שנים רבות למד ב"ישיבת חכמי לובלין". הוא היה כרוך מאוד אחרי רבו, והרב היה משתבח ומתפאר בתלמיד. כאשר שאלו את רבי מאיר שפירא זצ"ל על עילויים מצויינים הלומדים בישיבתו הזכיר ראשונה את "פנחס מדוקלא", שיודע על-פה אלפיים ומאתיים דפי גמרא עם כל התוספות. פשוטו כמשמעו.
עוד לפני שבא לישיבה יצא שמו לפניו בגליציה. הוא למד אצל סבו, הרב דוד צבי זעהמאן, רבה של עיירת מולדתו דוקלא, ומחבר "קב זהב", שו"ת ו"מנחת סולת", ב"ח, על המצוות. בשנת תרפ"ה, והוא נער, הוציא ספר חידושים "פרי פנחס" ומשנת תרפ"ו עד תרפ"ט ערך ירחון רבני בשם "אהל תורה". הוא עמד בקשר מכתבים עם רבנים גדולים, ואלה הביאו מדבריו בספריהם.
בשנת תר"ץ, שנת פתיחת הישיבה, בא ללובלין. לאחר פטירתו של רבי מאיר שפירא נתמנה ר' פנחס להיות בוחנם של אלה שרצו להתקבל לישיבה, כי רק מי שידע על פה מאתיים דפי גמרא מותר היה לבוא בשעריה.
הנני יושב בדירתו של הרב. מדפים מלאי ספרים מן התיקרה עד הריצפה. ספרים נערמים על שולחנות ותיבות. הרב יושב בקצה ספה גדולה. הוא כבן שישים וחמש. פניו רכות, גבות-עיניים עבות. ידו מושכת בזקנו המלא והלבן. שיחתו קולחת לאט, בנחת. עצב עמוק מביעות עיניו החומות כשהוא מספר על נסיעותיו ברחבי פולין בשליחות הישיבה. הודיעו בעתונים: ביום פלוני יהיה בעיר פלונית ויתאכסן במלון פלוני – וצעירים שנפשם חשקה בתורה התייצבו לפניו לבחינה. בזכרונו חרותה במיוחד דמותו של נער, בן שתים-עשרה. וולוול כהן מלודז. הוא ידע על פה כל מסכת נדרים עם הר"ן וכל מצוות התורה על סדרן. וולוול הקטן נתקבל לישיבה, והוא היה צעיר תלמידיה.
כאשר פרצה מלחמת העולם השניה היה ר' פנחס בעיירת מולדתו. ימים קשים עברו עליו תחת השלטון הנאצי. הוא הופיע בפני הגסטאפו, במקום זקנו, רב העיירה. הודיעו לו כי בתוך שש-עשרה שעות על כל היהודים לעזוב את דוקלא. תודות להשתדלותו ניתן לכשישים סוחרים להישאר במקום, אך הוא היה צריך לערוב ל"התנהגותם הטובה". לאחר שכמה יהודים התחבאו ולא יצאו את העיירה עם המגורשים, נעצר הרב ונשלח למחנה ריכוז.
הוא נמלט מן המחנה. כעבור זמן הוא בורח משטח-הכיבוש הגרמני לשטח-הכיבוש הרוסי. באישון לילה הוא חוצה ברגל את הנהר סאן, וכמעט שטבע בגליו.
מן השטח הסובייטי הוא מנסה להגיע לליטא, שאז היתה עדיין עצמאית. הוא מזה-רעב ושבע-פגעים. בגדיו בלואים, נעליו מרופטות ועטופות מסמרטוטים. הוא נוסע מעיר לעיר עד שהוא מגיע לעיירות הספר. כמה פעמים נעצר על-ידי משמרות סובייטיים. סוף-סוף הוא מצליח "לגנוב את הגבול".
בווילנא הוא פוגש חברים מן הישיבה בלובלין, הם מקימים מחדש את הישיבה, והוא אחד ממנהליה. לאחר פלישת הסובייטים לליטא, מצליחים רבים מבני הישיבות להגר. דרך סיביר הם נוסעים ליפאן. לאחר שעשו תקופה מסויימת בקובה (קו"ף חלומה, בי"ת סגולה), גורשו לשנגהאי, ומשם בא ר' פנחס לקנדה. השנה 1941.
כעבור כמה שנים ב-1944, סיפר על תלאותיו וטלטוליו בשנים הראשונות של המלחמה בעתון "קענעדער אדלער" – והדברים הופיעו גם בצורת ספר "פון נאצישען יאמערטאל".
בראשונה שימש בבית כנסת במונטריאל, אף היה ראש ישיבת "מרכז התורה". כעבור שנים נלקח אחר כבוד להיות רב ראשי וראש בית-הדין של העיר. הוא גם ראשה של ישיבת ליובאוויץ המקומית.
הוא אהוב על בני העיר. ענו מאוד האיש. אוהב שלום ורודף שלום, ודעתו קרובה אצל כל אדם. מקבל רק משכורת ודוחה בשתי ידים כל תשלומים, מתנות או מענקים שרבנים אחרים נהנים מהם לרגל חתונות, ועוד. ידו פתוחה לכל נצרך, והוא עושה ומעשה בכל לבו למען מפעלי חסד וחינוך.
הוא מצניע-לכת עם אלוקים ואדם. כיצד היו בניו ל"בני מצוה"? לא שלח הזמנות, לא גילה דבר לאיש. יום ב' בשבוע, יום בו קוראים בתורה. הוא ניגש לגבאי בית הכנסת ומבקש לקרוא לתורה את בנו שהגיע למצוות. האב מברך "ברוך שפטרני"… לאחר התפילה הוא מוציא "משקה". שותים "לחיים". הוא מסלק מן השולחן את הבקבוק כשהוא עדיין חצי-מלא. "השאר יהיה שמור לבר-מצוה של בני השני", הוא אומר, ו"החגיגה" נסתיימה. כמעשה ה"בר-מצוה" של הבן הראשון היה ה"בר-מצוה" של השני. לפני שש שנים מלאו י"ג שנה לבן השלישי. מאז מלחמת ששת הימים מקום המקדש בידינו. הרב והרבנית ובנם עולים לירושלים. הבן עלה לתורה ליד הכותל. הכל בלי "טראסק", בלי עסק גדול.
הרב טרוד מאוד בישיבה בדין – רבים הסכסוכים המובאים אליו להכרעה – באמירת שיעורים ובעסקי ציבור, ואין עתותיו בידיו לרשום חידושי-תורתו, כפי שהירבה לעשות בימי צעירותו. לפני תשע שנים פירסם קונטרס קטן "פני שלמה".
בשבוע שעבר עשיתי כמה ימים במונטריאל. באתי לראות את אחינו, מעשיהם ומוסדותיהם. כל היום הייתי עסוק מאוד, ובערב באתי להינפש בחברתו של הרב, אותו אני מכיר זה עשרים וארבע שנים. איחרנו שבת בשיח. ר' פנחס גדל על מסורתם של הרבנים הגדולים של גליציה ועליהם גאוותו. הוא ראה הרבה, קרא ושנה הרבה מאוד, בתחומים שונים שוטטו עיניו – והוא כבור סוד שאינו מאבד טיפה. כמה מושכים דבריו, מה נעימה שיחתו!
הדואר
כ"ז סיון, תשל"ו
ד"ר טוביה פרשל
