לחברים ומכרים לא מועטים שלי יש יחס אמביוולנטי לממון. התחושה שלהם היא שכביכול העיסוק בכסף ובוודאי העושר והחומריות פוגעים באדם ובאפשרות להיות איש רוח, להיות עובד ה’, להיות אידיאליסט. נראה שמחשבות אלו נטועות בתפיסות מסוימות בעולם היהודי במהלך דורות רבים- החל ממשפטו של קהלת “עושר שמור לבעליו לרעתו” (המצוטט ללא חלקו הראשון) דרך הרמב”ם בהקדמה למשנה ש”חורבן הנפש בתיקון הגוף ותיקון הנפש בחורבן הגוף” ורבנו בחיי שסובר ש”ככל שיוסיף הישוב בניין יוסיף השכל חורבן”, ועד המלבי”ם (יהושע כד יט) שכותב ש”גדר הקדושה הוא שיתנשא על כל ענייני החומר והבשר אל עניינים אלוקיים רוחניים וזה נמנע עם כוונתכם אל הגמול שהוא לטובת עצמכם.” יש לי חבר שאצלו בבית הגדילו לעשות כשחינכו אותם תמיד שהעשירים הם מסכנים- ושאין לך מושג איזה צרות יש להם.
כמובן שאיני בא לצאת חוצץ כנגד תפיסה זו (אם כי יש מגדולי ישראל כרס”ג שלא הסכימו עם כך), ובאמת נראה שיש סכנה בכך שאדם שיש לו רכוש רב ילכד בצורך לשמרו. מן הצד השני, אציין שדומני שעניים עסוקים לא פחות בענייני פרנסה ולעיתים אף יותר.
בין כך או כך, באחד הימים, כשלמדתי פסקה של רבי נחמן מברסלב, הופתעתי לראות את הדברים הבאים:
“דַּע שֶׁיֵּשׁ שְׁבִילֵי הַתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הִתְבּוֹנְנוּת גָּדוֹל מְאֹד.
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת, כִּי – אִם עַל – יְדֵי עֲשִׁירוּת.
כְּמוֹ שֶׁבִּפְשָׁטֵי אוֹרַיְתָא ‘אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה’, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עַל כָּל פָּנִים פַּרְנָסָה.
כְּמוֹ כֵן לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת, שֶׁהוּא גָּדוֹל מְאֹד, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאֹד.
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הוֹן רַב, וְלֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ. כִּי צָרִיךְ כָּל הוֹן דְּעָלְמָא, לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת.
… וְעַל כֵּן מׂשֶׁה וְכָל הַנְּבִיאִים הָיָה לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאֹד, כְּדֵי לָבוֹא עַל יָדוֹ לַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת. וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ בְּהַתּוֹרָה הִתְבּוֹנְנוּת הַזֹּאת, עַל כֵּן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה הוֹן.
וְכֵן כָּל מִי שֶׁעָבַר דֶּרֶךְ יָדָם הַתּוֹרָה, הָיָה לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְאֹד. דְּהַיְנוּ מׂשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהֵבִיא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל … וְכֵן רַבִּי שֶׁסִּדֵּר וְחָתַם הַמִּשְׁנַיּוֹת, וְכֵן רַב אַשֵׁי שֶׁהָיָה חֲתִימַת הַתַּלְמוּד, וְסִדֵּר אֶת כָּל הַתַּלְמוּד, שֶׁגַּם – כֵּן הָיוּ עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים מְאֹד כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.” (ליקוטי מוהר”ן קמא, ס)
בעת שלמדתי את הדברים, לא ממש הבנתי אותם. חבר שהראיתי לו אותם סבר שזו מטאפורה, לדעתו רבי נחמן דיבר על עושר רוחני. נראה היה לי שקשה לומר זאת בתוך הדברים. במשך זמן רב התהלכתי עם חוסר ההבנה, מדוע לעשירות יכולה להיות השפעה על ההבנה בתורה, ומדוע יש לאנשים עשירים עדיפות בדברים מסויימים בלימוד התורה.
השבוע, בעת שנסעתי ברכבי לירושלים, שמעתי הרצאה מוקלטת של מלינדה גייטס (אשתו של ביל גייטס מייסד מיקרוסופט). מלינדה ובעלה הקימו קרן צדקה של עשרות מליארדי דולרים, את רוב כספם הם השקיעו בקרן הזו והביאו עשירים רבים נוספים להשקיע בה. היא סיפרה שמאז ילדותה חינכו אותה להתנדב ולתת לזולת, ומעת נישואיהם היה ברור לה ולבעלה שהם ישקיעו את כספם בכך. היא הסבירה בהרצאה את מטרות הקרן וכיצד הם פועלים למגר מן העולם את המלריה והאיידס (בארצות מסוימות הם הצליחו במידה רבה), כיצד הם הצליחו להקטין בחצי את תמותת התינוקות בארצות אחרות במזרח הרחוק, וכיצד הם פועלים בכל רחבי העולם לשנות את החינוך, ולשפר את יכולתם של העניים לקבל חינוך טוב. ההרצאה הייתה מרתקת.
פתאום, בכניסה לירושלים, הבנתי את רבי נחמן. מלינדה גייטס חיה עם אופק אחר משלי. הפרספקטיבה שלה, האופקים שלה, הרעיונות שלה אחרים לגמרי משלי. כאשר היא רואה את המשפט “כי ימוך אחיך” ההקשר שלו הוא אחר לגמרי מההקשר שבו אני מבין אותו. מתוקף יכולותיה הכלכליות היא תופסת את העולם אחרת, חולמת אחרת, חושבת אחרת. כאשר אני חושב על עשיית טוב, אני חושב על שכני, על חברי וחבריהם שנקלעו למצוקה, ועל אנשים במדינת ישראל. כשהיא מדברת על צדקה, כשאדם כמוה קורא את התורה, את מצוות צדקה, היא חושבת בקנה מידה אחר לגמרי, צורת המחשבה שלה, הרעיונות שלה, האפשרויות שלה נמצאים במקום אחר לגמרי מאשר רעיונותיהם של אנשים רגילים.
ולכן נדמה לי שאכן פשר דבריו של רבי נחמן הוא שאדם בעל אופק רחב וגדול, אדם שיכול להרשות לעצמו לחשוב אחרת לגמרי, לחלום בגדול, לצאת מעצמו וממלחמת הקיום ולהתבונן על הזולת, ואם הוא עשיר באמת על העולם והיקום כולו- יבין את התורה אחרת, ילמד אחרת, יחיה אחרת.
פתאום, בכניסה לירושלים הבנתי, שהלימוד הוא החיבור ומפגש בין האדם, האופק והכלים שלו, שבהם הוא מבין, שופט ופועל במציאות לבין התכנים אותם הוא פוגש. אדם עשיר, בעל אופק יכולות, הבנה ואמון בעצמו בעל חלומות גדולים והבנה גדולה של המציאות, נפגש אחרת לגמרי עם תכני התורה מאשר אדם שאין לו מאומה (ויתכן אגב, שאדם עני, יבין דברים שעשיר אינו מסוגל להבין, כי אין לו כלים להבין את המחסור והקושי שהעני מכיר היטב).
דומני שרוב האנשים שאנו מכירים היום, עשירים בהרבה מרוב עשירי העולם בתקופתו של רבי נחמן, של הרמב”ם ושל רבנו בחיי. אנו חיים בתקופה שבה אימת הרעב והחסר אינה מצויה ברוב העולם המערבי וביחד עם העשירות שנפלה עלינו, העולם הולך ונהיה קטן- כפר גלובלי. מתוך כך נראה לי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאמץ פרספקטיבה של עשירים, לחלום ולחשוב בגדול, הכי גדול שרק אפשר, לצאת ממלחמת הקיום ולהתבונן על הזולת, על העולם ועל היקום, ואז אולי, גם אולי נוכל להבין את התורה אחרת, נבין את “שבילי התורה שיש בהן התבוננות גדול מאד”.
בין אם הרמב”ם ורבנו בחיי צודקים בנוגע לחומר ולעשירות, ובין אם רס”ג ורבי נחמן, יש לי חבר שפסק פעם בסוגיה הזו באופן נחרץ, הוא קבע ש”עדיף להיות עשיר ובריא מלהיות עני וחולה”. ונראה לי שעם זה, כולם היו מסכימים.
ר' משה וינשטוק
