פעם אמר בשיעור, והקדים שיש דברים שבילדותו
עשו עליו רושם גדול, וסיפר שבילדותו
נתרשם מאד מדברי זקן אחד מפליטי
המלחמה שהיה בעל טעם במיוחד, והיה
דרכם של פליטים אלה מווארשא (מחסידי
גור) לישב יחד בבהכ“נ בעת סעודה
שלישית, והיו מדברים ד“ת. והנה זקן זה
שהיה שתקן בטבעו, פתח פעם את פיו בחכמה והגיד פירוש מתוק מדבש במשא
ומתן בין דוד המלך ומיכל בת שאול (שמואל
ב, ו) דהנה מיכל טענה לדוד ”מה נכבד היום
מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות
עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים“, והיינו
איך יתכן שאתה מגלה את עצמך כ“כ, הרי
זו דרכם של הריקים (”מען ליידיגט זאך נישט
אויס“) לשפוך את כל ישותם החוצה ולא
נשאר פנימה ולא כלום. וע“ז השיב דוד
ואמר ”ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל
בעיני“, ר“ל אתה חושבת שזהו כולה,
והרי יש לי עוד הרבה ”ונקלותי“, אשר
כלפי ערך הקלון והבזיון שיש בי שעדיין
נשאר בפנים, הרי מה שנתגלה עד עתה
אינו אלא כבוד. וזהו פירוש המשך הכתוב
”ונקלותי עוד מזאת“, שכלפי זה, הרי כל
מה שגיליתי עד כמה ”ועם האמהות אשר
אמרת אכבדה“, נחשב כבוד גדול כלפי
השפלות והאפסיות שנשאר בקרבי. עכ“ד.
והיה הרב אומר פירוש זה מתוך מתיקות
נפלאה, והיה ברור ששימש כיסוד ושורש להנהגתו הפנימית, וכמו שידוע שהצניע את
הכל והיה משאיר את כל עצמו בפנים בלי
לבטא החוצה כי אם את הד“ת עצמם, אלא
שלא היה יכול לגמרי להסתיר התפעלותו
וחמימותו כמו שהיה ניתן להבחין.
