזית' לחשוש לסכנת השבויים מאשר לסכנת נפשות עתידית. אלא שבנדון זה הכריעו הפוסקים שודאי סכנת הנפשות של השבויים עדיפה על ספק סכנת נפשות בעתיד.
ראה על כך בהרחבה במאמריהם של הרב אורטנר [7], הגר"ע יוסף [8] בדבריו בנדון מבצע אנטבה בהלכה, הרב יצחק שכטר [9] [שכתבו בתוך דבריהם שלא שייך הטעם שאין לפדות יותר מכדי דמיהם משום תיקון העולם כדי ש'לא ליגרבו', כי אוייבינו עושים בלאו הכי כל שביכולתם לחטוף ולהרוג, ה' יפר עצתם], והרב מאיר גולדוויכט [9] [המעלה בסוף דבריו שיקול נוסף, שכל חייל יודע בשעת הליכתו לקרב שבבוא העת יעשו הכל כדי לשחררו משביו, ואם יתברר שאין הדבר כן יטיל הדבר מורך בלבבות הלוחמים, ויסכן את כלל ישראל].
אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. הַנְּתוּנִים בַּצָרָה וּבַשִׁבְיָה. הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה.
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה. וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. וְנֹאמַר אָמֵן.
