לקח לי הרבה זמן עד שהחלטתי אם לכתוב לך אבל אחרי שדיברתי עם חבר שלי, שגם הוא רווק כמוני שעבר כבר את גיל ה46 הבנתי שלקראת חנוכה, יש ניסים שצריכים לצאת החוצה ותעשה עם זה הטוב בעיניך.
חזרתי לארץ אחרי 15 שנה בארצות הברית. חשבתי ששם אני אמצע את שאהבה נפשי אבל לאט לאט הבנתי שלפעמים הכלל 'משנה מקום משנה מזל' הוא לא נכון.
אחרי מאות פעמים שיצאתי, חברויות באין ספור אתרי היכרויות, הצעות מעשרות שדכניות החלטתי שאני פורש כי כל המירוץ הזה גמר אותי מבחינה נפשית.
עוד פגישה עם עוד בחורה שעל הנייר נשמעת מבטיחה ועוד דייט ועוד היכרויות. בתור אחד שעובד במשרד אדריכלים וברוך ה' מרוויח טוב, יכולתי להרשות לעצמי לקחת עזרה ולטפל בעצמי תוך כדי.
אז במי לא נעזרתי: תן שם של פסיכולוג או קאוצ'ר או יועץ וכנראה שהייתי אצלו...
ועוד פגישת ייעוץ ועוד כסף ושוב אני פותח את הלב וחושף את הנפש שלי ומרגיש כאילו שאני מתפשט וחשוף ורק מחכה שאולי אולי, הפעם, אני אמצע את הגרוש ללירה ואעלה על ה'דבר הזה' שתוקע אותי
אין משפט שלא שמעתי: מ"אתה מחפש רק בחורות יפות..." ועד "תבין, הבחורה לא אמורה להיות כמו אמא שלך". הכול. את כל הגירסאות.
והאמת שנשבר לי.
אולי זה לא פוליטיקלי קורקט אבל נמאס לי כבר להגיע לארוחות משפחיות, לראות את כל האחיינים שנולדו לאחים הקטנים שלי, להרגיש כמו איזה טמבל כאילו שחובת ההוכחה מוטלת עליי ולנפק הסברים לכולם שכמובן מרוב שהם נזהרים בכבודי ולא מדברים 'על זה' הם מתנהגים מוזר ולא שמים לב כמה מביך שזה יכול להיות:
'לא, אין לי מושג אם אני עוד אצליח להביא ילדים לעולם'. 'כן, זה מטריף אותי'. 'כן, אני יודע שרק על זה אתם חושבים כשאתם רואים אותי' ו'כן, גם אני חושב שזה מאוד עצוב שבחור כל כך מוכשר כמוני עדיין מחפש ומסתובב ולא מצא את האחת שלו'. עוד שאלות?
פעם, כשעוד הייתי צעיר ויפה הייתי הולך לקברי צדיקים ומתפלל על החיים שלי. היום אני כבר לא שם, אבל עדיין חשוב לי להיות מחובר.
אז מידי פעם אני הולך לכותל. אוהב את הרובע היהודי, את הריחות, המראות, הטעמים וכן, לא יודע למה, אבל תמיד יש שם איזו בחורה שאני אומר לעצמי: יאללה, אם רק הייתי יכול לצאת איתה, להכיר אותה, למה כאלו בחורות לא מציעים לי?
בנר השלישי של חנוכה משרד האדריכלים שלנו עשה טיול לרובע היהודי בסימן סיור חנוכיות.
היה לי קצת מוזר להגיע למקום שאני נוהג לשאוב ממנו כוחות במסגרת העבודה אבל זרמתי.
באחת מהסימטאות המדריך שלנו מסביר לנו בהתלהבות על הרובע (וואלה, סליחה, אבל הוא לא באמת חידש לי משהו) ונעצרנו ליד חנוכיה אחת ופתאום אני קולט שם איזו בחורה שאיך שהסתכלתי עליה הרגשתי שנכנס לי חץ ללב. הכי קיטש וקלישאתי שיש.
מיד כעסתי על עצמי: תגיד לי מה אתה ילד? מה יש לך? עברת מאות דייטים בחיים שלך. ראית כבר הכול. אם יש דבר שלא אמור להתעורר אצלך זו התקווה והאופטימיות שאולי יצא מהמפגש ההזוי הזה משהו.
ניסיתי לאמץ את השכל הטוב שלי ולרדת מהעניין. התרכזתי בדברי המדריך אלא שאז אני שומע פתאום קול נשי ששואל אותי באנגלית:
"סליחה אדוני, תוכל להסביר לי איך להגיע לכותל?".
לפני שהבנתי בכלל מה הולך, הלב שלי ישר פתח לי את הפה ואמרתי לה
"כן, בוודאי. בואי איתי". נפרדתי מהקבוצה והלכתי איתה לכותל.
וויתרתי מראש על ניסיון לדובב את השיחה. ידעתי שאני גרוע בדברים האלו. הייתי נותן הכול בשביל לדבר איתה. לפתח שיחה. עם רק היו לי הכישורים הנכונים. אבל הרגשתי ששמעתי קול אחר, זר, שהוא לא שלי, שיצא מהגרון שלי ואמר לי ככה סתם:
"את יודעת, איך שראיתי אותך, התפללתי שתפני אליי".
היא חייכה במבוכה ואמרה לי: "האמת שאיך שראיתי אותך, התכוונתי לפנות אליך".
שאלתי אותה עם דפיקות בבטן (שכחתי מתי בכלל הרגשתי דפיקות בבטן):
"רגע את יודעת איך להגיע לכותל?"
היא חייכה ואמרה לי: "סבתא שלי גרה כאן ברובע, הבית שראית אתי לידו זה הבית שלה. אז כן, אני יודעת איך להגיע לכותל".
"אוקי..." חייכתי לעצמי. והחלטנו להמשיך את הסיור לרובע באופן פרטי.
לקחתי אותה למקום הסודי שלי, מקום שבו אני נוהג לשפוך את הלב שלי לפני אלוהים ולשאול אותו אם נבחרתי לניסוי מיוחד או משהו שבו מישהו אמור לבדוק מתי אני יישבר
היא אמרה לי שהיא בחופשה בארץ ושהיא גרה בארצות הבית בפאלו אלטו, היא בת שלושים וחמש ולפני שהיא מתחילה את העבודה החדשה של במשפטים היא באה להתאוורר בארץ.
הודעתי לבוס שלי שלא אוכל להצטרף לסיור שלהם ואסביר לו אחר כך למה. הוא רק כתב לי 'בהצלחה' והוסיף סמיילי.
אחרי שעתיים של שיחה המשכנו לבית קפה 'דרך הגפן' בבית זית. אח"כ חזרנו שוב לירושלים ואז נפרדנו כאשר קבענו להיפגש למחרת.
לא ישנתי כל הלילה. אבל יותר מידי אכזבות השאירו אותי בקו השפיות. כאילו למה שעכשיו זו תהיה האחת?
הפסקתי לספור את הפעמים בהם התאכזבתי.
למחרת נפגשנו שוב פעם ושוב קפה ושוב טיול ושוב הלבב שלי נמס. ביום השלישי היא הייתה חייבת לחזור לארצות הברית.
המשכנו לדבר ואז החלטתי שאני טס אליה...לקחתי חופשה מהעבודה ואמרתי לבוס שלי שייתכן שזו חופשה לזמן בלתי ידוע. לא ראיתי בעיניים. לא עניין אותי כלום. לא יודע מאיפה הצלחתי לגייס את כוחות הנפש לעוד סיבוב....הרגשתי שהפעם זה שונה.
הייתי שם שלושה חודשים. חישוב אובדן ההכנסות מהעבודה הראה לי שמדובר בעשרות אלפי שקלים שהלכו לי אבל לי זה לא היה איכפת.
בסוף חזרתי לארץ והפעם היא עשתה את ההשתדלות ובאה לבקר אותי אחרי שהיא הצליחה לקבל חלון מהבוסים שלה
השבוע ביום ראשון החלטנו להתארס בשעה טובה ואני עדיין לא מאמין שאני כותב את המילים האלו
למה אני כותב לך?
כי אם מישהו היה שואל אותי מה הסיכוי שהבחורה המדהימה הזו שהרגע ראיתי אותה ליד החנוכיה תהיה יום אחד אשתי, הייתי אומר לו בוודאות ובאופן מאוד פשוט:
אין סיכוי!
לא סיכויים פחותים, לא כמעט, לא בערך. אין. עם שלושה סימני קריאה!!!
אין שום סיכוי בעולם!!!!
אחרי מאות אכזבות והגעה לגיל 46 ידעתי שהסיכוי שאתחתן יהיה קלוש עד אפסי. ובטח אין סיכוי שכיר מישהי בדרך הזו. והנה, בניגוד לכל הסיכויים ולמרות הכול, הנס שלי קרה לי.
ועכשיו, אחרי שהכרתי אותה, את האשה המיוחדת הזו. את מי שהולכת להיות אשתי, אם היו שואלים אותי אם הייתי מוכן לעבור את כל הבחורות האלו רק בשביל להכיר אותה הייתי עונה להם שכן
ואם היו שואלים אותי אם הייתי מוכן לעבור את כל הניסיונות האלו שוב רק בשביל להכיר אותה הייתי עונה להם שכן
אז אם תחליט לפרסם ועוד רווקים או רווקות יקראו את זה, אני רוצה לשאוג:
אין יאוש בעולם כלל!
וגם אם אתם מרגישים שכרגע אין לכם שמץ של מושג מתי זה יקרה,
אל תכבו אף פעם את הקול שלוחש לכם שיום אחד זה יקרה....
חיים בארנס, כובשי קטמון, ירושלים
