מן הדברים המופלאים אצל מרן ראש הישיבה שה”ת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצללה”ה
היתה יכולתו לחזור אין ספור פעמים על נקודה אחת, לבחון אותה היטב שוב ושוב, לפשט בה כל קמט ולהבהיר בה כל ערפול. גם כאשר הכל היה נהיר ופשוט לכאורה נהג מרן רה”י לחזור ולשנן את העניין כדי ששמץ ממנו לא ישמט ולא ישכח חלילה.
אחד מתלמידיו, שלימים היה מרביץ תורה חשוב, סיפר שפעם אחת כשניגש לדבר עם רה”י לשאת ולתת אתו מצאו שקוע בעיון ברמב״ם. בזמן שעמד ליד רה”י, אשר לא חש בנוכחותו, ספר את מספר הפעמים שמרן חזר על אותן שורות ברמב״ם. מה קדם לאותו רגע לא ידע, אולם מרגע שעמד לידו ועד לרגע שררה”י הרים את עיניו והבחין בו, ספר עשרים וחמש פעמים של חזרה ושינון בריכוז נפלא.
המראה נחרט עמוקות בתוככי נפשו. שקדנותו העקשנית והחודרת שלא שלטה בה עייפות ושבעה, היתה גורם מחנך רב משקל שהוטבע בנפשם של תלמידיו. לנוכח המאמץ האדיר שהשקיע מרן רה”י בלימוד, לא היה ערך ומשקל כלשהו ל’התמדה’ ו’יגיעה’ במונחים מקובלים.
אלה שזכו להסתופף במחיצתו רכשו לעצמם אמות מדה נבדלות ונעלות בכל הקשור ללימוד התורה. עם אחד הבחורים למד ר’ חיים ירושלמי. אחרי לילה של לימוד מפרך היה קם עם החברותא, שהיה האחרון לאותו לילה, ובדרך אל מעונם לחטיפת תנומה קלה, היו חוזרים בצוותא על תלמודם. כל שינוי מקום בדרך היה הופך ל’תחנה’, לידה היו מתעכבים כדי לחזור על משנתם. שורת הספסלים האחרונה, הדלת, שער החצר, ליד כל מקום ‘חדש’ ממין זה היו מתעכבים וחוזרים שוב ושוב על הדברים. ברחובה המתמשך של העיירה היו חולפים בדרכם ליד עמוד חשמל ורה”י היה נעצר ליד העמוד ״הנה עוד מקום מצוין לחזור שוב על הלימוד״. לרוב היתה ה’חזרה’ מסתיימת בשעה של שחרית, כאשר צריכים היו כבר לסוב על עקביהם כדי להגיע לתפילה. כך בתקופה של פחות מחצי שנה, בקביעות שנמשכה שש שבע ושמונה שעות, למדו השניים את כל הירושלמי ורכשו בו ידיעה יסודית ומקיפה.
