יש אנשים הלומדים תנ"ך בגובה עיניים. הם אינם מאמינים שאותם גיבורי עולם היו מלאכים. אך יש ללמד עליהם זכות: הם מעולם לא פגשו מלאך. אך אלו שפגשו מלאכים בדור שלנו, להם אין כל קושי להבין שאלו הקדמונים היו מלאכים עוד יותר עליונים.
אכן גם על הדורות שלנו נאמר: אם הרב דומה למלאך ד' צבאות, ילמדו תורה מפיו. וכן יש מלאכיות. היתה מלאכית בתוכנו: הרבנית חנה טאו זצ"ל. מעט מאד פגשתי אותה, ובחטף, אך זה היה די להסתנוור ממלאכית. אבל זכיתי לקרוא הרבה ממנה בכתב יד, משיעורי רבנו הרב צבי יהודה.
אך כאן, אני הדל, אביא כמה דברים ששמעתי עליה, על אף שמאה ספרים לא יספיקו. ב"ה, יצא לאור ספר אחד עליה ושמו "אל אשר תלכי", אך אני אביא דברים בודדים ששמעתי בעוניי שכמדומני לא נמצאים שם. גם לא אכתוב מסודר. אמנם היא היתה מאוד מסודרת, אך גם מעל הסדר.
הרבנית חנה היתה מנהיגה גדולה, אך לפני הכל היתה כולה חסד באופן מופלא. ובכלל, היתה מה שמכנים נשמה חדשה, נשמת פלא. כיתומה מאב, וכנודדת עם אמה ואחיה הקטן בזמן השואה, היא לא קיבלה את האהבות של ילדות ונערות רגילות. ובאותם ימים של רעב, הרעב שלה היה לרבונו של עולם. כנערה היתה אומרת: "אני שלא גדלתי אצל הורים, הייתי לברוא הכל מחדש. היה עליי לבנות את עצמי. אין לי זכרונות של חיים משפחתיים. כאילו אני האדם הראשון. נבראתי ראשונה. הכל אני צריכה לעשות בעצמי. אחר כך הבנתי שזו הבעיה של דור שלם".
אכן מי שנפגשה איתה, חשה טבילה של מי טוהר מפיה. מכחה, יש מחנה גדול של נשים לומדות תורה, ומעל הכל, אמהות, כולל עקרות בית פשוטות. כל זאת, על אף יסורי גוף, וגם יסורי נפש, שהרי ילדה רק אחרי חמישה עשר שנה. היא היתה התלמידה הראשית של רבנו הרב צבי יהודה. כך הוא התייחס אליה. ב"ה שלא עזב את עמו ושלח את רבנו, ואת הרבנית חנה, שהיתה מקשיבה לכל מילה ממנו בשקידה עצומה, מקשיבה ורושמת.
זאת הרבנית חנה: פשטות, אצילות, צניעות, חסד ללא גבול, דיוק הלכתי בכל פרט.
בעצמה אם. פעם קנתה פלאפל ואמרה בדמעות: "כשאני מצליחה להכין ארוחה טעימה לילדיי, זה שוה לי יותר מכל השיעורים שאני מלמדת".
טוב הלב שלה היה נשפך מן העיניים, מן הלב ומן המעשים. גם בעת מחלתה הקשה, היא יצאה החוצה והורידה את הפתק: נא לא להפריע. וגם אז, היתה קמה בפני איש זקן או אשה זקנה.
אהבת ד', אהבת עם ישראל, אהבת אם. כאשר היתה בכותל בשבת, היתה בוכה על עם ישראל. לימדה את הנשים להיות עם, עם של נצח.
אך יחד עם טוב הלב, היא גם ידעה להיות תקיפה כשהשעה היתה צריכה לכך. כגון מחאה נוראה אחרי רצח רבין, או כאשר תלו שלטים עם נצרות בשער יפו.
לימדה אמונה לנשים, לימדה ולימדה. היתה אומרת: "אמונה זה לא רגש, אמונה צריך ללמוד". לימדה ענווה והסבירה: "ענווה זו התכללות". אמרה: "מה שצירך ללמוד, זה אִמהוּת". הסבירה לכלות העומדות להתחתן את פשר הנישואים: "אנחנו יוצאות להילחם שהחיים האלה יצליחו". אמרה למדריכות כלות: "אנא תלמדי אותן הכל, ממש הכל".
תלמידה נשואה עברה דירה מירושלים, מאוחר בלילה הגיעה הרבנית חנה יחד עם בעלה הגאון ר' צבי להיפרד מהם, והביאו להם במתנה את כתבי החפץ חיים.
לאשה שהיתה במצב נפשי מאוד ירוד, היא אמרה: "הרי דוד המלך אומר: 'אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח', והיה צריך לומר: בך אני בוטח, - אלא במלחמה אני בוטח, בעצם זה שהבאת עלי מלחמה, יודע אני שאני יכול לה, אם לא כן, לא היית מביא אותה".
פעם אשה ראתה אותה מכינה לעצמה אוכל. העבירה לצלחת ואכלה לאט. היא ראתה שבישלה ללא שום תבלין ושאלה כיצד אפשר לאכול כך. ענתה: מה זה חשוב, זה מה שהרופאה אמר לי לאכול.
יומם וליל, ללא הפוגה, היו נכנסות אליה נשים במצוקה קשה, והיתה מקבלת כל אחד באהבה עצומה ומנחמת. על אף שהיתה שתקנית עצומה, - במצבים אלה, המילים שפעו מפיה. אך כשלעצמה, מעולם לא שמעו אותה אומרת: אני לא מרגישה טוב, אני עייפה. לעולם לא ביקשה עזרה.
אותן נשים שפקדו את מעונה יומם ולילה, מעולם לא ראו אותה לבושה ב"בגדי בית", תמיד היתה מכוסה מכף רגל ועד ראש. היתה בעלת צניעות עצומה. מובן מאיליו שאיש לא שמע פירור שירה שלה. אך בפני נשים היתה שרה בקול אלט צלול ועמוק שלא שמעו מעולם.
כל אשה שפנתה אליה הרגישה שבאותם רגעים היא כולה שלה. לאשה שבורה שביקשה ממנה להיות משענת, השיבה: שטויות, את תהיי משענת לאחרים. לפעמים כאשר אשה היתה מספרת על המצב הנפשי הקשה, היתה אומרת: גם לי זה קרה, אך לא היתה מפרטת.
כל אשה שהכירה אותה, לא היה ברור איך יש קיום לכל ההבלים שאנשים קוראים חיים.
לא היו בביתה שום מותרות וקישוטים, ולא במזון, אפילו לא ביסקוויטים פשוטים. ביום חול: לחם וגבינה לבנה. גם בשבת, אוכל פשוט: חלה, מרק, עוף, אורז.
לנשים עם קשיים בזוגיות, היתה אומרת: "אמרי לי דבר טוב אחד שאת רואה בו".
פעם, כאשר בעלה היה נותן שיעור והיתה צריכה לעבור ליד חדרו, אמרה: אני מתביישת ממנו שאני מלמדת.
לרוב, היתה רצינית באופן תהומי ולא חייכה, אבל כאשר ילדים באו אליה, היתה גוחנת עליהם וצוחקת צחוק עמוק הדומה לצחוק של ילדים.
היתה עונה לכל אחת שפנתה אליה, מביטה לתוך עיניה, מחזקת, מדגישה דברים ומניחה ידה על כתפה.
היתה אומרת: "בנות, תלמדו. כל אחת תלמד. תלמדה זו עם זו או בקבוצות. כל הזמן ללמוד".
בשיעור לנשים, רבנו הרב צבי יהודה היה שואל: "הרבנית חנה פה"? היתה משפילה עיניים ומתיישבת בצניעות עצומה לשמאלו, שם היה שמור לה מקום.
אהבת ארץ ישראל: על אדן חלון המטבח, היו עציצים בהם היתה מנביטה גרעיני תמר או אבוקדו ומכינה אותם לשתילה. הם נשתלו במקומות רבים בארץ.
כל תנועותיה היו הרמוניות ובטוחות.
קיימה "בכל דרכיך דעהו", כפי שמוסבר בספר מוסר אביך למרן הרב קוק. כל דבר טוב שעשתה, באותו רגע שם היה הקדוש ברוך הוא. גם בגיהוץ חולצה לבעלה הגאון ר' צבי, בהדחת כלים, בברירת אורז, בהקשבה לאשה, במשלוחי מנות ובהכנות לשבת.
פעם תפשה אשה בכתף ואמרה לה בהחלטיות: היי שמחה, היי כבר שמחה. ואז שילבה איתה זרועות ואמרה: בואי, נלמד משהו יחד.
לשיעור מול שמונים בנות מכיתה יא, נכנסה והתיישבה בפינה בפשטות מוחלטת. כולן חיכו בדממה, והיא יושבת בשתיקה ראשה מורד, מכונסת בעצמה. אחרי זמן מה, הרימה ראשה ואמרה: "צריך ללמוד אמונה. אמונה איננה רגש אלא חיבור כמו וידעה אדם את חוה אשתו", וכך המשיכה במשך שעה בעוצמה רבה. בעניינים פרטיים היתה שתקנית עצומה ובעניינים כלליים כמו לביאה.
כאשר היתה צריכה לצטט את מרן הרב קוק, היתה שולפת את ספר ופותחת מיד במקום הנדרש. בקיאות, שליטה, למדנות.
בשיעורים, קולה היה כקול שופר במעמד הר סיני, התחילה בקול חלש, לאט ובשקט, קולה היה הולך וחזק, ואחרי שעה, היתה מדברת בשטף, בבהירות, בהחלטיות, בלי להפסיק.
גם כשלא הרגישה טוב והשתעלה, הלימוד השכיח ממנה את הכל – פלא לא יאומן.
כשאשה הגיעה אליה עם תינוק שלה, היתה מחייכת אליו בחיוך עם מאור פנים. היא היתה אומרת: "אשה צריכה לפעול מזוויות ביתה". "חכמת נשים בנתה ביתה ואיוולת בידיה תהרסנו. כדי לבנות בית צריך הרבה חכמות, אך כדי להרוס אותו, די באיוולת אחת, כמו כלי זכוכית".
בשיעורים, הכל היה מדוד ושקול. בלי צחוק ובלי חיוכים. לא פחד קהל, לא פאטוס, לא מילים גבוהות, לא גמגום, לא הצטנעות, לא ריצוי הזולת, כולה תורה, כולה דבקות עליונה, כולה אמת, כולה דעת.
אשה אפופה בצרות באה אליה יום חמישי אחרי הצהרים ולא הרגישה שהזמן עובר. כאשר נעשה מאוחר הרבנית חנה אמרה: בואי נלך לקנות צרכי שבת. בחנות עמדו על סף סגירה ומישהו כעס עליה: מה את באה עכשיו?! היא נעמדה מולו בלי הגה עד שגמר לכעוס והלכה לקופה לשלם בראש מורכן מצער.
בכל הבית היה רק ראי קטן אחד במקלחת במצב מאוד לא טוב. היא השתמשה בו רק כדי לסדר כיסוי ראש. אשה שאלה אותה: אין לך ראי אחר בבית? השיבה: אין צורך בראי. ראי הוא לא נחוץ ולא טוב.
גם תמונות לא היו בבית. רק עבור הילד הבכור, תמונה גדולה שהיא הכינה, מורכבת מגלויות צבעוניות של ישובים, נופים ופרחים מהארץ.
הבית היה נקי באופן חריג, אף על פי שכל הזמן נכנסו ויוצאו משם עשרות אנשים ונשים. היה ריח נעים, - כולל בשירותים .
גם כשהיו אורחים לסעודת שבת, לא ביקשה שום עזרה מאף אחד בשום דבר: קמה, הגישה, פנתה, הכל בשקט עליון, בתנועות מדוייקות ובטוחות. בעלה ישב בראש השולחן, והיא בפינה לידו, יושבת בשתיקה, לא אומרת אף מילה, מקופלת בתוך עצמה מתוך חרדת קודש לבעלה. כאשר הלכה איתו ברחוב, תמיד הלכה קצת אחריו.
הרבנית הקדושה הרגישה את הכאב של כולם. פעם הלכה עם אשה אחת לתחנה מרכזית עם סל מלא כל טוב, ונתנה אותו לאשה המנקה שירותים שם, אשה מרת נפש שצעקה על אנשים. הרבנית חנה הסבירה לה שהיא עברה את השואה, היא ערירית ואין לה נפש קרובה.
היא בעצמה נולדה בשנת ת"ש. כל משפחתה הוכחדה מלבד אמה, וכל חייה היתה הרבנית חנה נוסעת לבקר אותה במסירות עצומה. ועל אף כל הנוראות שעברה, הן בתור ילדה קטנה, הן בתור נערה יתומה, הן בתור עולה חדשה, אדם לא שמע ממנה מילת תרעומת. אדרבה, תמיד דיברה על אור הישועה הזרוחה בציון, ועל התקדמות האומה בכל המובנים.
היתה ספוגה בתורת רבנו הרב צבי יהודה: הלכה, אגדה, דברי חז"ל, אמונה.
פעם אשה ביקשה ממנה: את יכולה ללמד אותי משהו? התכרכמו פניה: "מה פירוש 'תלמדי אותי'?! נלמד ביחד".
תמיד, כשהיתה שוטפת כלים ביסודיות האופיינית לה, היתה שוטפת את הברז עצמו ומנקה במטלית את כל השיש.
היתה לה גבורה אמיתית, שאי אפשר לתאר, לקום ולעשות, לנצח כל חולשה פיזית ונפשית. לא היתה הרה חמש עשרה שנה, ויחד עם זה היתה שמחה בכל אשה הרה, בתינוקות, בילדים. מחייכת אליהם במאור פנים שלא מן העולם הזה.
*
אשה שמסתכלת אל התוך הפנימי בסבלנות ובאהבה ללא חשבונות – זו הרבנית חנה.
אשה שמאזינה לאשה, מכילה את צרתה או את שמחתה באמת – זו הרבנית חנה.
אשה שהיא סַבָּליִת אמיתית, נושאת כאב היחיד והאומה כמו את השמחות והישועות, רואה את האלהי שבכולם, ומתוך כך עוזרת לו לגלות כוחותיו – זו הרבנית חנה.
אשה שעובדת עבודותיה היומיות השוחקות, המתסכלות, ומרגישה שדווקא בהן מתמצה לב האומה, בהיות אותם מאמצים קטנים חלק מדבר גדול – זו הרבנית חנה.
אשה שצמאה יומם ולילה ללמוד וללמד את התורה הגואלת של מרן הרב קוק ורבנו הרב צבי יהודה – זו הרבנית חנה.
אשה שיש לה מנוחת נפש לקבל את המצוי הלא כל כך אידיאלי בעולמה הפרטי והכללי, מתוך שלוה אין סופית, מתוך אמונה שדווקא בו גנוז הטוב הגדול – זו הרבנית חנה.
אשה שנושמת את התורה הגואלת, מנשימה את התורה הגואלת, פועלת את התורה הגואלת – זו הרבנית חנה.
אשה עם שתיקה עמוקה מלאה תבונה ואחריות נאצלת – זו הרבנית חנה.
אשה עם דיבור מחושב, צלול, שקול, רגוע, כמונה מרגליות, ויחד עם זה חיוך של שמחת אמת הנובע ומפכה ממעמקי הנפש, וקול צחוק כפעמוני זהב – זו הרבנית חנה.
אם אשה מביטה על כל בעין טובה, עֵינָא דכּולָא חיורא, מתוך ידיעה ברורה שהאמונה יוצרת מציאות – זו הרבנית חנה.
אם אשה מתאמצת עד כלות כוחותיה הפיזיים והנפשיים להביא אור למישהי סובלת, עזובה, דחויה, בודדה – זו הרבנית חנה.
אם אשה חיה את העולם האמיתי הנצחי ולא את עולם השקר וההבל, ומתוך כך קובעת סדרי עדיפויות נצחיים, קדושים, כגון ללמוד תורה, לשד חיינו, לשד כל הדורות הבאים ולשד כל העולמים – זו הרבנית חנה.
אם אשה לא באה בדרישות ובטענות, בתביעות וצרכים שבאים ממארב תרבות המערב, אך באמת אפשר לוותר עליהם – זו הרבנית חנה.
אם אשה מקיימת בעצמה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל" – זו הרבנית חנה.
אם אשה היא בעלת ענווה וצניעות אמיתית המתגלה בכל פירור מחייה, ברוח ובחומר – זו הרבנית חנה.
אם אשה מלאה חן, חנינוּת, ונוחם, ומורת אלפי ורבבות בנות ישראל – זו הרבנית חנה.
אם אשה, נשמתה מושקת כולה בטל אורות נשמת כנסת ישראל – זו הרבנית חנה.
*
ועכשיו אתם מכירים את הרבנית חנה?
לא!!
הרבנית המלאכית הקדושה.
