קוים לדמותו [1]
א.
ביקרתי אצלו בפעם הראשונה בביקורי הראשונים בירושלים. באתי בשנת תש"ח מאנגליה עם המתנדבים לצה"ל. רוב שרותי עשיתי בגליל. לימים עליתי לירושלים ועשיתי דרכי אל בית הרב ברחוב הישיבה.
הרבנית ע"ה פתחה את הדלת. נתנה עיניה בתמיה בצעיר הלבוש קצרות ושאלה: "האם באת לשאול 'שאלה' ". "לא", עניתי "באתי לשוחח עם הרב".
היא הכניסתני לחדר. כעבור רגעים מספר הופיע הרב מעוטר הזקן הלבן והרחב ובעל הפנים המפיקות עדנה ורוך.
הרב משולם ראטה הנו היום הזקן בין רבני גליציה שנשרדו מן השואה. עוד לפני ששים שנה יצא שמו לפניו כאחד העלויים הגדולים הבקיאים להפליא בש"ס ופוסקים.
כאשר גלה במלחמת העולם הראשונה עם גולת גליציה לווינה צירפו אותו לדיוניהם זקני רבני גליציה שמצאו להם מקלט באותה העיר.
והרי כך הוא מספר בתשובה שכתב כעבור ארבעים שנה על היתר קיטניות בפסח: "בדור שלפנינו בזמן מלחמת העולם הראשונה בהיותי בגולה בווינא ישבו על מדוכה זו רבנים מפורסמים ובראשם הגאונים הר' מאיר אריק מבוטשאטש והרא"מ שטיינבערג מבראד והר' יוסף ענגיל מקראקא ז"ל וגם אני הצעיר נמניתי עמהם ואחר המשא ומתן והויכוחים החלטנו להתיר בשעת הדחק".
הוא שימש רב ואב"ד בכמה קהילות בגליציה – במילניצא, חראסקוב ושאץ עד שנתקבל כרב ואב"ד בצ'רנוביץ, קהילה גדולה בישראל בת שבעים אלף נפש. בימי מלחמת העולם השניה היה עד לחורבן קהילתו, סבל בכל צרותיה ותלאותיה עד שנמלט מגיא ההריגה ועלה לארץ ישראל בה הוא משמש כיום כחבר מועצת הרבנות הראשית.
הרב ראטה מסמל באישיותו את תפארת גדולי גליציה של העבר הלא-רחוק. גאוני וגדולי גליציה הרבה פנים היו להם ובדעותיהם ושיטותיהם היו שונים זה מזה–אך קו אחד היה משותף לכולם: הם לא הסתפקו במקצוע אחד בתורה. ידם היתה נטויה על חלקיה המרובים של תורת ישראל. עינם היתה בכל: הלכה ואגדה, מפרשים ופוסקים, ראשונים ואחרונים. לא רק בש"ס אלא גם במדרשים היו בקיאים נפלאים. לא רק דרכי המפרשים ושל קובצי ההלכה היו נהירות להם אלא גם ספרות השאלות ותשובות של ארצות ותקופות שונות היתה פרושה וברורה לפניהם כשלמה.
נפשו והגותו של הרב ראטה – שלא מנע עינו גם מספרות ההשכלה ומספרות אירופה – פזורים על שטחים רבים. על ודו"ק במהרש"א, על ביאורי הגר"א מווילנא, על שנינה של האבן-עזרא, על מקום סתום במורה נבוכים, על דבר תימה בתוספות יום טוב, על רמז דק במאור עינים לר' עזריה מן האדומים – על כל אלה היה עמל ויגע. בכל מקצועות התורה עסק ובכולם ירד לעומקו של דבר.
שנינו: "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו". היה מפרש ר' נפתלי כ"ץ: תדבר עמו בדבר הלכה שמתוך כך אתה מזכיר אותו, מזכיר אותו דברים הרבה, דברי תורה הגנוזים עמו יעלו ויעברו אותו.
נתקיימו בי הדברים וראיתים במו עיני. יושב הייתי לפני הרב ובכל דבר שהייתי נוגע בו, היה עונה לעומתי בחבילות, בחבילות של דברי תורה. ובכל דבר שהיה אומר החלטיות ותקיפות דעתו היו מדברות מתוכו.
השיחה נתגלגלה על המהר"ץ חיות. ילדות היתה בי ואמרתי: דומה עלי שיש דמיון רב בין הגהות הרש"ש ובין הגהות המהר"ץ חיות. חשבתי כך מכיון שחידושי הש"ס של שני הגדולים האלה היו חביבים עלי במאד.
רק יצאו הדברים מפי והוא נתן בי עינים של תימה. "כיצד אפשר לומר כדבר הזה" אמר כשידוע האחת שלוחה לפניו, "הגהות המהר"ץ לא ספריו הן ליקוט, הרש"ש הוא כולו מקור!"
וכך דרכו לדבר בכל דבר – בתוקף הדעת. תוקף הדעת הבא לו מידיעתו העמוקה והרחבה.
מאז ביקורי הראשון אצלו הייתי בא אליו לעתים תכופות, עושה הייתי אזני כאפרכסת לשמוע אמרי פיו. זקן וחולה הוא האיש והדיבור קשה עליו ביותר. בעד רגעים של שיחה הוא משלם בשתיקה ממושכת. כל אימת שהיה מפסיק בדיבורו והיה רואה עיני כשהן עדיין תלויות בשפתיו, היה שולח בי מבט כאילו רצה לומר: עכשיו באת? עכשיו כשאין כוחי עוד עמי…
אמנם עוד לפני שנים רבות הגה תכנית-לימודים חדשה שעשויה היתה להכניס ולהשליט צעירי ישראל בכל מקצועות התורה: תנ"ך ומבאריו, ש"ס ומפרשיו, פוסקים וספרות המחקר.
הוא הציע ופרסם תכניתו ברבים – אך לא זכה לראות בהגשמתו. את בנו יחידו לימד וחינך לפי תכנית זו. והבן היקר והמצויין מת עליו בבחרותו והוא רק בן י"ט שנה.
הרבה עמל ראה הרב בחייו. רבות סבל. תורתו קנה מתוך יסורין, והאבל על הבן ליווה אותו בכל מהלכיו.
ב.
פעם כתבתי מאמר על חרם ספרד, בו הבאתי דעות רבנים וחוקרים שחרם כזה לא הוכרז מעולם והוספתי קצת ממה שהיה נראה לי כסיוע לדבריהם.
הרציתי דברי לפני הרב. הוא האזין בקשב ולאחר מכן העיר: "אראה לך מקור, ממנו יוצא במפורש, שלא היה חרם כזה – ואשר לא עמדו עליו הדנים בענין".
הוא פקד עלי להוציא את שו"ת המבי"ט ח"א ולעיין בסימן ש"ז.
והרי תורף השאלה והתשובה.
יהודי עיר אחת עשו הסכמה שכל מי שבא לעיר והוא ואביו נולדו באיטליה, אע"פ שאבי אביו בא מפורטוגל, קשטיליה, אראגון או מלכות אחרת, עליו להצטרף לעדה האיטלקית. בני העדה האראגונית מחו נגד הסכמה זו בטענה כי אינו מן הדין שאיש ממוצא משפחה אראגונית יצטרך להצטרף לעדה האיטלקית רק בשביל שהוא ואביו נולדו באיטליה.
המבי"ט פסק כי הצדק עם עדת אראגון, ואחד מנימוקיו היה כי ההסכמה פועלת רק לטובת העדה האיטלקית ולא לטובת עדת אראגון. קורה אמנם כי יהודי יוצא אראגון מקים משפחה באיטליה, אך אין מזדמן כי יהודי איטלקי ילך לאראגון ויוליד שם בן ונכד, אשר בבואו לעיר עליה המדובר יצטרך להצטרף – לפי ההסכמה – לעדת אראגון, כי: "אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה. ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ עמו ישראל בזמן קרוב".
"מתשובה זאת ברור כי למבי"ט לא היה ידוע דבר על אודות חרם על ספרד" – הסביר לי הרב – "כי אם היה קיים חרם כזה, אז היה המבי"ט כותב בפשטות כי לידתו של בן משפחה איטלקית באראגון לא תתכן בגלל החרם האוסר דריכת כף ורגל יהודית שם לעולמי עולמים. ובכן כתב המבי"ט כי אם גם יתבטלו הגזירות בעתיד לא יבוא יהודי לשם כי הרי ה' יקבצנו לציון. צריכים גם להדגיש כי ר' משה מטראני כתב הדברים האלה בימי העליה הגדולה לצפת".
פעם סיפרתי לו את שקראתי על רוכל יהודי מצפון אפריקה בתיאור אנגלי של לפני מאה שנה. מסופר שם כי הרוכל היהודי היה מכפתר – שלא כדרך כל העולם – את צד ימינו של מעילו על צדו השמאלי. למקרא הדברים האלה עלתה בי המחשבה כי אולי גם היהודים הספרדים היו פעם נוהגים – בדומה למנהג יהודי מזרח אירופה – לכפתר את בגדיהם צד ימין על צד שמאל מטעם "להגביר את הימין על השמאל", אשר יסודו בקבלה.
רק סיימתי דברי והרב כבר מעיר: "הזכרת הגברת ימין על שמאל. בוא ואראה לך דבר מענין ברמב"ם".
פתח את משנה תורה (הלכות תפילה פרק ה' הלכה ד') ונתן לי לקרוא:
"תיקון הגוף כיצד: כשהוא עומד בתפילה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאלו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאלו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו".
והרי הדברים "הימנית על השמאלית" אינם מצויים בתלמוד (ראה כסף משנה שם) והם הוספה של הרמב"ם. וכבר העירו על כך כמה מן הפוסקים – ממשיך הרב – בקשר ליסוד הגברת הימין על השמאל.
כאלה וכאלה שמעתי מן הרב. הערות והארות יקרות על כל דבר שהבאתי לפניו. כאן הערה בדברי החתם סופר, כאן ביאור של דברי הגר"א, כן הדבר בנודע ביהודה – מרגליות יקרות, יקרוב עד מאד. לא הייתי בא לספור אותן לא הייתי מספיק.
ג.
לימים עבר לבני ברק ולא יכולתי עוד לבקרו. לעתים קרובות היה בא לירושלים להשתתף בישיבות מועצת הרבנות הראשית, ואז הייתי נמצא שוב במחיצתו. הייתי יושב אצלו בחדר מלונו והייתי מטייל עמו ברחובות.
ממעט היה בדיבור כי היה קשה עליו מאד. ובכל זאת מתאמץ היה להנות אותי בכמה "דברים יקרים".
פתח את חומש מקראות גדולות שתמיד היה נושא עמו ופקד עלי לעיין באחד המפרשים. קראתי וחכיתי למוצא פיו. "נו, כבר קראת והבנת"–שאל–"אבן עזרא או רמב"ן כזה מסתכלים בו כלאחר יד ומבינים?"
עיינתי שוב, והפעם נדמה היה עלי כאילו לא למדתי מעודי אלף-בית. מסתכל הייתי בדברי המפרש כתרנגול ב"בני אדם". גמגמתי: נו.
הוא הסביר לי. ודברים היו צהירים ונהירים. לאחר שגמר את דבריו, הוסיף בשארית כוחו בשפה רפה: "דאס וועט שוין זיין שכר שימוש פאר היינט" (זה יהיה כבר שכר שימוש להיום).
הרבה ממה ששמעתי ממנו כבר שכחתי, הרבה בודאי עוד אשכח – אך מלים אלה: "זה יהיה כבר שכר שימוש להיום", לא אשכח לעולם.
הרי האיש הזה שתורתו קנה בעמל וביסורין, שלוה לא ידע וצער סבל היו תמיד מנת חלקו, ולא נהנה אפילו מקצת שבמקצת מכבוד התורה שמגיע לו – הרי הוא מסרב לקבל ללא תמורה אפילו שימוש קל מהדיוט שבהדיוטות, והוא מתאמץ בשארית כוחו להעניק לו את שכרו! כאלה הם גדולי ישראל האמיתיים!
ל"ו צדיקים נסתרים
רבי יצחק יעקב ריינס היה אומר: לפי מסורת עתיקה שתולים בכל דור ודור ל"ו צדיקים (סוכה מ"ה), שבזכותם העולם מתקיים, והם צדיקים נסתרים. מדוע דווקא נסתרים? כי יש ומשאת נפש נשגבה נראית בעיני ההמונים כדעה נפסדת, והם מרננים אחרי נושאיה ורודפים אותם. לפיכך אותם יחידי-סגולה הדבקים בשאיפה, שאין דעת הבריות נוחה ממנה, ואינם חסים על חילול כבודם ברבים, הם מן הצדיקים הנסתרים, הואיל ובגלוי אינם נחשבים בעיני העם לצדיקים, ועליהם העולם עומד, כי לקיומו הרוחני של העולם דרושים בני-עליה מעטים אלה, השמים נפשם בכפם במלחמתם לאמת שלהם… (מהרי"ל מימון בפתיחה לספרו "אנשים של צורה")
חובב מחברים
בשנות הארבעים הגיע הרב י. ל. מימון ללונדון לרגל עבודתו הפוליטית. בשהותו בעיר הוזמן לדרוש בבית הכנסת הגדול "מחזיקי הדת".
הלכתי לשמוע אותו בלוית מורי ורבי, הרב נחמן שלמה גרינשפאן, שנפטר לפני זמן קצר.
לאחר הדרשה התחבקו הרב מימון והרב גרינשפאן שזה שנים לא התראו איש את אחיו.
פתח הרב מימון שיחתו עם מורי: "מה הם הספרים החדשים שרכשת לך באחרונה?"
אינני יודע אם היה ביד רבי לספר להרב י. ל. מימון על ספרים חדשים שלא ידע עליהם מקודם. אך זה אני יודע. לא זז הרב מימון מלונדון עד שלקח עמו מספרי רבי, כלומר, מחיבוריו בכתב יד. ולא יצאו שנים מרובות והוא פרסם אחד מהם "משפט עם הארץ", בהוצאתו, "מוסד הרב קוק".
ט. פרשל
ב"ה, ירושלים עקו"ת, ט' אייר תשכ"ב [2]
לכ' מערכת "אור המזרח", ניו יורק
רוב שלום מציון וירושלים.
התפלאתי לקרוא בחוברת האחרונה של "אור המזרח" במאמרו של ט' פרשל על הגר"מ ראטה שליט"א על דבר ההבדל שבין הגהות מהר"ץ לבין הגהות הרש"ש. ש"הגהות המהר"ץ הן ליקוט והרש"ש הוא כולו מקור". תמה תמה אקרא, כל המעיין בהגהות מהרצ"ח לא יראה זכר לליקוט, אדרבא הגהותיו טבועות בחותמו וזיוו המיוחד של המהר"ץ חיות הידוע לנו מספריו הנפלאים.
וביחס לשוני שבין שתי סוגי ההגהות הללו הרי זה ברור כדלהלן: הגהות מהרצ"ח הן הערות בהירות והגיוניות עם אב של מדעיות על טהרת הקודש כדרכו בקודש בספריו המצוינים, אלא ששם הוא בא בארוכה ובהגהותיו בא בקצרה. כמו כן אין הגהותיו רצופות על כל דברי הגמ' אלא הערה מאירת עינים פה ושם. ואילו הגהות הרש"ש הן עמידה על המשמר בכל דיבור של הגמ' רש"י ותוס' לסלק כל מכשול הן בנוסח הדברים לתקן את הגירסא הנכונה והן לפענח כל סתום בהבנת הדברים, והכל בלשון קצרה שבקצרות, מלבד במקומות מיוחדים המחיבים אריכות כלשהי.
בשעה שהגהות המהר"ץ הן בבחינת תבלין הרי הגהותיו של הרש"ש הן לחם וצורך ראשון לכל לומד לפנות את העיקולי והפשורי בדרך לימודו.
בכבוד
הרב בנימין ליפקין, ירושלים
הערה:
לא היתה בכוונת הדברים שהבאנו משום שלילת מקוריותן של הגהות מהר"ץ חיות על ש"ס. ברם ברבות מהערותיו אין בדעת המהר"ץ להיות מקורי, אלא הוא מצטט או מציין, כיד בקיאותו הרחבה והגדולה בספרות התלמודית והרבנית, מקורות שיש בהם משום ענין לדברי הגמרא עליהם הוא מתעכב. מצד אופין זה של ההגהות נאמר שיש בהן משום לקוט בעוד שהרש"ש הוא כולו מקור.
לא באנו עם זה לחלוק על הגדרותיו היפות והנכונות, נכונות עד מאד, של הכותב הנכבד שהנהו ממצוייני החכמים, הן בתורה והן במדות, של עיר הקודש.
מאת טוביה פרשל
[1] הרב משולם ראטה והרב י. ל. מימון חברים ותיקים הם, וידידות עמוקה ורבת בשנים מקשרת אותם. מן כתבי הרב ראטה פורסמו בקבצים שערך הרב מימון. כן יצא גם ספרו הגדול "קול מבשר" בהוצאת מוסד הרב קוק, שהרב י. ל. מימון הוא מיסדו ומנהלו.
[2] אור המזרח י. מכתבים למערכת.
