וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל
וַחֲזָא יוֹסֵף יָת אֲחוֹהִי וְאִשְׁתְּמוֹדְעִנּוּן וְחַשֵּׁיב מָא דִּימַלֵּיל עִמְּהוֹן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן קַשְׁיָן וַאֲמַר לְהוֹן מְנָן אֲתֵיתוֹן וַאֲמַרוּ מֵאַרְעָא דִּכְנַעַן לְמִזְבַּן עִיבוּרָא (ח״נ: עֲבוּרָא)
וַיִּתְנַכֵּר – וְחַשֵּׁיב, לכבוד יוסף
בדומה לתרגום ״וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ״ (בראשית לז יח) ״וְחַשִּׁיבוּ עֲלוֹהִי״ שהוא לכבוד האחים כמבואר שם, תרגם גם כאן ״וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם״ – ״וְחַשֵּׁיב מָא דִּימַלֵּיל עִמְּהוֹן״ לכבוד יוסף: וַיִּתְנַכֵּר עלול להתפרש ״עשה עצמו כנכרי״ (רש״י), ״ענין ההכחשה והזרות״ (רד״ק, ״שרשים״, נכר). לכן תרגם ״וְחַשֵּׁיב״ בריכוך הלשון ובשינוי העניין. אבל לדעת ״אוהב גר״ אין ״וְחַשֵּׁיב״ שינוי העניין אלא ביאורו: ״אונקלוס תיקן הלשון דרך כבוד ליוסף שכל התנכרותו אליהם לא היה אלא ששקל דבריו במאזנים ודבר אליהם בחכמה ובזה עשה עצמו כנכרי״.
