(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר. (ב) אׇמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל. (ג) אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף. (ד) חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם. (ה) הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ. (ו) הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן. (ז) הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם. (ח) נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. (ט) עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן. (י) עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. (יא) הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה וְיַחֲלֹף וְלֹא אָבִין לוֹ. (יב) הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִׁיבֶנּוּ מִי יֹאמַר אֵלָיו מַה תַּעֲשֶׂה. (יג) אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב. (יד) אַף כִּי אָנֹכִי אֶעֱנֶנּוּ אֶבְחֲרָה דְבָרַי עִמּוֹ. (טו) אֲשֶׁר אִם צָדַקְתִּי לֹא אֶעֱנֶה לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן. (טז) אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי. (יז) אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם. (יח) לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים. (יט) אִם לְכֹחַ אַמִּיץ הִנֵּה וְאִם לְמִשְׁפָּט מִי יוֹעִידֵנִי. (כ) אִם אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי תׇּם אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי. (כא) תׇּם אָנִי לֹא אֵדַע נַפְשִׁי אֶמְאַס חַיָּי. (כב) אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה. (כג) אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג. (כד) אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא. (כה) וְיָמַי קַלּוּ מִנִּי רָץ בָּרְחוּ לֹא רָאוּ טוֹבָה. (כו) חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל. (כז) אִם אׇמְרִי אֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי אֶעֶזְבָה פָנַי וְאַבְלִיגָה. (כח) יָגֹרְתִּי כׇל עַצְּבֹתָי יָדַעְתִּי כִּי לֹא תְנַקֵּנִי. (כט) אָנֹכִי אֶרְשָׁע לָמָּה זֶּה הֶבֶל אִיגָע. (ל) אִם הִתְרָחַצְתִּי (במו) [בְמֵי] שָׁלֶג וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי. (לא) אָז בַּשַּׁחַת תִּטְבְּלֵנִי וְתִעֲבוּנִי שַׂלְמוֹתָי. (לב) כִּי לֹא אִישׁ כָּמוֹנִי אֶעֱנֶנּוּ נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט. (לג) לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ. (לד) יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי. (לה) אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי.
1 Then Job replied and said,
2 "Indeed, I know that it is so, but why should a man be righteous with God?
3 If he would wish to contend with Him He would not answer him one out of a thousand.
4 He is wise in heart and mighty in strength; who hardened [his heart] against Him and remained whole?
5 He Who moved mountains but they knew not that He had overturned them in His wrath;
6 He Who causes the earth to quake from its place, and its pillars shudder;
7 He Who spoke to the sun and it did not shine, and He sealed up the stars;
8 He Who alone stretched out the heavens and treads on the high places of the sea;
9 He Who made the Bear, Orion, and the Pleiades, and the chambers of the south;
10 He Who performs great deeds without limit, and wonders until they have no number
11 Behold, He goes by me but I do not see [Him]; and He passes but I do not perceive Him.
12 Behold, He strikes suddenly, and who can hold Him back; who will say to Him, 'What are You doing?'
13 God will not hold back His wrath; all the helpers of Rahab stoop under Him.
14 Surely, that I should answer Him; that I should choose my words with Him.
15 For if I am right, I will not reply; will I supplicate my Judge?
16 If I call and He answers me, I will not believe that He would hearken to my voice
17 He Who would crush me with a tempest and multiply my wounds for nought;
18 He Who would not let me catch my breath, for he would sate me with bitterness.
19 If it is a trial of strength- behold He is mighty; and if of judgment-who will summon me?
20 If I am innocent, my mouth will condemn me; if blameless, it will make me crooked.
21 I am blameless, but I do not know how to find rest; I despise my life.
22 It is all one; therefore I said, 'He destroys both the innocent and the wicked.'
23 If the scourge kills suddenly, he will mock at the calamity of the innocent.
24 The Earth has been given into the hands of a wicked one; he covers the faces of its judges. If not, then who is he?
25 My days are swifter than a runner; they fled, they saw no good.
26 They passed with the ships of Ebeh, like an eagle that swoops upon food.
27 If I say, 'Let me forget my complaint, I will abandon my anger and restrain myself.'
28 I will gather in all my sadness, I know that You will not declare me innocent.
29 If I am wicked, why should I toil in vain?
30 I washed myself with snow water and cleansed my hands with purity.
31 Then You will plunge me in the ditch, and my garments shall abhor me.
32 For He is not man like me, that I should answer Him, 'Let us come together in debate.'
33 There is no arbiter between us, who will place his hand on both of us.
34 Let Him take His rod off me, and let His terror not frighten me.
35 I will speak and I will not fear Him, for I am not so with myself.
----
אוצר התורה
(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר איוב ענה לבלדד[1]: (ב) אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן אני יודע שדבריך נכונים, וה' ממית את הרשעים ומביא עליהם ייסורים,[2] וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל ובכל זאת, כיצד אדם יכול להיות צודק עם ה'? הרי ה' מביא ייסורים ומוות גם על הצדיקים, ואין באמת הבדל בין גורל הרשעים לגורל הצדיקים[3]: (ג) אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אם הצדיק ירצה להתווכח עם ה' (ולהתלונן על גורלו הלא מוצדק) – ה' לא יענה לו,[4] אַחַת מִנִּי אָלֶף (ה' לא יענה לרשע) אפילו תשובה אחת על אלף שאלות ששואל הצדיק[5]: (ד) חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם גם אדם חכם מאוד וגם אדם מאוד אמיץ – אין מי שהקשה על ה' והתווכח איתו על גורלו ויצא בשלום, הצליח לנצח אותו בוויכוח. אף אחד לא יכול להתווכח עם ה' – גם אם הוא אדם חכם או אמיץ[6]: (ה) הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ ה' הוא שהופך את ההרים שעליהם נמצאים הרשעים (וכך הוא פוגע ברשעים), ואף אחד אינו יודע למה הוא הפך אותם,[7] אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ ה' הפך את ההרים האלה בכעסו[8]: (ו) הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ ה' גורם לארץ לרעוד במקומה,[9] וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן והעמודים, היסודות של הארץ, יזוזו, וכך אין מקום להימלט – כל הארץ תרעד[10]: (ז) הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח ה' יכול לצוות על השמש שלא יזרח ולא יאיר לעולם,[11] וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם ואת הכוכבים ה' יכול להסתיר על ידי עננים. ה' יכול לגרום שהעולם יהיה חשוך[12]: (ח) נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדּוֹ ה' פרס את השמים לבדו, הוא ברא לבד את השמים (והדבר מראה על שלטונו המוחלט),[13] וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם וה' שולט גם במי האוקיינוס ומונע מהם מלעלות ולהציף את העולם[14]: (ט) עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן ה' עשה את המזלות השונים שנקראים: "עש", "כסיל", "כימה", וכן מזלות שנמצאות בדרום השמים[15]: (י) עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר ה' עושה דברים גדולים בלי סוף. אין סוף לדברים הגדולים שה' עושה,[16] וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר ולדברים המופלאים שה' עושה אין מספר, לא ניתן למנות אותם כי הם רבין כל כך[17]: (יא) הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה הרי ה' יעבור עלי ולא אצליח לראות אותו,[18] וְיַחֲלֹף וְלֹא אָבִין לוֹ ה' יכול לחלוף לידי ולא אכיר אותו. איוב אומר שאדם לא יכול להבין את ה' או להתמודד איתו, היות והיכולות של ה' גבוהות משלו[19]: (יב) הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִׁיבֶנּוּ אם ה' יחטוף מאדם דבר מה – האדם לא יוכל להחזיר לעצמו את מה שה' לקח ממנו, כיוון שהוא לא יכול להתמודד עם ה',[20] מִי יֹאמַר אֵלָיו מַה תַּעֲשֶׂה ואין אדם מספיק חכם בעולם שיכול לומר לה' מה הוא צריך לעשות[21]: (יג) אֱלוֹהַּ לֹא יָשִׁיב אַפּוֹ תַּחְתָּיו ה' לא יפסיק לכעוס מפני איש. אף אחד לא יכול למנוע מה' מלכעוס כאשר הוא רוצה. כמובן שאם אדם חוזר בתשובה, ה' מפסיק לכעוס. הכוונה שאין אדם שיכול להפסיק את כעסו של ה' בכח,[22] שָׁחֲחוּ עֹזְרֵי רָהַב כל העוזרים לבעלי הגאווה, מתכופפים בפני ה'[23]: (יד) אַף כִּי אָנֹכִי אֶעֱנֶנּוּ כל שכן שאני אינני יכול לענות לה' כיוון שאני שפל ומדוכא בייסורים,[24] אֶבְחֲרָה דְבָרַי עִמּוֹ אני לא יכול לבחור את דבריי כדי לדבר איתו (מרוב שפלותי)[25]: (טו) אֲשֶׁר אִם צָדַקְתִּי לֹא אֶעֱנֶה הרי גם אם אני צודק בטענותיי – לא אוכל להרים את קולי ולומר את דבריי,[26] לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן ואני אתחנן לשופטים שלי שיזכו אותי, לה', כיוון שאני ירא ממנו[27]: (טז) אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי גם אם אני אקרא אל ה' והוא ישמע יענה לתפילתי,[28] לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי וגם אם הוא יקשיב לקולי, לא אאמין, משום שהדבר נשמע כל כך הזוי שה' ישמע לקולי[29]: (יז) אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי כאשר ה' מביא סערה בעולם, הוא מכתת אותי, משמיד אותי,[30] וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם והוא גרם לי להרבה פצעים בלי שום סיבה[31]: (יח) לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי ה' אינו מניח לי להשיב את רוחי, הוא לא נותן לי מנוחה מהייסורים כדי שאוכל להתאושש,[32] כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים כיוון שהוא תמיד גורם לי להיות שבע ממרור, הוא תמיד מביא עליי עוד ועוד ייסורים[33]: (יט) אִם לְכֹחַ אַמִּיץ הִנֵּה אם ה' הביא עליי את הייסורים בכח, בלי אפשרות להתגונן, אז לא אצליח למנוע את הייסורים, כיוון שה' חזק יותר ממני,[34] וְאִם לְמִשְׁפָּט מִי יוֹעִידֵנִי ואם ה' יקבע לי משפט כדי להחליט אם להביא עליי את הייסורים – מי יוכל להתמודד עם ה' בדין? איוב אומר שהן אם הייסורים באים עליו בלי משפט, והן אם הם באים עליו עם משפט, אין לו יכולת לנצח את ה' ולמנוע את הבאת הייסורים עליו[35]: (כ) אִם אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי הרי גם אם אהיה צודק – ה' כל כך חכם עד שהוא יגרום לפה שלי להרשיע אותי,[36] תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי וגם אם אני תם ולא ראוי שיבואו עליי כל הייסורים, אני אקלקל לעצמי את הדברים. איוב אומר שהוא תמיד יפסיד במשפט לפני ה'[37]: (כא) תָּם אָנִי לֹא אֵדַע נַפְשִׁי אני יודע שאני תם ולא ראוי שיבואו עליי כל הייסורים, ולמרות זאת אינני יודע במה אני יכול למצוא רגיעה,[38] אֶמְאַס חַיָּי ולכן אני מואס בחיי ורוצה למות[39]: (כב) אַחַת הִיא לכולם יש את אותו הגורל,[40] עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה ולכן אמרתי שה' מכלה גם את הצדיקים וגם את הרשעים. הוא אינו מבדיל בין רשע שמגיע לו עונשים בין צדיק שמגיע לו שכר[41]: (כג) אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם אם השטן ימית צדיק באופן פתאומי,[42] לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג הוא יוכל ללעוג לכך שאדם נקי וצדיק נמס ומת[43]: (כד) אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע ה' מסר את העולם ביד השטן,[44] פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה והוא כיסה את פני השופטים, כך שהם לא יכולים להבחין בין טוב לרע,[45] אִם לֹא ואם הדבר איננו כך (שהשטן יכול להמית גם את הצדיקים),[46] אֵפוֹא מִי הוּא אז איפה נמצא ה' כדי למנוע את מיתת הצדיקים?[47]: (כה) וְיָמַי קַלּוּ מִנִּי רָץ וימי חיי עברו במהירות, יותר מאדם שרץ במהירות,[48] בָּרְחוּ לֹא רָאוּ טוֹבָה הימים ברחו, עברו במהירות, בלי שראיתי בהם דבר טוב[49]: (כו) חָלְפוּ עִם אֳנִיּוֹת אֵבֶה ימי חיי עברו במהירות כאילו שהם היו אוניות ששטות בנהר שנקרא "נהר אבה", שם הספינות היו משייטות במהירות,[50] כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל חיי עברו במהירות כמו שנשר עף אל האוכל במהירות[51]: (כז) אִם אָמְרִי אֶשְׁכְּחָה שִׂיחִי אם אומר שאשכח את כל הצער שלי,[52] אֶעֶזְבָה פָנַי וְאַבְלִיגָה אעזוב את כל הכעס שלי ואתאפק, כבר לא יהיו לי עוד טענות כלפי ה'[53]: (כח) יָגֹרְתִּי כָל עַצְּבֹתָי וגם אם אאסוף את כל העצב שלי, כך שהוא לא ימנע ממני מלשתוק. אם אפסיק להתלונן כלפי ה',[54] יָדַעְתִּי כִּי לֹא תְנַקֵּנִי אני עדיין יודע שה' לא ינקה אותי וימשיך לייסר אותי[55]: (כט) אָנֹכִי אֶרְשָׁע לָמָּה זֶּה הֶבֶל אִיגָע גם אם הייתי רשע – אין שום תועלת בכך שאתאמץ ואעמוד לפני ה' במשפט, כי בכל מקרה הוא ימשיך לייסר אותי[56]: (ל) אִם הִתְרָחַצְתִּי בְמֵי שָׁלֶג (הרי גם אם אחזור בתשובה) ואתרחץ במי שלג צחים (דימוי לחזרה בתשובה),[57] וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי ואם אני אבהיר את עצמי על ידי שארחץ בעשב ששימש לניקוי הלכלוך מהבגדים שנקרא "בור"[58]: (לא) אָז בַּשַּׁחַת תִּטְבְּלֵנִי אז תוריד אותי לבור, אתה לא תקבל את תשובתי,[59] וְתִעֲבוּנִי שַׂלְמוֹתָי והבגדים שלי יתעבו אותי כיוון שיורידו אותם ממני בשעה שיורידו אותי לבור[60]: (לב) כִּי לֹא אִישׁ כָּמֹנִי אֶעֱנֶנּוּ ה' איננו אדם כמוני שאני יכול לדבר איתו,[61] נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט אני לא יכול לומר לה' "בוא נלך יחד להישפט"[62]: (לג) לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ (אין טעם ללכת למשפט עם ה') כיוון שאין מישהו שיכול לברר את הדברים,[63] יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ ואין מי שיכול לשים את ידו על שנינו ולהכריח את החזק מבינינו לקבל את דבר המשפט. כדי שיהיה אפשר לתבוע מישהו לדין, צריך שהנתבע יוכרח לקבל את פסק הדין אם יתברר שטעה. איוב אמר שאין מי שיכול להכריח את ה' לקבל את פסק הדין, וממילא אין טעם בלעמוד איתו למשפט[64]: (לד) יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ ה' יסיר מעליי את מכתו,[65] וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי והאימה שלו כבר לא תפחיד אותי[66]: (לה) אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ רק אז אוכל להסביר מדוע אני חושב שלא מגיעים לי הייסורים שהוא מביא עליי,[67] כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי שהרי בלי זה, אינני יכול להיות עצמי ולטעון את טענותיי. רק אחרי שיוסרו ממני הייסורים ולא אפחד מה', אוכל לטעון את טענותיי בלי מגבלות[68]:
[1] רמב"ן.
[2] רמב"ן. ספורנו: אני יודע שטעיתי ואמרתי דברים שאינם ראויים כנגד האל הטוב.
[3] רמב"ן. ספורנו: אדם לא יכול להיות צודק כאשר הוא מתווכח עם אל, אפילו אם היה מדובר באל רע. מצודות: הרשעים נענשים על ידי שהם ניתנים בידי מערכת הכוכבים וכך גם הצדיקים. ברור שאם העונשים היו באים מה' עצמו, המצב לא היה כך, והוא היה מבדיל בין הרשעים לצדיקים.
[4] מצודות.
[5] מצודות.
[6] רמב"ן וכתב שהכתוב תמיד מייחס את החכמה ללב במקומות רבים. רש"י: חכמת הלב הוא לריב, ואמיץ הכח הוא כדי להיפרע ממי שמתנגד לה', והכתוב אומר שכל מי שהקשה את ליבו מול ה', כמו פרעה, לא הצליח. אבן עזרא: "הקשה" פירושו קושי הלב. ספורנו: אין אדם שיכול להתייצב מול אל רע ולצאת בשלום.
[7] רלב"ג. רש"י כתב שהכוונה להרים של סדום, אבל שלא יודעים עד שנהפכו. משמע שלאחר שנהפכו – יודעים. ספורנו: ההפיכה התבצעה באופן פתאומי.
[8] תרגום.
[9] מצודות.
[10] רמב"ן.
[11] רש"י. רמב"ן: השמש מסמלת את השלטון, והכוונה שה' מעביר שלטון אחד מפני שלטון אחר.
[12] תרגום. מצודות: הכוונה לימי המבול שלא היה אור בעולם. רלב"ג הסביר שההסתרה תהיה באופן שונה ולא על ידי עננים. או שהכוכבים יסתירה זה את זה, או שהם יוסתרו על ידי אור השמש, או שבגלל שלא יהיה אור של השמש, הכוכבים לא יצליחו להאיר. רמב"ן: הכוונה ליועצים שחוזים בכוכבים ומייעצים למלכים, וגם צלע זו עוסקת בהסתרת היכולת של המלכים לשלוט. אבן עזרא פירש "יחתום" מלשון להעלים.
[13] תרגום. רש"י: המלאכים נבראו רק ביום השני ולכן לא היו יכולים להיות שותפים איתו. ספורנו: רק ה' יכול לפעול בנצחיים (גרמי השמיים).
[14] רמב"ן. רש"י: מדובר על בריאת העולם, כאשר ה' מנע מהמים התחתונים לעלות.
[15] רלב"ג. רש"י: יש חדרים בדרום שהרוחות אצורות שם.
[16] תרגום. מצודות: אי אפשר לחקור ולהבין את הגדולות שה' עושה.
[17] תרגום.
[18] רמב"ן.
[19] רמב"ן.
[20] רמב"ן. לפי פירושו, "יחתוף" פירושו "יחטוף". רש"י: "יחתןף" מלשון הכאה. רלב"ג: ה' יכול לחטוף את האדם עצמו ולא יהיה מי שיחזיר אותו.
[21] רמב"ן. מצודות: אין מי שיכול לשאול את ה' למה הוא עושה זאת.
[22] רש"י.
[23] רש"י וכתב שהכוונה לצבא השמים שניסה לעזור למצרים בשעת יציאת מצרים. תרגום: תחת ה' נשברים כל הרשעים שהם בעלי גאווה. רמב"ן: ה' לא יחזור בו מכעסו עד שהוא ישפיל את הרשעים. אבן עזרא: הכוונה לאנשי השלטון שמלאים בגאווה.
[24] ספורנו. רמב"ן התלבט אם הקריאה היא אל ה' או שהקריאה היא במשפט.
[25] מצודות.
[26] רש"י. לגבי פירוש המילה "אענה" מלשון הרמת קול, ראה במילון אוצר מפרשי התנ"ך. רמב"ן: לא אענה כאשר הוא יחייב אותי. בפירושו השני פירש כרש"י.
[27] רמב"ן. תרגום: אתפלל למי שדן אותי. מצודות: מערכת השמים שופטת אותי, ולכן אין תועלת אם אתחנן לו.
[28] מצודות.
[29] מצודות. רמב"ן: איוב מכחיש בפסוק זה את ההשגחה הפרטית, משום שהוא סבל למרות היותו צדיק.
[30] רמב"ן וכתב שאיוב אמר שהוא מושמד עם שאר העולם, משום שאין השגחה פרטית. תרגום: פירש שערה מלשון שערות הגוף והכוונה שה' מדקדק מאוד עם איוב.
[31] רמב"ן.
[32] רמב"ן.
[33] רמב"ן.
[34] רש"י.
[35] רש"י. מצודות: מי יכול לקבוע לי משפט, ומשמע שהוא היה רוצה לעמוד לפני ה' למשפט. תרגום: מי יעיד עליי.
[36] רמב"ן.
[37] רמב"ן.
[38] רש"י. אבן עזרא: הסביר צלע זו בשני אופנים. או שהדברים נאמרו בתמיה "האם אינני יודע מה יש בנפשי", או שהכוונה שאינו יודע שהוא עשה דבר רע. רמב"ן: מצד הנפש שלי באים עליי ייסורים. רלב"ג: אינני יכול להכיר את הכוחות שבנפשי. מצודות: אינני יכול להכיר את חיי, כי אני נחשב כמת.
[39] מצודות.
[40] רש"י.
[41] רש"י.
[42] רש"י.
[43] רש"י. רלב"ג: פירש הפוך. אם ה' ימית אדם רשע באופן פתאומי, הרשע יוכל עדיין ללעוג לצדיק שלא מת, משום שהצדיק ימשיך לחיות בייסורים, ולכאורה היה עדיף לו למות מיד. ספורנו: אם ה' ימית גם צדיקים וגם רשעים באופן פתאומי, וכולם ילקו יחד, האל הרשע יוכל ללעוג.
[44] רש"י.
[45] רש"י. רמב"ן: הכוונה למלך רשע שמכסה את פני השופטים ומונע מהם מלדון דין צדק. ספורנו: הכוונה שמונע מלדון במידת הדין.
[46] רש"י.
[47] רש"י. רמב"ן: אם זה לא המלך הרשע, אז מי מכלה אותי. ספורנו: זה חייב להיות האל הרע, כי האל הטוב לא היה נוהג כך.
[48] מצודות.
[49] מצודות.
[50] רש"י. אבן עזרא: כתב שיש שפירשו "אבה" מלשון פירות, וכך לכאורה משמע גם מהתרגום, אך הוא כתב שנראה יותר לפרש שהכוונה למקום. רמב"ן כתב בשם התרגום שהכוונה ללשון איבה, אך כנראה שהיה לו נוסח אחר. ספורנו: הכוונה לספינות שמתאוות להגיע למחוז חפצם. באופן דומה פירש רלב"ג אלא שפירש שמדובר באוניות שהולכות להשחית בים, שצריכות להיות מהירות מאוד להגיע למקומות שהם רוצים.
[51] רש"י. אבן עזרא פירש "יטוש" מלשון לעוף, וכתב שזו ההופעה היחידה של מילה זו במקרא.
[52] תרגום + רש"י. מצודות: אם אחשוב.
[53] רש"י. רמב"ן: אולי על ידי כך אנצל מהייסורים. רלב"ג: התלבט אם הכוונה שהוא יבליג בעצמו או שהוא יגרום ללב שלו להבליג.
[54] רש"י.
[55] רש"י.
[56] מצודות.
[57] מצודות.
[58] מצודות.
[59] מצודות. רמב"ן: הכוונה ליום המיתה.
[60] מצודות. רמב"ן: הבגדים לא יהיו נקיים ולא אוכל לבוא אל המלך למשפט. אבן עזרא פירש בשני אופנים. א. הבגדים יתעבו אותו כי הוא יהיה מלא בפצעים. ב. הבגדים עצמם ירשיעו אותו גם אם הוא יתרחץ במי שלג.
[61] רלב"ג.
[62] רש"י וכתב שלמילה "משפט" יש שלוש משמעויות. א. תהליך המשפט. ב. פסק הדין. ג. ביצוע גזר הדין. המקרא משתמש בכל הלשונות האלה בהופעותיהן השונות.
[63] רש"י.
[64] רש"י.
[65] תרגום.
[66] תרגום. רמב"ן התלבט אם הפניה של איוב היא לה' שיסיר, או לשופט שיסיר את מכתו של ה'.
[67] מצודות.
[68] רש"י. רמב"ן הוסיף פירוש שכל עוד הוא נמצא בחברת החברים, הוא לא יכול לטעון את טענותיו.
---
מלבי"ם ביאור הענין איוב ט'
(א) פתיחה למענה החמישית מענה איוב
כעמוד ברזל התחזק הנדכא הזה להעמיד דעתו, כי ההנהגה האישיית, אשר תשפוך בוז על נדיבים ולמסת נקיים תלעג, לא עיני ה' עליה, כסאו נקי מעלילות כאלה, כי מאיתו לא יצא עוול, רק שלוחי המערכה אשר בהאץ ניתנה בידם, ידם היתה במעל הזה. ומענהו הזאת נחלק לשלושה חלקים:
בחלק האחד, ישיב על המופת אשר הניח בלדד בראש מענהו, להוכיח השגחת ה' מצד המשפט הכללי, כי יהיה זה עוול או חיסרון יכולת בחוק היכול והצדיק אשר מסר ההנהגה אל משרתים רשעים, והאל ראוי שלא ימצא לו עול, ושיהיה לו יכולת המוחלט, כמו שאמר (איוב ח ג): האל יעוות משפט?!.
על-זה השיבו תשובה פילוסופיית כבר השקיף עליה המורה (פרק יב מחלק ג) על עניין קרוב לזה, בשהתווכח נגד האומרים שהרעות אשר בעולם הם יותר מהטובות, והשיב שזה בא להם מצד שלא יבחנו את המציאות רק באיש אחד לבדו, ויחשוב כל סכל כי המציאות כולו היה אך בעבורו, וכאילו אין שם מציאות זולתו כלל, וכשיגיעהו ענייניו בחילוף מה שירצה, יגזר שהמציאות כולו רע, ואילו בחן האדם את המציאות וציירו וידע מיעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת, כי זה השיגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני האדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחוק המלאכים, ולא בחוק הגלגלים והכוכבים, ולא בחוק היסודות ומה שהורכב מהם כצמחים ובעלי חיים, רק בקצת אישי בני אדם, וצריך שהאדם לא יטעה לחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד, רק היה מפני רצון הבורא, אשר מין האדם הוא הקטן שבו בערך אל המציאות העליון וכו'.
ושם ביאר, כי הרע אשר יקרה אל האדם מצד טבע ההוויה והפסד, רוצה לומר מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יקרה לבני אדם מומים גדולים וכו', או שמתחדשים משינויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד או הברקים העצומים או שקיעת מקומות, וכבר חייבה החכמה האלהית שלא תהיה הוויה כי אם בהפסד, ולולא זה ההפסד האישיי לא תהיה נמשכת ההוויה המיניית, ומי שירצה להיות בעל בשר ועצמות ולא ישיגהו דבר ממשיגי החומר ירצה לקבץ בין שני ההפכים, שאם לא יקבל מעשה הפסד החומר לא נתהוה, והיה הנמצא ממנו איש לא אישי מין, ואמת הדבר שאמר גאלינוס, "לא תייחל נפשך בשקר שיהיה אפשר שיההי מדם הנדה ושכבת זרע בעל-חיים שלא ימות ולא יכאב, או תדיר התנועה, או בהיר כשמש", וכלל הוא, שכל מה שאפשר שיתהווה מאיזה חומר שיהיה, יתהווה על השלימות שאפשר לו להתהוות מן החומר ההוא המיני, וישיג אישי המין מן החיסרון כפי חסרון חומר האיש ההוא, ותכלית מה שי תהווה מן הדם והזרע והשלם שיהיה מהם הוא מין האדם, ואי אפשר מבלי רע שיימצא לו, ובכל זאת הרעות הם מועטים בערך אל הכלל והמין כולו.
והנה, איוב השתמש בהקדמה זו בעניין יותר כולל, ובהשקפה על המציאות בכלל, והוא כי כבר נתברר להחוקרים האחרונים, שגם הכוכבים נכנסים בסוג ההוויה וההפסד, ואינם מגשם חמישי כדעת הקדמונים, רק הם מורכבים כגשם הארץ שלנו, ולכן יגיע גם להם ההפסד באחרית, והוא מבואר מדברי הנביאים (ישעיהו נא ו): כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. עוד התבאר, כי השמש מלכת השמים, עם המון כוכביה הסובבים אותה, הם כאין וכאפס נגד המון שמשים רבים, אלפים ורבבות, המפוזרים במרחק אשר לא ישוער, ואשר לא נשיגם רק כניצוצות דקות מתנוססים בנתיב החלב, והם עולמות אין מספר אשר גם המה מורכבים ומוכנים גם-כן אל הכיליון וההפסד.
עד שלפי זה נוכל לומר, שגם אם יבוא עת שהשמש והירח וכל המון כוכבים יכלו ויפסדו עם כל יושביהם, לא יהיה זה ועול ורע החלטי מצד הבורא המציאות הכללי, כי אחרי שרצה בחכמתו לברוא עולם ההוויה וההפסד, הכולל בתוכו המון עולמות אין מספר, אשר השמש עם צבאיו הם כמר מדלי נגדם, אם השמש והכוכבים ישיגם ההפסד, הלא זה מוכרח מצד טבע ההויה וההפסד הכולל, מצד חומר העולם הגשמי בכלל, אשר העולם הגלגלים נכלל תחתיו, ואין זה רע בערך המציאות הכללי, אשר השמש רק כערך איש אחד נגד כלל המין לנגדם, ואף כי אם לא יתפשט ההפסד על חלק גדול מן המציאות כמו השמש וכוכביה רק על כדור אחד, כמו למשל אם יושג הכליון רק לכדור הארץ לבדו, שאין זה רע לערך כלל המציאות שהארץ כטיפה מן הים נגדם, וקל וחומר אם גם בכדור הארץ לא יגיע הכיליון רק לקצתו, כמו שישקע הר גדול מפני הרעש וימותו כמה רבבות מבני אדם, שזה אינו רע לערך המציאות בכלל, כי כן חוייב מטבע ההויה וההפסד, ואי אפשר שיתהווה כדור הארץ על העניין אשר התהווה, מורכב מארבעה יסודות, שלא ישיגהו לפעמים השקיעות והרעשים מצד האדים האישיים או החלקים המימיים או הרוחות הסגורים בתוכו, אשר הם לצורך הוייתו וקיומו, והרע הנסבב מזה לפעמים הוא כאין נגד הטוב הכללי, כי מציאות הכדור נמנע מבלעדי טבע הזאת (אם לא שלא יהיה כדור ארצי, רק רוחני או מגשם חמישי).
וכל שכן שלא ישוער זה לרעה כלל הרע המשיג לאיש אחד מאישי בני אדם, כמו הרעות אשר הגיעו אל איוב מצד טבע ההפסד הכולל, ועל פי זה יאמר הפילוסוף כי הוא אינו מתלונן כלל על המשפט הראשי, כי לפי דעתו במשפט הראשי לא יצא עוול מאת הממציא המציאות הכללי, אחרי כי המציאות בכלל טוב הוא, ורצה בו חכמתו וטובו, לא נוכל לייחס אליו עוול אם יימשך בהכרח רע והפסד לאיש אחד מן המין, או למין אחד אשר הוא כאיש אחד בערך אל הסוג, וכל שכן בערך המציאות הכללי, יען כי הרע מוכרח מצד סדר המציאות הכללי אשר לא יתהווה זולת זה.
ובזה משיב טענת בלדד במה שאמר האל יעוות משפט, כי המשפט הראשי כולו טוב וחסד, אין בו עוול, אבל אם נאמר שהמשפט האישי נמשך מאת ההשגחה אז לא תנוח דעתנו בזה, כי אז נשאל מדוע לא ישגיח למנוע הרע מן הנקי, ומזה מכריח כי מסר את ההשגחה האישיית אל הטבע הכולל, ובכל זאת אין עוול לפניו על הרע הבא על איש אחד שלא במשפט, כי ה' לא ישקיף רק על כלל המציאות, שיהיה על צד היותר טוב שאפשר, והרע המגיע לאישים פרטיים בטל נגד הטוב הכללי הנשמר בכלל המציאות (סימן ט' ב-יב).
החלק השני, בו מתווכח עם שיטת בלדד אשר חידש, שיבואו ייסורים על הצדיק על דרך התמורה, שעל-ידי הרע שישיג עתה ישיג טוב בעתיד, ובאשר לא פורש בדברי בלדד באיזה אופן תהיה התמורה הזאת, חקר עליה איוב כל כל צדדיה, כי התמורה הזאת תצוייר באחד מחמישה פנים, והוא כי שישיג טוב בעתיד תמורת הרע ההווה, לא יימלט משני אופנים:
• א] שיהיה ייחוס הטוב העתיד אל הרע ההווה ייחוס עצמי,
• ב] שיהיה ייחוסם זה לזה רק ייחוס מקרי,
וכל אחד יצוייר בשני פנים, כי הייחוס העצמי:
• יצוייר שיהיה בדרך הטבע, שנאמר, כמו שכל בעלי החיים וכל עניינים הטבעיים לא ישיגו את שלימותם רק על-ידי יגיעה ועמל וצער, כן לא ישיג השלם רק את הטוב רק על-ידי ייסורים, וזה האופן האחד;
• או יהיה ייחוס הזה מצד החליפין, והוא על-ידי רצון ה' בלבד, שתחת הצער ישקול לו במאזני צדקו טוב ועונג חליפתו, וזה האופן השני.
וכן ייחוס המקרי יהיה בשני פנים:
• אחד, שיגיע אליו הטוב בסיבת הרע על-ידי תפילה ורחמים, שעל-ידי הייסורים יעתר אל ה' וירצהו וישיב לאנוש צדקתו, וזה האופן השלישי,
• או שיהיה זה על-דרך הניסיון, שעל-ידי שיעמוד בניסיון ולא יתלונן על הייסורים יגמלהו טוב וחסד, וזה האופן הרביעי.
ועוד יצוייר:
• שהתמורה הזאת היא רק שמירת ההיזק בלבד, והוא, שעת יראה ה' שהצדיק מוכן בטבעו שיחטא בעתיד, יקדים להביא עליו ייסורים, שעל-ידי-כך ייכנע לבבו ולא ימעדו אשוריו, ואז ישוב ה' לשוש עליו לטוב, וזה האופן החמישי.
ועל כן יצא המתפלסף הזה להשיב על כל הצדדים שיש לחשוב בזה:
• שעל האופן האחד, שיהיה התמורה הזאת מצד הטבע, ישיב לאמור, שאין שום התקשרות טבעי לייסורים אלה עם הטוב שיסובב על ידם, שהבע"ח, עת יעמול להשיג טרפו, יגיע לו מציאות הטרף או העונג תמורת העמל דרך סיבה ומסובב, כי בעמלו יביא לחמו, אבל איך יושג הטוב העתיד על-ידי הייסורים אשר אין שום קשר טבעי ביניהם? (שם פסוק כה-כו).
• על האופן השני, שיהיה זה בדרך חליפין, שה' ישקול לו טוב לפי משקל הצער אשר היה לו, על זה מצא סתירה בדבריו, שאם כן, איך יצווהו לחזק את לבבו ולקבל הייסורים בשמחה, שזה סותר מה שאמר שהצער שקול עם העונג שאחריו במאזניים ישאו יחד, ואם כן, אם יתחזק ויפיג מליבו צערו ועמלו, הלא כן יתרבו ימי עניו עד יסבול כמות הצער והעוצב הנחרץ עליו בשיעור מצומצם, וטוב לו יותר שירבה צערו עתה, שבזה יקצר זמן משך הייסורים (שם כז-כח).
• על האופן השלישי, שיגיע לו טוב תמורת הרע על-ידי תפילה ורחמים, האריך להתווכח, שאיך יקובל זה אל הדעת, שהאיש הנגוע בלא משפט, אשר יוכל להצטדק נגד מכהו מצד הדין והמשפט, כי לא חמס עשה, איך נאמר לו שלא יבקש משפט, רק יתחנן ויבקש חסד, ושלא יטעון להצטדק מצד כשרון מעשיו, רק יתחנן כאילו הרשיע ומבקש סליחה, ואם לא אל צדקתו יפנה השופט, איך יפנה אל תפילתו ותחנוניו, בשגם כי המתפלסף לא יאבה לשמוע שה' יקבל תפילתו, באמרו, שאם כן יהיה שינוי בחוק האל, שישתנה מלא רוצה לרוצה, ולא אדם הוא להינחם, וזה שאמר אם קראתי ויענני, לא אאמין כי יאזין קולי (שם יג-כב).
• נגד האופן הרביעי, שתמורה זאת יהיה על דרך הניסיון, על זה יטעון לאמור, שלפעמים ימות המנוסה מתוך הייסורים, ואיה איפוא שכרו והגאולה והתמורה הבא בעבור סבלו ועמדו בניסיונו? (פסוק כג).
• נגד האופן החמישי, כי יהיו הייסורין כדי לשמרו שלא יחטא בעתיד, טוען לאמר, איך יהיה זה מן היושר האלהי לייסרו טרם חטאו פן יחטא בעתיד, והוא עדן לא חטא, מדוע יוכה לפני החטא? אם יחטא, אז יקבל עונשו, לא קודם?! (שם כט-לב).
החלק השלישי, בו יערוך מערכה חדשה נגד דעת שני ריעיו, אשר החזיקו במעוזם שה' יודע כל העניינים הפרטים וגם ענייני האדם הבחיריים, ובכל זאת האדם חפשי במעשיו, ואין הידיעה הקדומה מכרחת את פעולת האדם, וישאל על זה שאלת הידיעה והבחירה, שהם דברים סותרים, ואחר שאי אפשר לייחס להשם יתברך הסכלות, ובעל כרחנו יודע כל הדברים העתידים, אם כן אין האדם חופשי במעשיו, כי מעשיו מוגבלים מצד המערכת בין לטוב בין לרע, וה' יודע בידיעה קדומה כל מה שהוא מחוייב לעשות, ועל פי זה ישוב להתרעם, למה יביא עליו ייסורים על-ידי מעשיו, אחר שהוא מוכרח במעשיו ואינו יכול לעשות רעה או טובה רק קפי שהוגבלו מצעדיו ועלילותיו מראשית קדומים.
גם הוסיף לשאול שאלת הפילוסופים אשר שאלו על דעת האומרים שה' יודע כל עניינים הפרטיים המשתנים:
• שהלא הפרטים לא יושגו רק בכוח היולאני כמו החוש והדמיון, וה' אין לו כוח היולאני, ואם כן, אי אפשר שיידע הדברים הפרטיים?
• וזאת שנית, שהפרטים הם זמניים, רוצה לומר שמציאותם הוא בזמן, וה' אי אפשר שישיג הדברים הזמניים, אחר שלא יתואר לא בתנועה ולא במנוחה, כמו שאמר העיני בשר לך? הכימי אנוש ימיך?, ובזה נכללו כל יתר השאלות ששאל הפילוסוף, שאם כן מוכרח שישלם הנכבד בפחות, כי הידיעה הוא שלימות להיודע, ושלא יהיה ה' אחד, אחר שהיודע מתעצם בהידוע, ואיך יתעצם האחד במושגים רבים שונים?
• וכן, שהלא הפרטים אין להם תכלית, והידיעה הוא עניין מקיף וכולל? וכל זה נכלל ממילא בשתי שאלות הראשונות הראשית.
ומכל זה הכריח, שהאדם מוכרח במעשיו, ולפי זה יפלו כל השאלות האלה:
• כי השם יתברך יודע כל אלה הפרטים מצד עניינם הכולל, שכבר ידע מראשית קדומים שכל אלה הפעולות והפרטים מוכרחים ומתחייבים על-ידי הנהגה כוללת,
• ולא ישיג דברים אלה בכוח היולאני, כי הוא יודע הסידור המושכל אשר לאלו הדברים מצד שהם מסודרים ומוגבלים מראשית קדומים,
• וכן לא ידע אותם מזה הצד שהם מתחדשים בזמן, כי מזה הצד שהם מסודרים הם מחויבים כן מראשית קדומים,
• וכן לא נאמר שישתלם על-ידי ידיעת אותם הדברים, כי בהפך, ידיעתו אותם הוא מחייב מציאותם,
• וכן לא יקשה מצד שהידיעות האלה מתרבות ואין להם תכלית, כי מצד הסידור המושכל אשר יחייב אותם יש להם תכלית והם מתאחדים.
וכל זה יחייב שלא נמצא במציאות עניינים אפשריים תלויים בבחירת האדם, שאם כן ישובו כל השאלות הנ"ל למקומן, רק כל מעשי האדם חרוצים וקצובים מראשית קדומים, והשם יתברך יודע הכל בידיעה אחת נצחיית כוללת בלתי משתנה ולא מתחלפת ולא מתרבה ולא מתחדשת, לא מצד ריבוי הנמצאים, ולא מצד המקרים הנתלים לפי דמיוננו בזמן או בבחירה, כי הוא יודע הכל על-ידי השגת עצמותו, שבו תלוי קשר כל הסיבות וכל תולדותיהם עד אחרית ההשתלשלות, זה תורף טענתו ותשובתו בכל קאפיטל י'.
על פי זה מצא מקום להתלונן, שאחר שהאפשריות והבחירה איננה ביד האדם, ואם הוא צדיק או רשע לא תיוחס זאת אליו רק אל הסיבות העליונות הנצחיות אשר בם תלויים מעשיו ופעולותיו, אם כן, איך יוכיח בתוכחות את איש עלי עוון אשר היה מוכרח לעשותו?!
ואם נאמר, שלא באו עליו הייסורים בדרך עונש רק בדרך הכיליון להעביר הרע מן העולם, כמו שממיתים ומבערים נחש שרף ועקרב הגם שהם הם אין מזיקים בבחירתם רק לפי טבעם, על זה ישאל, הלא כבר ידע ה' בעת נולד זה האיש שהוא עתיד לחטוא ולהרשיע, ולמה ברא אותו ויעשה עמו חיים וחסד, הלא היה טוב שלא נברא?
ואם בכל ידיעתו כי עתיד לחטוא, הקנהו את המציאות טרם זכה בו ובעוד היה אפס, כל שכן שיהיה ראוי לקיימו ולחיותו אחר שכבר זכה במציאותו, כי לא נוסף בו עתה דבר חדש ראוי שיאבד בעבורו אשר לא ידע ה' ממנו קודם?
זה תורף שאלתו, והתשובה עליהם תמצא במענה צופר:
(ב) אמנם נגד מה שטען בלדד לאמר האל יעות משפט, משיב ידעתי כי כן, ר"ל גם אני יודע שכן הוא שהאל לא יעות משפט, (כי גם הוא בנה את שטתו מראיה זאת שה' לא יעשה עול) ומה יצדק אנוש נגד האל, כי שיצטדק האדם נגד בעל ריבו יהיה באחד מארבעה אופנים,
• א) בדרך וכוח אם ינצחהו בוכוחו, וזה לא יצויר נגד ה', כי.
(ג) אם יחפץ לריב עמו לא יעננו כלל. ואיך יצדק בדרך וכוח אם הוא לא יענהו כלל.
• ב) יצויר שיצדק נגדו ע"י יתרון חכמה שבזה יתגבר על חבירו בחכמתו, וגם זה לא יצויר נגד ה', כי הוא.
(ד) חכם לבב:
• ג) ינצחהו ע"י יתרון גבורה שיתגבר עליו בכח אבל ה' הוא אמיץ כח מכל,
• ד) יצוייר שיתגבר נגדו ע"י שיתקשה נגד חברו ולא יזוז ממקומו עד שילאה את חברו. אבל נגד ה' מי הקשה אליו ונשאר שלם:
(ה) המעתיק – משיב על דברי בלדד שאמר האל יעות משפט, שר"ל אחרי שזה מבואר שהאל לא יעשה עול אא"ל שיהיה הצדיק נעזב אל המקרה ושישיגו אותו יסורים בלא חטא שזה יהי' עול ועוות אשר הוא רחוק מחק האל, ע"ז משיב כי גם הוא מודה בזה כמ"ש אמנם ידעתי כי כן, אבל מה שנדמה לנו שהרע המגיע לאיש פרטי בחנם הוא עול, זה בא מצד שאנו דנים את האיש המיוסר כאילו היה רק הוא לבדו במציאות, אבל באמת אם נשקיף על כלל המציאות, אשר הצדיק הפרטי המיוסר הוא כאין בערכו, לא יהיה זה עול ועוות כלל, כי אחר שטבע ההויה וההפסד הכולל תחייב שלא יהיה הויה רק ע"י הפסד, ולולא טבע ההעדר המוטבע בחומר לא היה שום הויה כלל, ומצד טבע ההעדר וההפסד אשר הוא לצורך ההויה המינית יתחייבו לפעמים חולאים ונגעים לאישים פרטיים, והנה הרע הזה המגיע לאיש פרטי מצד טבע החומר הוא טוב לערך המציאות הכללי, כי לולא הוטבע החומר על הטבע הזה לא היה אפשר שימצא עולם ההויה וההפסד, ובהשקפה זאת הרחיב החוקר את דבריו ואמר שלא לבד אם מגיע רע לאיש פרטי אחד אשר הוא כמר מדלי לערך המציאות כולו, רק גם אם מעתיק הרים עת שיהיה רעש הארץ והרים וגבעות יעתקו ממקומם וימותו ברעש אלפים מבני אדם, בכ"ז ולא ידעו אשר הפכם באפו, ר"ל לא יוכלו לידע זאת ולהחליט בברור שהפיכה זאת היתה מסבת חרון אפו דרך עונש, או מוסב למעלה מי הקשה אליו וישלם, בעת שמעתיק הרים ולא ידעו להקשות לאמר אשר הפכם באפו כי יוכל להיות שרעש הזה בא מצד טבע ההויה וההפסד הכולל המשיג גם את כדור הארץ ויסודותיה, שחומר הכדור והחלקים אשר מהם הורכב יחייב שיהיה לפעמים רעש הארץ ע"י יסוד האש העצור בבטן האדמה או ע"י יסוד המים שיגרום רעש לפעמים, ולפעמים ע"י יסוד הרוח והאדים הנעצרים בבטן הארץ, כנודע לחוקרי הטבע בסבות הרעשים שהם מחויבים מצד טבע החומר עצמו כי לולא הוטבע זה הטבע לכדור הארץ היו מוכרח שיתהוה מיסוד אחר וגשם חמישי, ולא היה נמצא במציאות הארץ וכל אשר עליה כמו שהוא עתה ואחר שההרים וישביהם אשר ספו מן הרעש הם כאין נגד הכדור כולו והדרים עליו, א"כ הרע הזה כאין נחשב לערך הטוב הכללי שהיא מציאת ארץ ומלואה תבל וישבי בה:
(ו) המרגיז מוסיף לאמר שגם אם יצויר כי בעת מן העתים ירגיז הארץ ממקומה עד שכלל הכדור הארצי ישוב לתהו ובהו, מ"מ מי הקשה אליו וישלם לאמר לו אשר הפכם באפו, שאם יתחייב מטבע ההויה וההפסד הכולל שיפסד הכדור הארצי כולו, לא יהיה זה עול בחקו בהשקף על ההויה הכוללת אשר הכדור הארצי כשחק מאזנים נחשב המון הכדורים הרבים אשר כולם עולמות בפ"ע לדעת החוקרים האחרונים, וכולם י"ל לפ"ד טבע ההויה וההפסד כמו כדור הארץ עד שהארץ כולה היא לנגדם כערך איש אחד נגד המין כולו:
(ז) האומר מוסיף לאמר שגם אם יעלה על הדעת שה' יאמר לחרס שלא יזרח עוד ויחתום בעד כוכבים ההולכים סביב השמש בענין שיעדר השמש וכל המון כוכביו, בכ"ז מי הקשה אליו וישלם, אשר הפכם באפו, כי כבר נודע להתוכנים (ע"י כלי המחזה הנפלאים) כי גם השמש עם המון כוכביה הם כמר מדלי וכאפס נחשבו נגד רבבות שמשות העומדים בנתיב החלב (מילך שטראססע) הנראה כקרח הנורא סביב לראשנו, ומי יודע אם לא גם המון השמשות אשר בנתיב החלב הם כאין נגד רבבות נתיבות חלביות זולתם, עד שלפ"ז אם יסיר ה' את מוסבת המערכת אשר סביבותינו ויאמר לשמש דום וירח וכוכבים יחדו וכליון מצד טבע חומרם המוטבע ג"כ להפסד, לא יהיה זה רע בערך המציאות הכללי, ולא נוכל לומר שזה היה ע"י קצף וכעס, רק כן חייב טבע מציאות עולם הגשמי, ומפרש הטעם כי עושה עש כסיל וכימה, היא ציור ושמות המון השמשות הרבים והנוראים הנמצאים מן השמש עד הכוכב אוראניוס הגדול ומשם והלאה אשר תכלה עין החוקר להביט. ויל"פ ג"כ שיעור הכתובים, שר"ל שע"י שמרגיז ארץ ממקומה, וע"י שאומר לשמש ולא יזרח, עי"כ עושה עש כסיל וכימה כי טבע ההויה וההפסד הכולל שעל ידו נעשו העולמות הרבים אין חקר אשר בעולם הגשמי, יחייב שיכלו הגופים האלה ויפסדו כפעם בפעם, ומהפסדם יתהוו גופים אחרים שאין הויה כי אם ע"י הפסד:
(ח) נוטה שמים – וה' הוא לבדו נטה שמים.
ודורך – יצייר כי עמד ברגליו על במתי ים ודרך אותם ובידיו נטה אז את השמים, כמ"ש אשר ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, והוא ברא הכל כגוף אחד כולל, שהאיברים הפרטיים כולם הם לתועלת הגוף הכולל, והוא.
(י) עושה גדולות עד אין חקר בהויה הכוללת אשר הפרטים גם השמש וצבאיו כאין נגדם, עד שהפסד פרט אחד מן המציאות אף השמש וצבאיו, אינו הפסד ורע לערך כלל המציאות הכולל עולמות אין מספר:
(יא-יב) הן – ר"ל ומזה תדין בק"ו שאם יעבר ויחלף עלי ואני לא אראה ולא אבין לו ויחתוף אותי ויאבדני שע"ז מי ישיבנו ומי יאמר אליו מה תעשה כי מה אנכי בערך המציאות הכללי, אשר אוכל לטעון ולהשיב על החתף הזה שחתף אותי ההפסד הכולל אשר הטביע בהויה הכללית בעברו עלי דרך העברה בעלמא, באשר לא היה זה בכיון עלי, רק שזה בא ע"י טבע החומר וההפסד המוטבע בו:
(יג-יד) אלוה – עתה מתחיל להשיב על שטת בלדד שיסורי איוב באו ע"ד התמורה, וא"ל שאם יתפלל אל ה' ישגא אחריתו ויקבל טוב בעד היסורים, כמ"ש אם אתה תשחר אל אל כי עתה יעיר עליך וכו'. משיב איך יצוייר זה, שאם שופט עריץ יצוה ליסר נקי חנם, והוא מברר שהוא חף מפשע והשופט לא יסיר ידו מעליו, איך נאמר אל המוכה שלא יבקש דרך דין ומשפט רק יחנן אל השופט ובזה יחדל מהכותו? ושיעור הכתוב אלוה לא ישיב אפו אף כי אעננו (ומ"ש תחתיו שחחו עזרי רהב הוא מאמר מוסגר. שמתאר את האף כמושל עריץ אשר ירהב ויתגאה וסביב לו עבדים ושוטרים הם הנקראים עוזרי רהב, שהמה עוזרים לטרוף ולהשחית והם הולכים שחוח תחתיו לעשות כל אשר יצוה עליהם לבלע ולהשחית) אומר אחר שאלהים אינו רוצה להשיב אפו אשר עוזריו המשחיתים שוחחים תחתיו להשחית כפי פקודתו אף כי אנכי אעננו, הגם שאוכל להשיב לו ע"פ דין ולברר זכותי במשפט, ואף כי אבחרה דברי עמו דהיינו שאוכל לטעון טענות מובחרים וצודקים מצד הדין כי לא חטאתי ובכ"ז לא ישיב אפו, וא"כ איך יצוייר זה, כי.
(טו) אשר אם צדקתי לא אענה – אם לא אוכל לענות ולהשיב לו שצדקתי ע"פ הדין והמשפט כי טענה זו לא תועיל להשיב אפו הטורף, וא"כ איך למשופטי אתחנן איך אזכה ע"י תחנונים? אם לא אזכה מצד שהדין עמי איך אזכה ע"י תחנונים וחסד? בהפך אני אומר, כי גם.
(טז-יז) אם קראתי ויענני – גם אם יענה אותי באמת, לא אאמין כי יאזין קולי, לא אוכל להאמין זאת שיאזין קולי למלאות שאלתי, זה האכזר בעצמו אשר חנם בסערה ישופני והרבה פצעי, לא הייתי מאמין שהאכזר הזה שהכה אותי מכות אכזריות בחנם, יאזין קולי לעשות עמי חסד, כי בהפך הייתי מאמין, כי.
(יח) לא יתנני השב רוחי – שלא לבד שלא יאזין קולי להקל יסורי, רק שמה שפונה אלי לענות אותי הוא להרבות היסורים יותר עד שלא יניח אותי אף שישוב רוחי, דהיינו הרוח שיצא בעת הקריאה לא יתן אותו שישוב אל קרבי רגע במנוחה, כי תיכף ישביעני ממרורים ויכפול היסורין והמכות עד שיקצר רוח הנשימה מגודל הכאב:
(יט) אם לכח – ר"ל מה יהיה הסבה שישוב מדעתו וישתנה מאכזריות לרחמים, אם שאשיבהו מרעתו אלי ע"י כח שאתגבר נגדו בכחי, הלא אמיץ הנהו, ואם בזאת אשיבהו מרעתו ע"י שאזמינהו למשפט לפני השופט, מי יועידני ויזמין אותו בעבורי לדין, הלא לא ימצא שופט שיקרא אותו לדין, וגם שהלא בכל אופן אצא חייב כנגדו, כי.
(כ) אם אצדק – אם אברר לפני השופט שאני צדיק בדיני ושהכני בחנם, הלא בזה עצמו פי ירשיעני שזה עצמו שאומר בפי שאני צדיק נגד האל בזה אני רשע, ומפרש פי שיאמר תם אני הוא יעקשני, כי זה עצמו יהיה הוכחה שאני עקש ורשע אחר שאני מיחס רשע ועול לה' הצדיק:
(כא) תם – ר"ל ואם אומר שבאמת אני תם ובכ"ז לא אדע נפשי, שבכ"ז איני יודע את עצמי, ויוכל להיות שאני רשע ושהכני במשפט, שבזה אצדיק את האל כפי טענת אליפז שאמר האנוש מאלוה יצדק, ע"ז אמאס חיי כי נבחר מות מחיי בוז כאלה, שהגם שהוא יודע שהוא צדיק יאמר שאינו יודע את נפשו ושהוא רשע. (וגם ר"ל שמזה אני מברר שהגם שאני תם בכ"ז לא אדע נפשי כי התמימות שלו אינו בפני נפשו ורצונו ובחירתו רק הוא מוכרח ע"ז מטבע יצירתו כי אין בחירה בידו וא"כ אין מגיע לו שכר על צדקתו, וע"כ אמאס חיי אחר שהיא מוכרחת במעשיה ואין לה שכר ועונש):
(כב) אחת היא – לכן שב שנית להחליט שאין השגחה פרטית אשר תדין את האדם לפי מעשהו, כי האדם מוכרח במעשיו, רק הנהגה אחת היא בעולם היא ההנהגה הכללית הקצובה כפי המערכה וכפי צורך ההנהגה הכללית, והנהגה זאת אחר שהיא מוכרחת לפי הסבות הקיימות ובלתי משתנות אינה מבחנת בין טוב לרע, רק תם ורשע הוא מכלה, שההפסד הכללי המוטבע בחומר לא יבחין בין תם לרשע:
(כג) אם – על מה שהניח בלדד שיבואו יסורים על הצדיק ע"ד התמורה כדי להרבות שכרו שיל"פ דבריו שהוא ע"ד הנסיון, שאם יראה ה' שיעמוד בנסיון ולא יהרהר אחר מדותיו יתן לו טובה כפלים נגד הרעה, ע"ז משיב שזה יצדק אם לא ימות מתוך היסורים, אבל אם שוט ימית פתאום אם מת מתוך היסורים הלא אז מבואר כי למסת נקיים ילעג, ולחנם עמד בנסיון וקבל יסורים ולא יקבל טוב תמורתם אחר שמת. וכיון על עצמו שהיה בעיניו כאילו מת כי א"א שיחיה מן המכות האלה כמו שבאר בסי' ו', וא"כ מה יועיל אם יעמוד בנסיון:
(כד) ארץ – ולכן חוזר למ"ש (בפסוק כ"ב) אחת היא תם ורשע הוא מכלה, שהכל תלוי בהנהגה אחת הבלתי מבחנת בין תם לרשע, ומפרש מי היא ההנהגה הזאת שארץ נתנה ביד רשע, היא הנהגה המערכת הנוהגת ברשע, ומדמה זאת במליצתו כמלך גדול צדיק אשר מסר הנהגת המדינה ביד מושל רשע והוא התנהג ברשע ואכזריות, ובאשר הוא מתירא שלא יתודע הדבר אל המלך ושופטי ארץ, לכן פני שפטיה יכסה ימציא תחבולות שלא יראו השופטים ולא יודע להם רוע מעשיו, כן אין צעקת בני תבל ומשפטם על הנהגת המערכה ורוע סדרה מגיע לאזני השופט העליון, כי אם לא אפוא, ר"ל אם לא הרשע הזה שהוא המערכה ידו היתה במעל הזה מעוות המשפט הנעשה בארץ מי הוא העושה זאת, שהלא א"א ליחס עול אל ה' בעצמו:
(כה-כו) וימי – (טענה ג') אם יהיה כונת בלדד מ"ש שיסורי הצדיקים הם ע"ד התמורה שזה מצד טבע הענין שא"א להשיג טוב אם לא באמצעות הרע, כמו שהבע"ח לא ישיג טרפו רק ע"י העמל, וכמשל שהביא מן הצומח שלא יחדש נעוריו רק אם יעקרנו ממקומו וישתלנו במקום אחר, ע"ז משיב וכי אפשר לומר שימי אשר קלו מני רץ ובורחים בלא טובה אומר עליהם כי חלפו עם אניות אבה, שדומים בענין חליפתם על ידי היסורים כמי שהולך באניה מצד חפצו ורצונו שסובל צער הים ועמלו שעי"כ ירכש רכוש רב וממרחק יביא לחמו, או שדומים בזה כנשר אשר יטוש עלי אוכל, שע"י עמל ישיג אוכל לנפשו, כי במשל הזה העמל והצער שסובל הוא ענין רצוניי ובחיריי, אבל היסורים הם בהכרח, בעמל הבע"ח להשיג טרפו יש קשר עצמי להעמל עם הריוח שישיג תמורתו כיחוס הסבה עם המסובב, לא כן בנידון זה מה היחוס הטבעי בין היסורים ובין הגמול שישיג תמורתם?:
(כז) אם אמרי – (טענה ד') אם תאמר שהתמורה הזאת תהיה ע"ד הגמול, שה' יגמלהו טוב כפי ערך הצער אשר סבל במדה ובמשקל, והדבר תלוי בחפץ ה' הגומל טוב תחת רע, ע"ז משיב שא"כ יסתור את דברי עצמו מה שיעץ אותו לשכח צערו ולהתחזק כנגד היסורין ושלא יתיאש באשר הם לטובה, שאחר שהטוב שהוא מוכן להשיג הוא מכוון במשקל נגד הצער והיגון שיסבול, ומשקל הצער קצוב מאת ה' מבלי עודף ומחסר, א"כ אם יתגבר על יסוריו ולא יצטער, בהכרח יארכו ימי היסורים עד יגיע צערו אל המדה הקצובה, וז"ש אם אמירה שלי אשר אומר ואחליט בדעתי שאשכחה שיחי, אם זאת תרגיע את נפשי שעל ידי כן אעזבה פני וכעסי, ואבליגה ואתחזק ולא ארגיש את הצער, הלא על ידי כן.
(כח) יגורתי כל עצבותי – הלא אפחד שבהכרח אני צריך להרגיש כל עצבותי וצערי שהושת עלי להתעצב ולהצטער, כי ידעתי שלא תנקני ולא תסיר ידך מעלי עד אשתה כוס העצבון כולו כפי המדה אשר נחרץ עלי במלואו מבלי חסרון, וא"כ במה שאתחזק ולא אצטער הלא יארכו או יגדלו היסורין עד ארגיש כל הצער והעצבון הקצוב, ומה ארויח במה שאעזבה שיחי ואבליגה על היסורים אחר שאני מוכרח לסבלם עם צערם ועצבונם כפי הקצוב עלי במדה משוערת:
(כט-לא) אנכי ארשע, (טענה ה') אם תפרש ענין התמורה אשר הניח בלדד, שר"ל, שה' מביא יסורים על הצדיק שעי"ז יכניע את לבבו שלא יחטא בעתיד ושיירא מאת ה' ויעמוד בצדקו ולא ירשע, ע"ז משיב, אם תאמר שבאו עלי יסורים מדאגה מדבר אשר אנכי ארשע בעתיד, וה' מביא עלי יסורין כדי שלא ארשע, ע"ז משיב למה זה הבל איגע בעוד אשר התרחצתי במי שלג, למה יקדים להביא היסורים טרם שהרשעתי ושעוד לא חטאתי, היה לו להמתין עד שארשע ואחטא ואז בשחת תטבלני ע"י שאהיה מלוכלך בעונות, ואז ותעבוני שלמותי מצד עצמם כי אז יהיה העונש ראוי מצד החטא, אבל לא שיענישהו בעוד לא חטא ובעודו רחוץ מכתם וטהור משמץ דופי:
(לב) כי – אמנם אחר שהאל אינו איש כמוני אשר אוכל לענות אותו גם אם יצוייר שאוכל להכריחו ולהזמינו לדין עד שנבא יחד במשפט, כי אז יסתמו טענותי מצד פחדו ואימתו, זאת שנית כי.
(לג) לא יש בינינו מוכיח – שלא ימצא שופט אשר יוכיח בינינו לברר עם מי הצדק ושישית ידו על שנינו עד שיהיה מוכרח לציית דין, וא"כ א"א שאזכה עמו ע"י שופטים ודיינים, ולכן אך זאת אבקש שעכ"פ.
(לד) יסר מעלי שבטו שהם היסורים, וגם אימתו וגדלו אל תבעתני, בענין שלא אירא לדבר כל אשר ארצה לא מפחד העונש ולא מיראת רוממותו, עד כי.
(לה) אדברה ולא איראנו – עד שאדבר מבלי מורא ופחד, לאמר לו דע כי לא כן אנכי עמדי שאני צדיק בעיני ובחנם יסרתני ביסורים:
