מי הכיר לגרי״ד סולובייצ׳יק את אשתו טוניה? סיפר לי ד״ר ישראל [איזי] פרלמוטר, שלמד ולימד ב׳ישיבת רבינו יצחק אלחנן׳ (ישיבה-אוניברסיטה בניו יורק): ״כשהיה הרב סולובייצ׳יק סטודנט בברלין, הוא נסע פעם בקרון רכבת עירונית וראה שם בחורה יושבת וקוראת ספר ביידיש. זה סקרן אותו מאוד. הייתה זו תופעה לא מצויה, והוא יצר איתה קשר. בדיעבד התברר לו שהיא בת תלמיד חכם, אבל לא משם זה התחיל. אילו הייתה קוראת בגרמנית, זה לא היה מסב את תשומת ליבו, כמובן, אבל מי קרא אז בברלין ביידיש?
הקשר ביניהם היה מופלא. מאז פטירתה, הרב סולובייצ׳יק כבר לא היה אותו אדם. הוא היה שבור ורצוץ״ (הרב סולובייצ׳יק כתב על כך בכמה הזדמנויות. מ.ד.).
עוד הוסיף: ״לרבנית טוניה סולובייצ׳יק הייתה אהבת תורה גדולה. הרב, שעסק בהרבצת תורה ובהוראת פילוסופיה, שימש גם כרב הקהילה בבוסטון בתפקידים הכי קלאסיים של רבנות, כגון כשרות, גיטין וקידושין. לפתרון בעיית החינוך היהודי הוא ייסד יחד עם רעייתו את ׳ישיבת הרמב״ם׳ (בית ספר מיימונידס). באותה תקופה היה חידוש גדול בארה״ב שיהודים ילמדו בבית ספר משלהם ולא בבית הספר הכללי. מי העלה בדעתו אז שיהדות ארה״ב תגיע לשיעורים כאלו של התבוללות? הרבנית לקחה על עצמה את האחריות לשלם למורים של בית הספר ולהשיג תמיכות לקיומו.
גם בישיבה-יוניברסיטי היא הייתה מעורבת. מעשה בתרומה גדולה שהגיעה מאחד התורמים לישיבת רי״א, ומכיוון שמשכורות המורים היו דלות מאוד, רצה נשיא הישיבה, הרב פרופ׳ שמואל בלקין, שהתרומה הזאת תיועד לשכר כל המורים. היא טענה כנגדו שהתרומה היא לשם הרבצת תורה, ולכן יש להשתמש בה רק למלמדי הגמרא ולא למורי מקצועות החול. ואכן בסוף השתמשו בה להעלאת שכר מלמדי הגמרא ומלמדי התנ״ך״.
מישהו אמר לי שהישיבות והיחס לראשי הישיבות, מזכירים לו מבנה של כת. עניתי לו שבכת כולם מעריצים ומגדלים את ראשה, כשבישיבה זה בדיוק להפך – ראש הישיבה מגדל ומעצים את תלמידיו.
בנערותי הייתה לי חברותא בישיבת ׳עטרת ישראל׳. הייתי מופתע מכך שבאמצע שיעור של ראש הישיבה, הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט״א, היו בחורים צעירים מתווכחים איתו, ׳מפריעים׳ לו, מביאים ראיות סותרות לדבריו. אחר כך ראיתי שכך מקובל בישיבות. הייתי גם מתפלא לראות בחורים יושבים במקום של ראש הישיבה כשהוא לא נמצא… אולי אמרו שהוא לא מקפיד.
מד״ר ישראל פרלמוטר שמעתי שכשלמד בישיבת רבינו יצחק אלחנן, כבחור צעיר מאוד, לא הר״מ היה מוסר את השיעור, אלא אחד התלמידים היה נדרש ללמד את הגמרא, והר״מ היה רק מוסיף, מתקן ומעמיק.
סיפר לי הרב אליהו רייכנברג, רב ביה״כ ׳בית אברהם׳ ברחובות: ״אני זוכר את הרב שך בגיל 99, מקשה קושייה בשיעור הכללי בישיבת פוניבז׳ והתלמידים קשובים לגמרי. לפתע הרב שך חותך את השקט בבית המדרש, וצועק: ׳האם גם בעיניכם זו קושייה? אז איך אתם חיים איתה? מה עניתם לעצמכם? ואם זו לא קושייה, אז תגידו לי, תסתרו את דבריי. מהו השקט הזה?״.
לראש ישיבה גדול חשוב להקשיב לשיעורים של תלמידיו, ולא להפך. שיעור בחינוך ובדמוקרטיה…
