'שמעתי את הסיפור מבעל המעשה, הרב הפרופסור אריה צבי שטיינפלד ז"ל, שהיה ראש החוג לתלמוד באוניברסיטת בר אילן. הוא, הרב שטיינפלד, הגיע לישיבת פוניבז' בשנת תש"ח או תש"ט, בגיל חמש עשרה, שריד חרב מאירופה ו"עולה חדש".
והנה, הגיע יום כיפור, והוא חלה. הרופאים וגם ה"חזון איש", אסרו עליו לצום. והוא שוכב בחדרו, לבדו, ומיצר על כך שאינו יכול להתפלל עם כולם. והנה בשעת תפילת מוסף נכנס לפתע לחדר ה"אלטערער בוחר" של הישיבה, שהוא גם המובחר בתלמידים, [הרב] יעקב אדלשטיין, ובמשך שעתיים למד אתו יחד את סדר העבודה – התלמיד החדש בן החמש עשרה שכמעט לא היה מוכר, עם הארי שבחבורה.
המחווה הזאת ריגשה מאוד את הרב שטיינפלד, ושישים שנה אחר כך, כאשר סיפר לי את הסיפור, עדיין היה נרגש עד כדי דמעות. הרב שטיינפלד ז"ל נפטר שנתיים או שלש לפני לפני הרב אדלשטיין. קיבלתי את רשות אלמנתו, הגברת שרה שטיינפלד להעביר את הסיפור. היא הוסיפה לי שאכן תמיד כשהיה מספר את הסיפור הוא היה מתרגש עד כדי דמעות.
----
מוסר השכל [מלבד מוסר ההשכל הפשוט]: מה שבאמת אכפת לאנשים בך הוא איך אתה מתייחס אליהם. לא כ"כ מעניין אותם כמה אתה חכם או כמה אתה מוצלח. אכפת להם איך אתה גורם להם להרגיש. לכן הרב שטיינפלד התרגש מזה לאחר ששים שנה.
