ונחזור לענין כיון שבכל דבר הוא התורה המחיה הדבר ההוא אין להביט בכל דבר אל גשמיותה כי אם אל פנימית הדבר בסוד החכם עיניו בראשו ואמר בזוהר וכי באן עיני דבר נש אלא חכימא מסתכל מאן דקיימא על רישא ר״ל בכל דבר מביט אל ראשית הדבר ההוא מאין נשתלשלה ומי שרשה של הדבר ההוא:
וזהו בראשית ברא וכו׳ בתורה נברא השמים והארץ שהם כללות הכל וכל דבר שבהם. כמאמר רז״ל את לרבות תולדות והארץ ר״ל מי שמשוקע בארציות היתה תוהו ובוהו מפני שאינו מביט אל החיות ובאמת מעצמם הם תוהו ובוהו. ופירש רש״י שאדם תוהא ומשתומם על בוהו שבה. ר״ל מי שהוא אדם תוהא ומשתומם על הכסיל המשוקע בארצות הרי בו הוא ר״ל הרי בו הוא חיות של הקודשא בריך הוא והוא אינו מבין ומתרחק ממנו: וכשהאדם מסתכל בכל דבר אל החיות מקיים שויתי ה׳ לנגדי תמיד שבכל דבר משוה נגדו הויה מהוה כל הויה:
ואמרו רז״ל כל הלומד שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו כו׳. ופעם אמרו לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ויובן על דרך זה כי הנה יקשה מאין ימצא בחינת שלא לשמה בעולם הרי כל הדברים חיותם הוא התורה ומי הוא הנותן חיות לבחינה שלא לשמה. אך הלא מה שלומד שלא לשמה הוא בשביל איזו מדה רעה או בשביל התפארות בני אדם ולהתגדל או בשביל חשק ממון וכדומה. וזהו מדה של התפארות וחשק שנפל בשבירה והעיקר הוא התפארות הבורא וחשקו. וזה נוטל ההתפארות וחשק לעצמו וכשהוא מבין שזה נשתלשל מתפארת הבורא ומאהבתו אוחז בשרשו של דבר וראשיתו כי החכם עיניו בראשו כאמור ונמצא כשנכללו מחשבה של חשק והתפארות לעצמו חוזר ממנה אל שרשה נמצא בא מבחינת שלא לשמה תיכף אל בחינת לשמה. וזהו לעולם יעסוק אדם וילמוד עצמו שמתוך שלא לשמה יביא עצמו לידי לשמה. אבל כשאינו עושה כן ונשאר בשלא לשמה זהו שאמרו נוח לו כו׳. והנה התורה נקרא אור והכסיל בחושך הולך שעוסק שלא לשמה ואינו מדליק אור והיושב בחושך צריך להדליק אור. זהו וחשך על פני תהום מפני שמשוקע בארציות ואינו מדליק אור התורה. ומפני זה נמצא בחינת שלא לשמה בעולם: על זה אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים שעל ידי זה יוכל לשוב ולהביא עצמו אל חיות העצמי ואלהותו כאמור:
ויאמר אלהים יהי אור: כשעוסק לשמה לשם אלהים אמירתו אז מדליק אור מתחלה היה אור וחשך משתמשין בערבוביא. כי התורה נקרא אור והפניה זרה נקרא חשך. ועתה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.
