"שלום ר' אליהו!"
-"שלום בן־ציון! הפעם אתה זה שפותח..."
"כן... חיפשתי אותך כבר כמה ימים!"
-"כן? למה?"
"יש לי הרבה שאלות על מה שדיברנו, ורציתי
כבר לברר אותן אתך."
-"יופי, שאלות זה טוב."
"למה?"
-"עוד נלמד את זה בעז"ה, אחד הדברים
שמונעים מדברים להיטמע אצלנו בנפש,
הוא זה שדברים שאנחנו צריכים לקבל לא
לגמרי מיושבים אצלנו
בשכל. ובלי לחשוף את
השאלות ולברר אותן
עד לישוב הדעת, אנחנו
יכולים לדעת כל מיני
דברים ולהאמין לכאורה
בכל מיני דברים אבל הם
ישארו מחוץ למערכת
הפנימית שלנו. ישארו
בשכל ולא בלב."
"או, יפה. בדיוק זו
אחת השאלות שרציתי
לשאול אותך. בשיחות
הקודמות אמרת וחזרת על זה שהשכל הוא מה
שעומד לנגד החומר. ולעומת זאת בסוף השיחה
הקודמת אמרת שהכלים לעבודה על הנפש הם
דווקא האהבה והיראה שהם 'רגשיים'."
-"מה הבעיה?"
"מה זאת אומרת, הכלים הם הרגש או
השכל?"
-"טוב, זה נושא. אני צריך להבין בדיוק
למה אתה מתכוון בשמות האלו, כדי להבין מה
הבעיה שאתה רואה כאן. אבל נניח לזה רגע. יש
לך עוד שאלות?"
"כן. זו פחות שאלה, יותר התנגדות. הצורה
שבה הצגת את האהבה והיראה. אתה פשוט
הורדת את המעלות האדירות האלו מרום מעלתן
הנשגבה, והפכת אותן לדברים רגשיים פשוטים,
מין הרגשות כאלה טבעיות ונמוכות שיש לכל
אדם. אני ממש לא מסכים עם זה!"
-"בסדר, יש לך עוד איזו שאלה, או
התנגדות?"
"כן. האמת שאני לא מבין בדברים האלה, לכן
לא שמתי לב לזה בעצמי, אבל הראיתי את הסיכום
של השיחות הקודמות לאיזה אברך, והוא אמר לי
להיזהר מההדרכה שלך, כי זה נראה שכל מה שאמרת
לי מבוסס על גישה של פסיכולוגיה, כל הדיבורים
על הנפש וכל זה, וזו לא הצורה של המוסר."
-"טוב... שאלות ועניינים כבדים הבאת
הפעם... תגיד בן–ציון, אתה לא רוצה כבר
לעבור ללמוד את הספר עצמו? אנחנו מדברים
בתיאוריה כבר הרבה זמן, בלי לפתוח אפילו את
המסילת ישרים!"
"תשמע, כל זמן שאני לא בטוח שהדרך הזו
נכונה, לא בטוח שאני רוצה להמשיך!"
זו הנקודה הכי
משמעותית בעבודה
שלנו את ה'. האם
אנחנו עושים מעשים
ומדברים דיבורים אבל
נשארים אותו בן־אדם
חצי בהמה, או הופכים
בפנימיות שלנו להיות
משהו אחר!
-"יפה ומצוין. ואיך תדע אם זה נכון או לא?"
"אם תראה לי מקורות מבוססים לגישה שלך,
אז אוכל לנסות לדון עם אותו אברך, ונראה מי
יותר מבוסס!"
-"בסדר. גם לא אכפת לי לדון איתו ישירות
אם תרצה... בכל אופן, אתה מרגיש שההקדמות
שעסקנו בהן מועילות לך?"
"האמת שכן..."
-"אז בינתיים נמשיך?"
"כן, ואשמח גם שתענה על מה ששאלתי."
"כשעובדים נכון זה קל!"
-"בסדר, בעז"ה. רק רגע נסכם את המהלך
שהצגתי מתחילתו, ואולי גם נוסיף בו, ואח"כ
אולי נעסוק בעוד נושא. ובכן. התחלת בכך
שעבודת ה' נראית לך דבר קשה עד בלתי אפשרי,
מיועד אולי ליחידי סגולה שלהם אין בעיות,
ולימוד המוסר לא רק שלא מחזק אותך אלא רק
גורם לך להרגשה של ייאוש, כמו שאמרת שאתה
יודע היטב מה צריך לעשות, אלא שאתה לא יודע
איך לעשות את זה. כשהצעתי לך ללמוד מס"י
אמרת שגם הוא לא יעיל, ועוד שהוא מציג את
עבודת ה' כדבר קל, שבקצת שימת לב הכל זז,
וזה מוכיח שהוא וודאי לא מדבר לאנשים כמונו.
עד כאן נכון?"
"כן."
-"ומה עניתי לך על זה, אתה יכול לסכם?"
"אנסה. בתחילה אמרת שמה שהוא מדבר
על "שמים ליבם כמעט קט על דרכיהם" הכוונה
למציאות של שימת לב מכוונת ולא 'ספונטנית',
ואפילו נתת לי תרגיל יפה לעשות,
אח"כ דיברת על ההתבוננות. אמרת שלא מספיק
להתבונן מה צריך לעשות, אלא שצריך לבדוק
מה מעכב אותנו מלעשות את זה. אמרת שבעצם
העבודה היא לנווט את מה שנקרא 'נפש', שלא
בדיוק ברור לי מה זה, שהיא מה שהרמח"ל
קורא 'חומר' והיא מושכת את האדם לתאוות
ולחומריות, והעבודה היא להטות אותה ע"י
השכל וע"י האהבה והיראה לרצות דברים אחרים."
-"מצוין. עכשיו אתה מבין למה עבודת ה'
יכולה להיות דבר קל?"
"מה הקשר?"
-"אשאל אותך, מה קשה בעבודת ה'?"
"אה... צריך להתגבר... "לכבוש את היצר",
לא לעשות מה שרוצים לעשות, לפעול ע"פ
הספר, בלי להתעצל, ושלא נדבר על המידות...
לא לכעוס ועוד כל מיני דברים..."
-"דימיתי לשמוע אירוניה בקולך או אפילו
איזה אחוז של כעס..."
"שמעת. ואל תחשוב עלי שאני איזה לא יודע
מה. אני מתוסכל! כמה אפשר לדרוש מבן אדם?!"
-"אל תדאג לגבי מה אני חושב עליך. אני
מכיר מעצמי את מה שאתה מציג. לגבי כמה
אפשר לצפות ממך, זה באמת נושא שצריך ללבן
אותו. שמתי לב שבכל פעם שהזכרתי שה' לא
מבקש ממך יותר ממה שאתה יכול, זה עורר בך
משהו... בעז"ה עוד נעסוק בזה, כי זה באמת
מכשול מצוי בפני הכניסה לעבודה. אבל נחזור
לענייננו. הצורה שאתה מציג - של התגברות על
כל צעד - זו באמת עבודה קשה, הרגשה תמידית
של ויתור או אפילו של הפסד. לעומת זאת,
בצורה של ההתבוננות, אתה מונע מעצמך לרצות
את מה שאתה לא אמור לרצות, ובכך אתה לא
מגיע אפילו לידי מלחמה והתמודדות, וכך אינך
מגיע לידי הצורך להתגבר ולוותר. פשוט שכך
העבודה הרבה יותר קלה!"
"אני עדיין אירוני. מה אתה מדבר איתי על
דרגות כאלו שאין מלחמה?! רק להגיע לשם
צריך להיוולד צדיק גמור... דבר שני, הנה פה אני
רואה את מה שאותו אברך דיבר עליו. כל התורה
מדברת על התגברות, "הכובש את יצרו" זה לא
משפט שאני המצאתי, אתה צריך להביא מקורות
למה שאתה אומר!"
-"על ראשון ראשון. כדי להגיע למצב שאין
מלחמה לא צריך להיוולד צדיק גמור. בעז"ה
נלמד את העיקרון של ההתבוננות ותראה בעצמך
שכך הוא. ועל אחרון אחרון, הכובש את יצרו
וכדו', וודאי שיש מצבים של מלחמה ששם יש
צורך להוציא את כל הכוח ולהתגבר. אבל זה
לא אומר שזו כל העבודה. העבודה שלנו אמורה
לפתח אותנו. שמה שקודם היה קשה, כבר לא
קשה כל כך, ומה שהיה נראה בלתי אפשרי,
עכשיו במאמץ סביר והתגברות אפשרית נוכל
להשיג, בלי להרגיש תסכול שנגרם מוויתור
קבוע. זה עדיין תאורטי, אבל אני יכול להעיד לך
שככה זה. ואם רצית מקורות – לכל המהלך של
השכל והחומר הבאתי מקורות במס"י ודר"ה.
ולגבי מה שאני אומר עכשיו, הלשון שהבאתי
שכדי להתקדם צריך להגיע למצב שלא תהיה
מלחמה, זו לשונו של הרמח"ל במידת הפרישות
(פרק ט"ו) - "ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו,
על כל פנים מידי מלחמה לא ימלט, והנה הוא
בסכנה". תראה שם, איך הוא מדריך להגיע
לכזה מצב. זה עובר לאורך כל הסולם. בנקיות,
בעבודת מידות שבנקיות, בטהרה ובכל מקום."
"טוב, אצטרך לחכות עד שתלמד אותי את
ה'התבוננות' הזו שעליה אתה מדבר כל הזמן."
-"רוצה עכשיו?"
"לא. מפריע לי מה שהזכרתי קודם. שאתה
מוריד את האהבה והיראה."
"כן! אהבה טבעית!"
-"בסדר. נדבר על זה. אתה יודע מה זה מזכיר
לי? פעם שמעתי ממישהו טענה על כל המדברים על ישוב ארץ ישראל ובנין
ירושלים, על כך שהם 'מגשימים' את המושגים
הנשגבים והרוחניים 'ארץ ישראל וירושלים'
והופכים אותם לאבנים, אדמה ובנינים. מה אתה
אומר על הטענה?"
"אה... מגוחך. מה אתה רוצה לומר בזה?"
-"אפשר לומר את זה גם על התורה. אתה יודע
מי טען כך? המלאכים! מה שמתואר במסכת
שבת פח: - "בשעה שעלה משה למרום אמרו
מלאכי השרת לפני הקב''ה, רבש''ע מה לילוד
אשה בינינו. אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו
חמודה גנוזה... אתה מבקש ליתנה לבשר ודם...
אמר לו הקב"ה למשה החזר להם תשובה אמר
להם... שוב מה כתיב בה: לא תרצח, לא תנאף,
לא תגנוב. קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?
מיד הודו לו להקב''ה, שנאמר: ה' אדונינו מה
אדיר שמך בכל הארץ. ואילו תנה הודך על
השמים לא כתיב...". מה כתוב כאן? שכל המטרה
של הדברים הנשגבים והנעלים האלו הם דווקא
לרדת לארץ! למקום ששם יש מה לעשות איתם!
המטרה שלנו בעולם היא להיות "אנשי קודש"
"גוי קדוש" לה'. לחבר את הארץ לשמים. דווקא
מה שאתה אומר כאילו זה בעיה, זה מה שה' רוצה
שנעשה! אהבת ה' זה לא מושג בלתי מושג, איזה
משהו ערטילאי ומופשט שלא שייך להבין אותו.
אדרבה! זה כל התפקיד שלנו! להתקדש, כמו
קדשים, להעלות את המציאות החומרית שבדרך
הטבע מושכת להתבהמות, ולהעלות את עצמנו
עולה לה'! כמו קרבן, להיות קרוב לה'! ואני
קרבת לאהים לי טוב!"
"יפה שאתה מתלהב, אבל לא שכנעת אותי
בזה... תראה לי מקור!"
-"אתה בסדר גמור... אתה רוצה מקור? תראה
במס"י שכל פעם שהוא מזכיר אהבת ה' הוא
טורח להסביר לנו שזה כמו האהבה שאנחנו
מכירים. בהקדמה הוא מזכיר אהבת הבן לאביו
ולאמו, ובחסידות אפילו יותר מכך! הוא כותב
שאהבת ה' היא כמו לדבר נחמד! יותר מכך,
הוא כותב שהעונג בלימוד ובעסק התורה יהיה
כמו, לא פחות, אדם שאוהב את אשת נעוריו!
כך פשוט! אהבה. אהבה רגילה מה שקראת
'נמוכה'. יותר מזה, רק שלא תזדעזע, בהמשך
הקטע הוא מדבר ומביא פסוקים על תאווה לה'.
תאווה! הרמח"ל מדגיש שלזה צריך להגיע.
אולי כדי להוציא מליבם של הדעה שאתה
הצגת. אותו דבר ביראה, שם הוא מזכיר יראה
כמו לפני מלך! שוב, דבר טבעי ומורגש. ואם
אתה מבקש מהרמח"ל שיביא הוא מקורות, הוא
הביא. 'כעומד לפני מלך', כתוב בחז"ל. יותר
מכך, כתוב בגמרא "יהי מורא שמים עליכם
כמורא בשר ודם"! "בשעה שאדם עובר עבירה
אומר שלא יראני אדם." לא איזו השגה שכלית
על רוממות הבורא ולא יודע מה. להרגיש יראה
להרגיש אהבה. ככה."
"טוב. עכשיו ההתלהבות שלך שכנעה אותי."
"אם התורה לא מחלחלת לטבעיות
שלך – זה חילול ה'!"
"מצוין. אתה יודע למה אני כזה נלהב? זו
הנקודה הכי משמעותית בעבודה שלנו את ה'.
האם אנחנו עושים מעשים ומדברים דיבורים
אבל נשארים אותו בן־אדם חצי בהמה, או
הופכים בפנימיות שלנו להיות משהו אחר! זו
חומרה נוראה שיש בנקודה הזו. תראה בסוף
מידת הטהרה, איך שהוא מעמיד כעיקר את הדבר
הזה, שלא נישאר במעשים בלבד, אלא נהפוך את
ליבנו לעבודת ה'. מה שחז"ל אמרו בעניין חילול
ה' זו הנקודה הזו. התורה אמורה לשנות את
האדם. אם האדם לא משתנה לטובה, אם היצר
שלו נשאר כמו כל אדם, זה חילול ה'! "פלוני
שלמד תורה" ולא מתעלה משאר בני האדם.
תראה את לשונו בנקיות בעניין חילול ה'. "כי
כבוד התורה הוא, שמי שמרבה הלימוד בה ירבה
כמו כן ביושר ובתיקון המידות, וכל מה שיחסר
מזה למי שמרבה בלימוד, גורם ביזיון ללימוד
עצמו, וזה חס וחלילה חילול לשמו יתברך, שנתן
לנו את תורתו הקדושה וצוונו לעסוק בה להשיג
על ידה שלמותנו."
"לא הבנתי מה הקשר. התורה אמורה לגרום
לאדם להתעלות. מה זה קשור לכך שהאהבה היא
האהבה הפשוטה?"
-"אם אתה לא אוהב את ה' באותה אהבה
טבעית, כלפי מה היא פונה? תגיד שזו אמירה
שצריכה מקור, עוד נביא לכך מקורות כשנעסוק
בכך בפירוט. יש אצלך רגשות. הן מוכרחות
לפנות לאיזה מקום. אם הן לא פונות למקום גבוה,
הן תפנינה בהכרח למקום אחר. כדי לגרום לך
להצליח להתעלות ולעבוד בקלות – עליך להפנות
את הרגשות שלך למקום הנכון. רוצה מקור?
תראה בתחילת הנקיות פרק י "...ותגבר בו האהבה
אל בוראו והחמדה אליו, הנה כח ההרגל הזה ירחיק
אותו מענייני החומר וידביק דעתו אל השלימות
הנפשיי עד שסוף סוף יכול להגיע אל הנקיון
השלם, שכבר יכבה אש התאווה הגופנית מלבו
בהתגבר בו החמדה הלאהית...".זו הדרךלהתעלות.
אך כשהדברים העליונים נשארים בשכל, נשארים
"דברים עליונים ונשגבים", והרגשות שלו אינן
מופנות לשם, האדם ישאר רחוק מאותם דברים
וממילא ישאר אדם נמוך ורחוק מה'."
"טוב, אני שומע מה שאתה אומר. יקח לי זמן
להפנים את זה. אמנם אתה מציג שזה מקל את
העבודה, אבל זה לא שינוי במעשים אלא שינוי
בתפיסה. זה דבר שצריך לעכל אותו."
-"אתה לגמרי צודק. כשתצליח בעז"ה לעשות
את זה, תבין בעומק את מה שדיברנו עכשיו.
שהדברים יטמעו בתוך המערכת הפנימית שלך,
תבין איך שזה עובד. איך שזה משהו אחר מכל
מה שאתה יודע רק בשכל."
"בוא נסכם ונסיים. אני עדיין צריך להבין
את כל העניין של הנפש, וגם הסוגיה של הרגש
והשכל. מה שהבנתי היום זה שמה שהיה נראה
לי דבר נמוך וטבעי זה בעצם עיקר העבודה שלנו
בעולם. זה חידוש בשבילי, אבל השתכנעתי
שאתה צודק. אני מחכה ללמוד את מה שאתה
מכנה התבוננות, שאתה אומר שעושה את
העבודה קלה..."
-"בוודאי, בעז"ה. זה עיקר העניין. יש עוד
הקדמות ועניינים לדבר עליהם, לאט לאט."
"בסדר."
-"אגב, רק עכשיו עברו להם ימי החנוכה, ולא
נאריך בעניין, אך מה שדיברנו כאן זה בדיוק מה
שהפריע ליוונים בתורת ה'. לדעתם אדם הוא
חומר וכל הפילוסופיה שלהם אינה מעלה את
האדם מעבר לבהמיות שלו, והפריע להם שיש
אנשים שטוענים שאדם הוא דבר נעלה יותר, שיש
לו תכלית גבוהה יותר. כך שזה גם עניינא דיומא."
"מצוין. יישר כח. ונמשיך בעז"ה."
-"כל טוב."
