א.
הלכתי אל הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת "מרכז הרב", בלילה לפני יציאתי מן הארץ. עשיתי הפעם רק זמן קצר בישראל. ביקרתי בבניינה הגדול והחדש של הישיבה בקרית משה, אך לא מצאתי שם את הרב. נאמר לי כי רוב הזמן הוא עושה בביתו.
בימים הבאים הייתי טרוד מאוד בעניינים דחופים, גם יצאתי מחוץ לירושלים, ורק בלילה האחרון ניגשתי אל בית הרב ברחוב עובדיה בשכונת כרם אברהם.
הבית היה מוכר לי היטב מביקורי הקודמים. פעמים רבות ביקרתי אצל הרב בבית זה ובחדרו בישיבה, כאשר זו היתה שוכנת עדיין ברחוב הרב קוק – אך זה כמה שנים שלא ראיתי את הרב הישיש.
הדלת לא היתה נעולה, פתוחה היא לכל בא. נכנסתי. בפרוזדור ישבו שלושה צעירים, בני עשרים בערך, תלמידי הישיבה.
"אתם מחכים לרב?" אני שואל.
הם מנענעים בראשיהם. כל אחד מהם בא לשם שיחה פרטית עם הרב.
"התלמידים באים אל הרב לשוחח על ענייניהם הפרטיים או בענייני אמונה, לימוד ומחשבה?" אני מוסיף לשאול.
"באים לדבר על זה ועל זה", הם עונים.
– האם יש שעות קבועות בהן, מקבל הרב את תלמידיו?
"אין שעות קבלה!" משיב אחד קצרות.
שלושתם הם בני השפלה. אחד הוא מתל אביב, אחר מפתח תקוה, והשלישי מנתניה. הם מחכים זה שעה וחצי. מי שהוא נמצא אצל הרב – ומי יודע מתי הוא יצא. אחד מן הצעירים חיכה בתור עוד אתמול, ועזב בשעה מאוחרת מבלי לראות את הרב…
צעיר תימני נכנס, עובר את הפרוזדור ונכנס לאחד החדרים.
– מי זה?
"זה יוסי, תלמיד המשמש את הרב", אומרים לי.
עוברים עשרה רגעים, עשרים רגע. הצעירים אינם יושבים בטלים. הם הביאו עמהם ספרים ומעיינים. לבי דואג בקרבי. השעה כבר שמונה. כמה זמן אצטרך עוד לחכות? שלושת הצעירים קודמים לי בתור. מי יודע מתי יוכלו להיכנס אל הרב – וכמה זמן תימשך שיחתו של כל אחד מהם? מחר אצא בחמש וחצי בבוקר מירושלים, ועלי לסדר עוד הלילה כמה וכמה עניינים. חפצינו עדיין לא נארזו – ודאי מחכים לי רעייתי וילדי.
יוסי יוצא מן החדר, עובר את הפרוזדור ונכנס לחדר אחר. דרך הדלת הפתוחה קמעא אני רואה אותו מבשל דבר מה. הוא מוציא ראשו אלינו: "מי מכם רוצה תה?" אין לקוחות.
"רוצה אני לראות את הרב רק לכמה רגעים", אני פונה אל הצעירים. "באתי לביקור חטוף בארץ ומחר בבוקר אני חוזר לארצות הברית. זה שנים שלא ראיתי את הרב – רוצה אני רק ללחוץ את ידו". אמרתי את דברי בנעימה של בקשה. ודאי יבינו ויתנו לי להיכנס ראשון כאשר תיפתח הדלת. הרי לא אתעכב הרבה זמן אצל הרב…
מן החדר נשמעים צעדים מתקרבים אל הדלת. הננו נושמים לרווחה. חיוך מתפשט על פנינו. עוד מעט! אך לא. הצעדים נעצרים. נראה שהרב ומבקרו ממשיכים בשיחה ליד הדלת.
הצעירים מוסיפים לעיין בספריהם. אני שוקע בהרהורים. הוגה אני ברב ובדעותיו, נזכר אני בביקורי הקודמים אצלו…
ב.
…כה כתב הגראי"ה קוק זצ"ל: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני, לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה…"
הדברים נשגבים. ארץ ישראל היא חלק מהווייתה של האומה. משמע, בלי הארץ כולה אין הווייתנו שלמה, מקוטעת…
והרב צבי יהודה קוק, שומר מורשת אביו, הכהן הגדול מאחיו, מעורר היה מאז ומתמיד את החפץ לארץ ישראל כולה, ומאז קום המדינה לא פסק מלהטיף לאהבה ולכיסופים לקודש אשר מעבר לחומה ולחבלי הארץ אשר בשבי…
ובכ"ח אייר תשכ"ז, והם אך הגיעו להר הבית, שולחים חיילי צה"ל, מתלמידיו של הרב, להביא אל הכותל המערבי המשוחרר את הרב דוד הכהן, "הנזיר" ז"ל, מראשי "מרכז הרב" – ויבדל לחיים ארוכים, את הרב…
ותלמידיו של הרב הם מן המייסדים של "גוש אמונים", אשר חרת על דגלו דבקות בתורת ה' תמימה ובנחלת אבות השלמה". והרב הוא המדריך והמורה של אנשי "הגוש"…
ומה גדולה האהבה אליו של תלמידיו ושל הנוהים אחריו! לפני ימים אחדים עברתי ברחוב נרקיס ליד צלם, קורט בן יוסף, ידיד מכבר, וראיתי בחנותו צילומים של הרב בגודל גלויה. "אלה אני נותן מתנות לצעירים המתחתנים ומצטלמים אצלי", אמר לי בן יוסף…
ג.
זרם מחשבותי ניתק. הדלת נפתחת. האורח יוצא. הרב עומד בפתח. אנו קמים וחרדים לקראתו. הוא מופתע לראות אותי. אוחז בידי השלוחה אליו, מלטפה ומושך אותי אל החדר. אני ממלמל דברי התנצלות לצעירים: אתעכב רק רגעים מספר.
הוא מושיבני ליד השולחן. שולחן ארוך. כאן מתאספים תלמידים לשמוע שיעוריו ושיחותיו. הקיר, מאחורי כסאו של הרב, מקושט בצילומים. צילומים של אביו, הגראי"ה זצ"ל, של בעל "חפץ חיים", של הרב יהודה לייב הוטנר, מרבני וארשה, חותנו של הרב.
הרב זקן, אך משא שנותיו לא כפף אותו. הפנים – עטורות מצח גבוה וזקן לבן, מדובלל – זקופות ומאירות. עיניים נוצצות. דיבורו חי, מלווה תנועות ידיים, ושוטף וקולח כמו לפני עשר, לפני עשרים שנה.
הרב מדבר. מה תחילת שיח הרב? מה ראש מאווייו והגות לבו כל היום? – גאולתם של ישראל! הוא מספר על אישי תורה בדור שלפנינו אשר ראו בשיבת ישראל לארצם צעדי הגאולה הממשמשת ובאה. הוא מדבר על רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, גאון וצדיק, אשר צם ארבעים שנה. אישיות עצמאית היה. קרובה היתה דעתו לציונות המדינית.
"אספר לך מהני מילי מעלייתא של אותו גדול", אומר לי הרב קוק. "שמעתי הדברים בראשונה מאת רב אחד בשמו. כאשר נפגשתי עם האוסטרו בצי זכיתי לשמוע אותם מפיו".
מובא במדרש (דברים רבה, פ' ב): אמר לו הקב"ה [למשה] מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו. יוסף הודה בארצו. מנין? גבירתו אומרת: "ראו הביא לנו איש עברי וגו'" [בראשית לט,יד], ולא כפר אלא אמר: "כי גנב גנבתי מארץ העברים [שם, מ, טו]. נקבר בארצו, מנין? שנאמר "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" [יהושע כד, לב]. אתה שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך. כיצד, בנות יתרו אומרות "איש מצרי הצילנו מיד הרועים" [שמות ב, יט], והוא שומע ושותק. לפיכך לא יקבר בארצו "כי לא תעבור את הירדן הזה" [דברים ג, כז].
ויש להתפלא על המדרש. מה שייך לומר לגבי משה – לא הודה בארצו, הרי לא היה אף פעם בארץ ישראל. הוא נולד וגדל במצרים ! האם שקר יגיד שהוא בא מארץ העברים? אלא הפירוש הוא, אומר האוסטרובצי, נין ונכד לאברהם אבינו, באשר הוא שם, בכל מקום שנולד וגדל, שייכות לו לארץ ישראל.
הרב הפסיק לרגע ותלה בי עיניו. "אתה בא כעת מאמריקה", אמר. "יהודי אמריקה, אף על פי שנולדו וגדלו שם – אל ידמו בנפשם שאין להם שייכות לארץ ישראל. בני אברהם, יצחק ויעקב הם… ארץ ישראל היא ארצם. יהודי אמריקה, מתי, מתי יבואו?"
(מאמר שני יבוא)
מתוך "הדואר" גליון י"ג, כ"ח בשבט, תשל"ו
ד.
הרב מספר לי על ביקורו אצל ה"חפץ חיים". הרב קוק חיכה עם עוד אנשים ל"חפץ חיים" באכסנייתו בווארשה. היה יום חם מאוד. ה"חפץ חיים" בא – כנראה מבית דפוס בו הגיה ספריו – והוא יגע ופניו שופעות זיעה.
בראות האנשים את עייפותו לא רצו להטריח עליו והתכוננו לצאת, אך ה"חפץ חיים" מנע בעדם. "אין דבר", אמר, "הישארו".
"סיפור זה יש לו קצת עניין אלינו", אמר לי הרב בחיוך. בהיכנסי אל הרב אמרתי לו, שאינני רוצה לגזול מזמנו, באתי רק לרגעים מספר, לדרוש בשלומו ולקבל ברכתו. כעת רמז לי שלא אהיה רדוף ללכת, שאשאר קצת אצלו.
הרב סיפר באריכות על שיחתו של ה"חפץ חיים" עם המבקרים אצלו. "כל דבר שאמר היה בו לימוד", הדגיש הרב. בתום הביקור נפרד כל אחד מן ה"חפץ חיים". היו שהכיר אותם מכבר, והיו שהיו אצל ה"חפץ חיים" זו הפעם הראשונה. את הרב לא הכיר. "מנין מר?" שאל אותו. "מירושלים", השיב הרב. "מירושלים", חזר ה"חפץ חיים" על התשובה והוא כולו נרגש ונרעד. רצה הרב לרמוז מי הוא, נענה ואמר: "רבינו ודאי הכיר את ה'אדרת' (הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים)?". "ודאי שהיכרתי אותו. הוא היה ידידי", השיב ה"חפץ חיים". "אבי היה חתנו", אמר הרב קוק. ה"חפץ חיים" נתן בו עיניים של חיבה ואמר בניגון כשקולו הולך ועולה: "אביך – הרב של זיימל, הרב של בויסק, רבה של יפו – רבה של ירושלים! מה לך אם כן, שייחסת את עצמך על זקנך דווקא, יחס את עצמך באביך".
ה.
נכנסתי אל הרב בכוונה להישאר רק מעט זמן, ובבואי לפניו לא חשבתי לשוחח עמו על יהודה והשומרון, ועל "גוש אמונים". הרי דעותיו של הרב צבי יהודה קוק ידועות וגלויות. אסור לוותר, אסור לוותר על חלקי הארץ ששבו אלינו ברצון שמים מעל ובגבורות צה"ל למטה. צו הדורות הוא, שמצא ניסוחו בלשון הזהב של הרמב"ן, מצווה עלינו לרשת את הארץ "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות". הוויתור על חלקים מן הארץ בנפשנו הוא. נפשנו תרתי משמע – הקיום הפיסי והקומה הרוחנית.
אך מכיוון שכבר ישבתי לפניו והשיחה נמשכה, לא יכולתי שלא לנגוע בכל אלה – ולו רק בקצה הדברים.
מה נעים היה לשמוע מתק שפתיו של הרב בהשתפך נפשו על אנשי "גוש אמונים", אלה בני תורה העושים למען ארץ ישראל השלמה. לבו המה אליהם, כהשתוקק אב אל בניו.
"ויתור? נסיגה? הרי ארץ זו לא לנו לבד ניתנה, אלא לכל עם ישראל באשר הוא שם, לכל העם על כל דורותיו, לבנינו ולבני בנינו אחרינו – מי נתן לנו הזכות לוותר בשמם?"
דברי הרב ממקור אמונה איתנה יהלכו, ובהאזינך לנועם דיבורו, פקפוקים ובני פקפוקים – למה יאמרו הגויים! – אינם עולים עוד בלבך, ויודע אתה נאמנה כי אם העם ידרוך במסילה שסימנה לו ההשגחה, וידבק בכל לבו ובגופו בארצו המקודשת, בכל הארץ – אז אל פחד, צדקתנו כנוגה תאיר – רוח חדשה, רוח טוהר תפעם בקרבנו, עמנו בוא יבוא אל מנוחתו, וכבוד ה' עלינו יחפוף…
ו.
אנחנו קמים, צועדים אל הדלת, מתעכבים ליד הפתח הפתוח. השיחה מתגלגלת על מורי ישראל, על תנאים שנלחמים ברומאים – נושא ששמעתי עליו רבות מפי הרב בשיחותינו לפני הרבה שנים.
הרב אינו נפטר מן המבקר אצלו בלי דברי תורה. הוא מתעכב על בשיחה בין רבי יהושע בן קרחה – אשר לפי דעת כמה ראשונים היה בן של רבי עקיבא – ובין רבי יהודה הנשיא, והנמסרת במסכת מגילה כח, א. הוא רואה בשיחה זו הד של המתיחות וחילוקי הדעות שהיו קיימים בדור שלפני רבי בין רבי עקיבא, "נושא כליו של בן כוזיבא המלך", כלשון הרמב"ם, ותלמידיו – ובין החכמים שהתנגדו למרד.
הרב מסביר דבריו בארוכה. שלושת הצעירים המחכים בפרוזדור מתקרבים אלינו. הם עושים אזניהם כאפרכסת לשמוע דברי רבם. פניהם נוהרות. חש אני שבלבם כבר מחלו לי על שהתעכבתי אצל הרב קצת יותר מ"רגעים מספר".
כף ידו החמה של הרב בכפי. "מתי תשוב לארץ?", הוא שואל, וכשאני יוצא מלווה אותי ברכתו האבהית…
מתוך "הדואר" גליון י"ד, ה' באדר, תשל"ו
ד"ר טוביה פרשל
