במאות השנים האחרונות עת נחלש שלטונן האוטונומי של הקהילות היהודיות, החלו המלכויות למינן מתערבות בסדרי הקהילה. אחד המינויים אותו חשקו השליטים השונים למנות בעצמם, היה רב העיר, וכך בקהילות רבות היה מתמנה 'רב מטעם' – כזה המקורב לפטרוני העיר או המחוז והוא שהיה הרב הרשמי מטעם השלטונות. לעיתים נדירות היה אותו רב גדול בתורה וביראה, ולרוב לא כישוריו בתורה וגדלותו בה הם שהביאוהו לאותה משרה רמה, אלא דווקא קשריו.
בסוגייתנו מביאה הגמרא שהרוצה לדון בדין תורה בין אדם לחבירו בבבל, עליו ליטול רשות מריש גלותא - שבימיהם היה נצר ממלכות בית דוד והיה בעל הסמכות הגבוהה ביותר בתוך השלטון היהודי, ואם אכן יקבל את הרשאתו של ריש גלותא, אזי אף אם יטעה בדינו לא יצטרך להשיב לבעל הדין אותו חייב בטעות, את שחייבו שלא כדין.
לימים לכשנתבטל מעמד הריש גלותא והגולה נתפזרה לה מבבל לכל קצוות תבל החלו מתעוררות שאלות רבות בנוגע לסמכותם של רבנים מטעם שהתמנו לפי הוראת מושל המחוז, או העיר וכדומה. וכך הגיעה אל מרנא החתם סופר שאלה מקהילה שרב אחד השתרר עליה, מבלי שאלת ורצון רוב בני הקהלה. רק לפי פקודה 'ממקום גבוה על גבוה'. והרי הלך אותו רב והתייישב לו על כסא הרבנות בעירם, בעל כרחם ושלא ברצונם. ובני אותה קהילה פנו אל החתם סופר לברר מה משפטו של אותו אדם על פי דת תורתינו הקדושה, והאם הם מחוייבים או בכלל האם רשאים הם לנהוג בו בכבוד הרבנות. והוא עצמו – האם כדין עשה. (שו"ת "חתם סופר" חושן משפט, יט)
והחתם סופר השיבם, שאותו רב אף אם יפה כוחו בתורה, מכל מקום לא יפה עשה לעלות ולהשתרר על הקהילה בחוזק יד. שהרי אמרו בגמרא (ברכות נה, א) שאין מעמידים פרנס על הציבור – אלא אם כן נמלכים בציבור. שנאמר (שמות לה, ל), "ראו קרא ה', בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואמלא אותו רוח אלקים, בחכמה ובתבונה ובדעת". אמר הקב"ה למשה, הגון לפניך בצלאל? אמר לו משה, ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן. אמר לו, אף על פי כן לך שאל את ישראל אם הגון לפניהם בצלאל. ומעתה – כותב החתם סופר ישפוט כל אדם ומה אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת והקב"ה הוא שמינהו על ידי שליחו הנאמן משה – ואף על פי כן לא רצה למנותו מבלי שיהיה מרוצה לישראל, וכי יוכל איזה אדם להתמנות לכל התמנות ציבורית שהיא מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל?!
אמנם מציין החתם סופר, אף שאין לו לרב להתמנות אלא על פי רצון רוב הציבור, מכל מקום אם מינהו המלך או השר – דינם דין. שכן קיימא לן שדינא דמלכותא דינא, ועל כן אותו מינוי תקף. אמנם מחויב אותו דיין המתמנה על ידי השררה להודיעם שאין ברצונו לקבל על עצמו מינוי זה שלא ברצון הקהילה, ורק אם השר יכפהו בעל כרחו להתמנות בכל זאת, אז מינויו קיים מטעם שדינא דמלכותא דינא. אמנם אם אותו דיין או רב המתמנה על ידי השררה לא הודיע לשר, וכל שכן אם הוא זה שהשתדל בחלונות הגבוהים עבור עצמו להשיג את אותה התמנות, הרי הוא אדם שאינו הגון ומצוה להויע לשר או המושל המקומי שדיין זה עושה שלא כהוגן. והחתם סופר מוסיף, כי תהילה לא-ל עליון, רוב השרים הם אנשי חסד החסים על ישראל ואינם רוצים בהרס הדת ומסתבר איפוא כי כשיודיעהו לשר שאותו דיין או רב שהתמנה על ידו מבלי רצון הקהל – עשה שלא כהוגן, "ישמע ויאזין וירחם, ויסיר זרוע רמה מעל קהלות ישראל".
ולפיכך מורה החתם סופר לבני אותה קהילה שאם אכן כדבריהם שאותו רב לא התקבל לרצונם לפני שהשתדל להתמנות על ידי פקודת השר, הרי שמצוה עליהם לעמוד בפרץ "ולהתחנן לפני האדון החסיד הגראף שלכם כי חסיד מפורסם הוא, וטוב לישראל, ישמע ויאזין לקולכם, ולמסור הדבר לדייני ישראל ורצון הקהלה. ואת אשר יבחר ה' בו על פי הרוב, יסכים הגראף עמו, ויתמכהו בימין עוזו ותפארתו. ויהי' לשם לתהלה ולתפארת. יאריך ימים על ממשלתו, ויגדל כסא תפארתו והודו".
לאחר שחתם את תשובתו, שקל החתם סופר שנית בדעתו והוסיף בשולי איגרתו כי על בני אותה קהילה לראות לעשות את הדבר בדרכי שלום ולא להוריד את אותו רב מגדולתו לגמרי ועל כן ימנוהו על כל פנים לראש בית דין להורות ולדון. אך הוא שב ומורה, כי "שם רב לא יקרא עד כי ימצא חן, בעיני בני הקהלה, ויקבלוהו באהבה. ואז ה' ירים קרנו, וכסא כבודו".
[מוסף המבשר]
