החידוש העיקרי בתקופת מנדלסון היה התרגום האשכנזי לתנ״ך שנעשה על ידו ועל ידי תלמידיו. אומנם יש בזה משום עבודה ענקית גם בתרגום גופו וגם ב״ביאור שעל ידו״.
כפי שהמחברים מבארים בהקדמתם – כל כוונתם היתה לשם שמים, להראות למלכים ושרים את יופייה של התורה והנבואה שלנו, לקיים מה שנאמר (דברים כח, י): ״וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ד׳ נִקְרָא עָלֶיךָ...״ – אכן גם על זה הרעישו עולמות הגאונים הגדולים אריות החבורה שבימים ההם, כמו ר׳ יחזקאל לנדא ז״ל בעל ״נודע ביהודה״ ו״צל״ח״, ר׳ רפאל הכהן ז״ל בעל ״ושב הכהן״ רב לקהילות אה״ו, ר׳ פינחס הלוי איש הורביץ ז״ל בעל ״הפלאה״, ועוד.
גם על זה נאמר: ״מה שהיה הוא שיהיה...״. כי לפני התרגום האשכנזי היה התרגום היווני, זהו התרגום הראשון בישראל. וגם על זה אמרו חז״ל: ״מעשה בתלמי המלך שכנס ע״ב זקנים והושיבם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם. נכנס לכל אחד מהם, אמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם! נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתן לדעת אחת״ (על פי מסכת סופרים א, ז).
הננו רואים, שאף על פי שמן השמים היה כל הדבר, שהרי ״נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד״, ועוד יותר – דרשו חז״ל על זה במגילה (ט, ב) את הכתוב ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״, שעל זה כבר כיוון נח, ש״יפיפותו של יפת תהא באהלי שם״, בכל זאת, משנה לא זזה ממקומה: ״והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל״.
כי בכל עגל יש שור בכוח, שור שקרניים לו וכוונתו להזיק. גם המעשה הזה, מעשה בתלמי המלך, אם שלכאורה ולמראית עין אין בזה שום שמץ רע ואיזו מחשבת פיגול שהיא, אבל התוצאות מזה היו רעות למאוד. ומזה יצא אחר כך שור הבר בפקודתו: ״כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק בא־לוהי ישראל״ (בראשית רבה ב, ד).
כי שני איסורים יש לנו: איסור של קדשים בחוץ ואיסור של חולין בעזרה, וגם בזה נאמר ״עבירה גוררת עבירה״, ואם מוציאים קדשים לחוץ – סופו של דבר שיכניסו גם חולין לעזרה.
המוציא קדשים לחוץ, אפשר שתהא כוונתו רצוייה, שיתפשטו הקדשים בכל הגבולות, אבל הוא אינו מחשב הפסד עבירה כנגד שכרה – כי על ידי זה הוא מביא לידי טשטוש הגבולות ועירבוב התחומים בכלל – הקדשים לחוץ יביאו לידי הכנסת החוץ אל הקדשים.
מעתיקים את התורה ליוונית, והסוף – מעתיקים את היוונות לתורה. מכניסים יפיפותו של יפת באהלי שם, אבל לאט־לאט נכנס גם רוחו של יפת, שאינו יפה כלל וכלל לאהלי שם, וצר המקום להכיל, והאוהל שלנו נסתר לגמרי.
״האי תנא: הוצאה – ׳הכנסה׳ קריא ליה״, הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים תביא גם לידי הכנסה, להכניס את הרשות הרבים של כל הגויים לתוך רשות יחיד שלנו והסוף שתתבטלנה הרשויות לגמרי. ואם מוציאים מההיכל שלנו למחנה היוונים, סופו של דבר – ״נכנסו היוונים להיכל״.
ואם הזקנים מעתיקים את התורה ליוונית, הנה הכוהנים מעתיקים את היוונות גופה ללשון הקודש, והם בונים במקום ה״בירה״ דווקא, בקרן צפונית מערבית להיכל ד׳ בית משחק ומקום מערכה לילדים ונערים, וכל המשחקים האלה בוודאי התנהלו בלשון עברית צחה...
הזקנים ממלאים את רצונו של תלמי המלך, והכוהן הגדול ממלא את רצונו של אנטיוכס אפיפנס. תחילה הלבישו את היהדות מחלצת יוונית, ואחר כך הלבישו את היוונות מחלצת היהדות.
ואת השפעת העגל הנ״ל, תרגום התורה ליוונית, רואים אנו ביותר במצרים, שאין אווירה מחכים כזה של ארץ ישראל, וששם לא היו גיבורי הרוח החשמונאים שנלחמו בחירוף נפש נגד הזרם של השפעות זרות, שם באמת זה, העגל הקטן – לגדול היה, לשור הבר שנגח על ימין ועל שמאל בלי רחם.
כי שם במצרים למדו היהודים את תורת ישראל – לא ממקורה הראשון – אך מהתרגום היווני, ועל תוצאות הדברים מעידה ההיסטוריה הישראלית.
כך אנו קוראים ב״דברי ימי ישראל״:
כמעשה היוונים עשו גם יהודי אלכסנדריא, את חזון לבם והיגיון רוחם חיפשו ומצאו – לא לבד בדברי התורה והנביאים הסתומים והחתומים – כי אם גם בסיפורים בדברי החוקים והמצוות והמעשיות, דברי הימים. כל דבר באר היטב ומפורש בתורת נביאים וכתובים היה להם למשל ומליצת חידות ויגלו פנים חדשות בתורה... התרגום – כאשר יקראוהו: ״תרגום השבעים״ – גם הוא עזר לרעה לעקש הישרה ולעוות פני הכתובים, כי גם הוא נטה פעמים רבות מפשוטו של מקרא ועצם הכוונה בספר תורה בלשון עברית, ויתרגם בדרך דרש ורמז. וזה השפיע לרעה על המון יהודי אלכסנדריא, שלא מצאו עוד טעם בפשוטו של מקרא, ובסיפורי כתבי הקודש הנחמדים שחן התמימות מרחף עליהם. גם הקוראים בתורה ומתרגמים אותה ביום השבת בבתי כנסת שבאלכסנדריא, היו אנוסים לפרש את המקרא באופן זר, ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה. תוצאות הדבר הזה היו, כי רבים מיהודי אלכסנדריא המתפלספים חדלו מהחזיק במצוות המעשיות, בראותם בהן, במצוות, אך לבושים לחקרי לב. ובכן האיש היודע את החקירה הא־לוהית אין לו כל צורך במעשי המצוות, ומן ביטול המצוות המעשיות אך פסיעה אחת לצאת האיש הזה מתחום אמונת ישראל. ובכן רבו באלכסנדריא ממירי דת ישראל בתורת אלוהי נכר.
עד כאן לשונה של ההיסטוריה הישראלית שהיא נותנת פירוש מספיק ומרווח ביותר למאמרם ז״ל: ״והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל״.
ומה שקרה לתרגום היווני – קרה אחרי אלפיים שנה בערך, לתרגום האשכנזי. תמימים הרבה עמדו והשתוממו על המראה, מה מצאו גדולי הדור ואריות שבחבורה בימים ההם עוול התרגום הנ״ל? ושוב באה ההיסטוריה והראתה, כי גדולי ישראל אלה היו חכמים הרואים את הנולד שצפו למרחוק, עד שגם ההיסטוריון גרץ, ששנאתו לגדולי ישראל קלקלה הרבה פעמים את השורה בספרי ההיסטוריה שלו, הוכרח הפעם להודות על האמת, ולכתוב את הדברים האלה:
ובכל זאת צדקו תלמידי החכמים הקנאים, הם בקנאתם ראו את הנולד יותר מבן מנחם ומוויזל. שני האנשים האלה, בן מנחם וויזל, שכל חפצם היה, לפי דבריהם, להסיר רק את קורי העכביש ואת צמחי הפטריות אשר עלו עליו בקצת מקומות – הועילו בעצמם לפורר מעט־מעט את יסודותיו.
כי אומנם, גם הכופר בכל לא יכול לכפור בתנועת השמד, כפשוטה וכמשמעה, שבאה מ״ההשכלה הברלינאית״, שהותחלה על ידי התרגום האשכנזי.
העתיקו את התורה לאשכנזית, ואחר כך העתיקו את האשכנזות לתורה; אמרו מתחילה, שכוונתם היתה להראות לעמים והשרים את יופייה של התורה – ואחר כך התחילו בעצמם להתבייש הימנה.
בקיצור – שוב באו מהקדשים בחוץ לחולין בעזרה, ועל ידי ההשכלה הברלינאית ״נכנסו אשכנזים להיכל״ – כשם שנכנסו לפנים יוונים להיכל. ולא רק שכל הנימוסים החילוניים היו אצלנו על פי הטעם האשכנזי – אך גם כל הדברים שבקדושה וגם בית הכנסת בכלל – ההיכל ״טעמפל״ בלע״ז – הכל הכל נעשו על פי הנוסח וסגנון האשכנזי, על פי האופנה של הגויים.
כי לא רק שהוזקקו ללמוד את התורה מהתרגום האשכנזי, והמקור היה להם כספר החתום וכמשנה שאינה צריכה – אך גם כל השגה משלהם על דבר מהות היהדות לקחו מן החוץ, ובאמת מידה השאולה מן הגויים מדדו את היהדות. וכאשר אצל הגויים קיים מושג של ״רעליגיאן״ ולא של ״תורת חיים״ – נצטמצמה ממילא גם אצלם כל היהדות במיטת סדום של ״רעליגיאן״.
וכה נעשתה האומה הישראלית והתורה שלה רק ל״רעליגיאנס־געזעלשאפט״; הקהילה העברית – ל״רעליגיאנס געמיינדע״; ״תלמוד תורה״ – ל״רעליגיאנס־שולע״ ו״רעליגיאנס אונטעריכט״ וכדומה, ובכל מקום שאתה פונה הינך רואה ״רעליגיאן״ – אבל תורה ויהדות מאן דכר שמן.
אז נוצרה הסיסמה הידועה: ״היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך״. ואם כי הסיסמה קצרה למאוד, בת חמש מילים, נקבה וירדה היא עד התהום של היהדות, והסוף שהפכה את כל הקערה על פיה.
ואומנם, לשיטתם צודקת הסיסמה הזאת מאוד, כיון שכל היהדות היא רק דת ולא תורת חיים, הלוא אין שום דת בעולם שתתפוס את כל האדם, את כל רמ״ח איבריו ושס״ה גידיו ואת כל הנשמה שבו. כל דת מסתפקת במועט באיזה קרן זווית שבאדם, והדת והאדם, באשר הוא אדם, הם תמיד בגדר שתי רשויות שאין האחת נוגעת בחברתה אף כמלוא נימא. ואם מייחדים לדת מקום חשוב באוהל – הרי היא צריכה להיות שמחה בחלקה. אבל מה רחוקה זאת מהיהדות המקורית, היהדות של תורת חיים, היהדות שהיא הנשמה של האומה, וכשם שהנשמה ממלאה את כל הגוף – כך התורה ממלאה אותנו מכף רגלנו ועד קודקודנו, ״ולית אתר דפנוי מינה״, ו״הפוך בה והפוך בה דכולא בה״.
ואיך אפשר לחלק אצלנו בין האדם ובין היהודי שבקרבנו, בעוד שהיהדות מכרזת דווקא על הסיסמה העתיקה: ״וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ד׳ נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״ (דברים כח, י). ותמיד היה בא אצלנו השם ״איש יהודי״ בסמיכות, ללמדנו, כי בכל איש שבנו צריך להיות יהודי, ובכל יהודי צריך להיות איש.
היהדות המקורית התמימה יודעת מ״אתם קרויים אדם״ שאדם ויהודי היינו הך, כי רק אנחנו הננו בגדר ״אדם המעלה״. אבל היהדות המתורגמת והזייפנית רואה את עצמה מעין סתירה ל״אדם״, מעין יוצא דופן וסרח העודף בחיינו, מעין ״קונטרבנדה״ שצריכים להתחבא עמה בחדרי חדרים.
אכן, כלל גדול כללו לנו חז״ל (שבת סד, ב), שיותר שהוא מאומת על פי ההלכה, הוא מאומת על פי הניסיון: והוא ״כל דבר שאסור מפני מראית עיניים – אפילו בחדרי חדרים אסור״. וסופו של דבר היה, שהיהדות שנאסרה בחדרי חדרים, פרחה נשמתה לגמרי, ובעלי הסיסמה הנ״ל ונושאי דגלה נעשו למתבוללים פשוטים, נבלעו בין הגויים ולא נודע כי באו אל קרבם.
אם נתקיים בהם ה״היה אדם בצאתך״, אם לא טושטש גם ה״אדם״ שלהם, הדבר מוטל בספק, אבל זה ודאי, כי המחצית השניה: ״יהודי באהלך״ – נתבטלה לגמרי.
והסיבה העיקרית לכל הדברים האלה היא רק אחת: המחיקה של מילה אחת, מילת ״חיים״, ש״בתורת חיים״, ומחיקה זו העבירה מחק על היהדות כולה.
וככה גרם התרגום – לא רק להשכיח השפה המקורית של התנ״ך – אלא גם להשכיח את המחשבה המקורית של היהדות; לא רק הפה דיבר לועזית – אלא גם הלב חשב לועזות, וכל הערכים היהודיים גופם נתפסו בתפיסה תרגומית.
ומכאן בא החיקוי לגויים בכל דרכיהם, ומזה באה אחר כך ההתבוללות הפשוטה, הגסה.
[לנבוכי התקופה]
