B'chasdei Hashem, over the past almost 20 years, Beis Mevakesh Lev has produced over 13,300 audio shiurim and over 31,000 written posts, unmatched by any one-person website - all completely free of charge. There are no paywalls or anything else. Now we are turning to you for help so we can continue - any amount will help. Even 99 cents! Thank you to my sweetest and most beloved friends!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
----
ריה"ל, כמו הרמב"ם, מציג את הפילוסופיה כבסיס לאמונה
לא לחינם פתח ריה"ל תחילה עם דבריהם של הפילוסוף, הנוצרי והמוסלמי, לפני שהביא את דבריו של היהודי. ריה"ל לא הביא את דבריהם רק כדי לדחות אותם ולגלות בהם את השקר, עד שיגיע אל האמת האמיתית – היהדות, לא ולא! כל אחת מן ההשקפות האלה מהווה נדבך בבניית האמונה אצל האדם. הפילוסופיה מציבה את הבסיס לאמונה בא-להים ככוח עליון המפעיל את המציאות, שאין לו גוף ואינו משתנה, שהוא אחד, שאין האדם יכול לתפוס אותו ולהבינו. אחריה הנצרות ביססה את האמונה בא-להים שהוא בורא העולם ובורא האדם, וכי יש קשר בין א-להים לאדם ובין האדם לא-להים. אמנם הנצרות קילקלה והורידה את א-להים להיות כאדם, אך מה שקילקלה הנצרות תיקן האיסלם. האיסלם הוסיף את הנדבך של מעשים אותם נדרש האדם לעשות, והדגיש שהא-ל אינו ניתן להשגה, ולימד על מידת היראה שעל האדם לקבל על עצמו ביחס לא-להים. הן הנצרות והן האיסלם מבססים את אמונתם בא-להים על התורה ועל המסופר בה.
במידה רבה, יש בדרך זו של ריה"ל דמיון לשיטתו של הרמב"ם, שביסס את דבריו על הפילוסופיה והוסיף לה חוויה. גם ריה"ל מציג תחילה את הפילוסופיה, ואינו דוחה ושולל אותה מכל וכל אלא בונה עליה נדבכים נוספים.
מקובל לומר שריה"ל והרמב"ם מייצגים שתי גישות שונות בתכלית, הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, וכביכול הרמב"ם הוא פילוסוף ואילו ריה"ל הוא איש האמונה. אך לעניות דעתי אין זה כך. הן הרמב"ם והן ריה"ל מתחילים עם הפילוסופיה וממשיכים ומגיעים אל האמונה דרך חוויה של פגישה בין האדם וא-להים, אלא שהחוויה שלהם היא שונה.
בדברי מלך כוזר למוסלמי מרומז עניין מעמד הר סיני כהוכחה הטובה ביותר לאמונה
לפני שנעסוק בדבריו של החכם היהודי, ברצוני להתייחס לדבריו של מלך כוזר אל המוסלמי, משום שלעניות דעתי יש לדבריו של המלך שם הכנה ורמז לדברי החכם היהודי.
מלך כוזר אומר למוסלמי (בפיסקא ח): "אֵין הַדַּעַת נוֹחָה לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא חֶבְרָה עִם בָּשָׂר וָדָם, כִּי אִם בְּמוֹפֵת שֶׁמְּהַפֵּךְ בּוֹ טֶבַע הַדְּבָרִים", קשה להאמין שא-להים מתחבר ומדבר עם האדם, וכדי להאמין בכך צריך לראות ממש נס גלוי. ולא סתם נס אלא "שֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן הַהוּא לִפְנֵי הֲמוֹנִים, יִרְאוּהוּ בְעֵינֵיהֶם וְלֹא יַגִּיעֵם בְּסִפּוּר וּבְקַבָּלָה", הנס הזה צריך להיעשות לעיניהם של המוני אנשים, כך שהם יידעו זאת בוודאות ולא רק ישמעו על כך מסיפורים בכלי שני. ותנאי נוסף: "וְשֶׁיַּחְקְרוּ עַל הַדָּבָר וְיִבְחָנוּהוּ בְחִינָה אַחַר בְּחִינָה, עַד שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּלֵב אָדָם סָפֵק כִּי יֶשׁ בּוֹ צַד דִּמְיוֹן אוֹ צַד כְּשָׁפִים", נס כזה שלא יהיה שום ספק בו שאכן אירע במציאות.
כל הקורא את הדברים יודע בדיוק לְמה רומז כאן ריה"ל. מלך כוזר מחכה לשמוע על אירוע כדוגמת מעמד הר-סיני, מעמד בו הא-להים דיבר אל האדם, ולא אל אדם יחיד אלא אל ציבור גדול מאוד. לכאורה מלך כוזר מודיע כאן שכאשר הוא ישמע על מעמד שכזה הוא ישתכנע מייד ויאמין!
הואיל וכך, היינו מצפים שהחכם היהודי יספר מייד למלך כוזר על הא-להים שלו, שברא את העולם ואת האדם, ושהתגלה לעיני כל ישראל בהר סיני ונתן להם את התורה! זו תהיה ההוכחה הניצחת והטובה ביותר, והלומד בספר אף מצפה שכך אכן יאמר החכם היהודי. אך הוא לא אומר זאת…
באופן מפתיע החבר אינו מייחס חשיבות למעמד הר סיני
עונה החבר למלך: "אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בֵּא-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוֹב לְשׁוֹמְרָהּ, וְעֹנֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אוֹתָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים". הא-להים שלי הוא הא-להים של עם ישראל, שהתחבר אל האבות והוציא את עם ישראל ממצרים, וטיפל בהם במדבר והכניס אותם לארץ ישראל, ונתן להם את התורה אליה אנו מחוייבים עד היום. זהו הא-להים הפרטי של עם ישראל.
הכל נכון, אבל לכאורה עיקר חסר מן הספר! אמנם מלך כוזר יקפוץ מייד וישאל: 'מדוע לא הדגשת בדבריך שזהו הא-להים אשר ברא את השמים ואת הארץ ומנהל את העולם', וזו שאלה נכונה ומייד נעסוק בה, אך גם לשיטתו של החבר נראה לכאורה שהוא השמיט עניין עיקרי. כאמור לעיל, הלומד מצפה לשמוע מן החבר על מעמד הר סיני הנורא והנשגב, שהוא ההוכחה הברורה ביותר למציאות ה' ולהשגחתו ולחיבורו אל העולם ואל האדם, אך אינו זוכה לכך. יש כאן אירוע שהוא חוויה עצומה שאין אחריה עוררין, אך הנה החבר מתעלם ממנו ומבליעו בתוך דבריו במילים היבשות: "ושלח משה בתורתו". מדוע עושה זאת ריה"ל?
שיטת הרמב"ם בביסוס האמונה: א-לוהים כמנהיג העולם ותוספת החוויה של מעמד הר סיני
הזכרנו קודם שיש דמיון רב בין הרמב"ם לריה"ל, וכי שניהם מתבססים על הפילוסופיה כבסיס להכרת הא-ל, אלא שעל הבסיס הזה מוסיפים את העניין החווייתי.
נתבונן מה עשה הרמב"ם וכיצד הציג את האמונה בא-ל.
את ספר משנה תורה פתח הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, ואת הלכות אלה פתח בהגדרת הא-ל באופן בו הפילוסופים מגדירים את הא-ל: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו… המצוי הזה הוא א-להי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף". כך מגדיר הרמב"ם את מצות ידיעת ה', לדעת שיש שם כוח שמנהיג את העולם ומפעיל אותו. בפרק השני הוא מדבר על מצות אהבת ה' ועל מצות יראת ה', וכותב כך: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול… וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות". כלומר, מתוך הסתכלות והתבוננות בעולם, בבעלי החיים, ובסדר הנפלא של הבריאה מגיע האדם לאהבת הא-ל וגם ליראת הא-ל. זוהי לכאורה הראייה הפילוסופית, המזהה את הא-להים עם הטבע, עם התנהלות העולם, וכפי שגם כתבו הנביאים ודוד המלך בספר תהלים במקומות רבים. הבריאה מוכיחה על א-להים.
זוהי ראָיה שכלית, וזוהי אכן התחלתה של האמונה, שהרי האמונה מתבססת בראש ובראשונה על השכל וההיגיון. הרי בדיוק כך, על פי המדרש, הגיע גם אברהם אבינו, המאמין הראשון, להכרה שיש א-להים: "אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם" (בראשית רבה פל"ט, א). ההבנה שיש כוח שמניע את העולם היא הנחת היסוד הבסיסית, ואותה גם הפילוסופים מבינים ומקבלים.
אך כאן הפילוסופיה נעצרת. היא איננה יכולה לתת תארים לא-להים, כלומר היא אינה יכולה להגדיר יחס בין א-להים לעולם. יש מצוי ראשון שמנהיג את העולם אבל מה זה אומר מבחינת האדם? איך זה נוגע לו ולמהלך חייו?
על כן הרמב"ם לא נעצר כאן אלא מגיע אל ההתגלות, אל החוויה. בפרק שמיני שם כותב הרמב"ם: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון – הוריד לנו את המן, צמאו – בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל, והקול מדבר אליו, ואנו שומעים 'משה משה לך אמור להן כך וכך', וכן הוא אומר "פנים בפנים דבר ה' עמכם", ונאמר "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת"". מעמד הר סיני הוא ההוכחה לנבואת משה, כי הוא החוויה והמפגש להם זכו כל עם ישראל, ואי אפשר לערער על מה שראית וחווית בעצמך.
החוויה שמדגיש החבר היא החוויה ההיסטורית, הא-ל המטפל ומסייע
כאמור, ריה"ל אף הוא הקדים והציג את תורת הפילוסופיה, אך הוסיף עליה נדבכים נוספים, אך גם הם אינם מביאים אל האמונה ללא החוויה. אך להבדיל מן הרמב"ם, שלשיטתו החוויה המביאה אל האמונה היא ההתגלות במעמד הר סיני, החוויה אצל ריה"ל היא אחרת. "אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בֵּא-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ…". החוויה של ריה"ל היא החוויה ההיסטורית, הטיפול הקרוב והמשגיח, הא-ל העוזר, הא-ל המסייע, הא-ל המציל. הא-ל שהוציא אותנו מסבלות מצרים, שכלכל אותנו במדבר במן ובמים, הכניס אותנו לארץ ישראל. זהו ממש ציטוט של הפתיחה לתפילת העמידה: "א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב… גומל חסדים טובים וקונה הכל… מלך עוזר ומושיע ומגן… אתה גבור לעולם ה', מחיה מתים אתה, רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם, מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסורים…".
לתוספת הבהרה מביא החבר את 'משל מלך הודו', שמדגיש נקודה זו. לא מספיק לי לדעת שקיים אי-שם מלך גדול כדי לגרום לי להתחיל לעבוד אותו ולהאמין בו. ידיעה שכלית אינה מספיקה. רק כאשר נוצר בינינו קשר אישי, כאשר הוא שולח לי תרופות ודברים נוספים המסייעים לי, או אז ארגיש צורך להאמין בו ואדע שהוא מלך שקשור גם אליי. זוהי החוויה שתגרום לי להאמין בו על אף שכבר ידעתי על קיומו.
כמו הרמב"ם, גם ריה"ל מדגיש שהחוויה היא המקור לאמונה, ואי אפשר לבנות אמונה על סמך ראיות שכליות בלבד, אך החוויה של ריה"ל היא חוויה שונה.
הן גישת ריה"ל והן גישת הרמב"ם מופיעות בתורה, ונחלקו על מה יש לתת את הדגש
מדוע בחר ריה"ל את החוויה שחווה עם ישראל ביציאת מצרים ובמסע במדבר כחוויה המכוננת, ולא את חוויית מעמד הר סיני? הרי לכאורה הניסים שנעשו ביציאת מצרים ובהליכה במדבר נעשו רק לשעתם, ולא נשאר לנו מהם זכר, ואילו מעמד הר סיני הוריד לנו את התורה, המלווה אותנו בכל הדורות!
מעניין לראות שהתורה עצמה מציגה את שתי החוויות זו מול זו כבסיס האמונה. משה רבנו פונה לעם ישראל בפרשת ואתחנן ושואל אותם: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא א-להים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו?", מהו הדבר הגדול אליו מתייחס משה רבנו? אלו בעצם שני דברים: 1) "השמע עם קול א‑להים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי?". 2) "או הניסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' א‑להיכם במצרים לעיניך".
הרמב"ם בחר את הדוגמא הראשונה, את נתינת התורה במעמד הר סיני, ואילו ריה"ל בחר את הדוגמא השניה, את הוצאת ישראל ממצרים באותות ובמופתים.
שורש המחלוקת הוא בהגדרת מהותו של עם ישראל ביחס לתורה
נראה שהמחלוקת בין ריה"ל והרמב"ם היא מה שמכונה היום 'סגולה ובחירה'. האם עם ישראל נוצר במתן תורה – "היום הזה נהיית לעם" היינו מתן תורה (ראה ברכות סג ע"ב), או שמא עם ישראל נוצר לפני כן. האם התורה היא ההופכת אותנו לעם, כמאמר רב סעדיה גאון: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה', או שמא הואיל ועם ישראל הוא עם ה' לכן הוא נתן להם את התורה. בברכת התורה אנו אומרים תחילה "אשר בחר בנו מכל העמים", ורק אחר כך "ונתן לנו את תורתו", כלומר קודם בחר בנו ה' להיות לו לעם ורק אחר כך נתן לנו את התורה. ריה"ל מדגיש כי הקב"ה הוא א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב, זמן רב לפני שנתן תורה לעם ישראל.
שיטתו של ריה"ל הופכת את החוויה למתחדשת במהלך הדורות, ובמיוחד בדורות שלנו
גישה זו של ריה"ל חשובה עד מאוד, ויש בה פנייה לכל הדורות כולם, לאורך ההיסטוריה. היו תקופות בהן עם ישראל לא שמר תורה ומצוות, ועל כך נענשו, אך הקב"ה לא כילה אותם. אין זאת אלא משום שעם ישראל יש לו קיום גם ללא התורה, ולא יכבה נרו לעולם ועד.
יתרה מזו, הואיל והדגש האמוני הוא על א-לוהי ההיסטוריה הרי שניתן לחוות את הא-להים בכל דור ודור. לא צריך להישען רק על אירוע אחד גדול שהתרחש בעבר אלא אפשר לגלות את א-לוהים בכל תקופה ובכל דור. הנה בדורות שלנו, דורות של תקומת ישראל בארצו, בו אנו רואים בעינינו את קיבוץ הגלויות והתגשמות הנבואות, אין לך פלא גדול מזה, וזה עצמו גילוי א-לוהות לעיני כל. עם ישראל חי וקיים, על אף כל הרדיפות והאסונות, ומצליח לבנות בארץ ישראל מלכות עצמאית, ובכך מגלה את א‑לוהים והשגחתו בעולם. א-לוהים של הכוזרי הוא א-לוהי עם ישראל, וככזה הוא מתגלה לאורך כל התקופות, והיהודי חווה מפגש עם א-לוהים לעיתים תכופות.
הן אמת, שספר הכוזרי נזנח יחסית במהלך הדורות, ובודדים היו שלמדו וציטטו אותו. בעולם הישיבות הליטאי, לדוגמא, הכוזרי לא נלמד. עיקר הלימוד היה ברמב"ם, והגישה היתה שהתורה היא העיקר והיא אשר מקיימת את עם ישראל. התורה קודמת לעם. משום כך כשהחלה 'שיבת ציון' קשה היה לרוב הציבור לקבל זאת, משום שלא נעשתה על ידי אנשי תורה. אם 'שיבת ציון' כרוכה בביטול תורה מוטב להישאר בגלות ולהמשיך ללמוד! התורה היא המהות, היא העיקר, ואם אין תורה אז לא שווה שום דבר! אך מי שהיה אמון על שיטת הכוזרי, מי שהאמין שעם ישראל הוא עם ה' כי קיים בו העניין הא-לוהי, ורק משום כך זכה לתורה, בשבילו נראתה 'שיבת ציון' כדבר טבעי וכהמשך פשוט של ההיסטוריה היהודית. ודאי התורה חשובה, ודאי על עם ישראל להיות דבק בתורה בכל נפשו ובכל מאודו, וכפי שהדגיש החבר בדבריו: "וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוֹב לְשׁוֹמְרָהּ, וְעֹנֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אוֹתָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה", אבל הבסיס הוא עם ישראל. תחיית עם ישראל היא המהות והיא העיקר, ורק אם עם ישראל יחיה ויתקיים הוא יזכה לשוב ולקיים את התורה, שהיא נפש האומה ותכלית חייה.
דבריו של ריה"ל הם מהפכה והסתכלות חדשה, ובדורות שלנו דבריו הופכים להיות רלוונטיים יותר מתמיד.
קולו של הכוזרי
Rabbi Yehuda Halevi, like Maimonides, presents philosophy as the basis for faith
It is not for nothing that Rabbi Yehuda Halevi began with the words of the philosopher, the Christian, and the Muslim, before bringing the words of the Jew. Rabbi Yehuda Halevi did not bring their words only to reject them and reveal the lie in them, until he reaches the real truth - Judaism, no, no! Each of these views is a building block in building faith in a person. Philosophy lays the foundation for belief in God as a supreme power that operates reality, which has no body and does not change, which is one, which man cannot grasp and understand. After it, Christianity established the belief in God who is the creator of the world and the creator of man, and that there is a connection between God and man and between man and God. Although Christianity corrupted and lowered God to be like man, what Christianity corrupted was corrected by Islam. Islam added the layer of actions that a person is required to do, and emphasized that God is unattainable, and taught about the measure of reverence that a person must accept in relation to God. Both Christianity and Islam base their faith in God on the Torah and what is told in it.
To a large extent, there is a similarity in Rabbi Yehuda Halevi's method to Maimonides' method, who based his words on philosophy and added experience to it. Rabbi Yehuda Halevi also presents philosophy first, and does not reject and negate it completely, but builds additional layers on it.
It is commonly said that Rabbi Yehuda Halevi and Maimonides represent two completely different approaches, as far apart as the east is from the west, and as if Maimonides is a philosopher and Rabbi Yehuda Halevi is a man of faith. But in my humble opinion, this is not the case. Both Maimonides and Rabbi Yehuda Halevi begin with philosophy and continue and reach faith through an experience of meeting between man and God, but their experience is different.
In the words of the King of Khazaria to the Muslim, the matter of the status of Mount Sinai is hinted at as the best proof of faith
Before we deal with the words of the Jewish scholar, I would like to refer to the words of the King of Khazaria to the Muslim, because in my humble opinion, the king's words there are a preparation and a hint to the words of the Jewish scholar.
The King of Khazaria says to the Muslim (in paragraph 8): "The mind is not comfortable admitting that the Creator has fellowship with flesh and blood, except by a miracle that transforms the nature of things," it is hard to believe that God connects and speaks with man, and in order to believe in this, one must see a real, open miracle. And not just any miracle, but "that the matter be before multitudes, that they see it with their own eyes and not receive it by story or tradition," this miracle must be done before the eyes of many people, so that they know it for sure and not just hear about it from second-hand stories. And another condition: "and that they investigate the matter and examine it examination after examination, until no doubt falls in a man's heart that there is in it any aspect of imagination or any aspect of witchcraft," such a miracle that there will be no doubt in it that it actually happened in reality.
Anyone who reads these words knows exactly what Rabbi Yehuda Halevi is hinting at here. The King of Khazaria is waiting to hear about an event like the giving of the Torah at Mount Sinai, a moment when God spoke to man, and not to a single man but to a very large public. Apparently, the King of Khazaria is announcing here that when he hears about such an event, he will be immediately convinced and believe!
Since this is the case, we would expect the Jewish scholar to immediately tell the King of Khazaria about his God, who created the world and man, and who appeared before the eyes of all Israel on Mount Sinai and gave them the Torah! This would be the ultimate and best proof, and the student of the book even expects the Jewish scholar to say so. But he does not say it…
Surprisingly, the associate does not attach importance to the giving of the Torah at Mount Sinai
The associate answers the king: "We believe in the God of Abraham, Isaac, and Jacob, who brought the children of Israel out of Egypt with signs and wonders and trials, and sustained them in the wilderness, and gave them the land of Canaan as an inheritance, after he had brought them across the sea and the Jordan with great wonders, and sent Moses with his Torah, and after that several thousand prophets after him warning about his Torah, promising a good reward to those who keep it, and a severe punishment to those who disobey it. And we believe in all that is written in the Torah, and the words are long." My God is the God of the people of Israel, who connected with the patriarchs and brought the people of Israel out of Egypt, and took care of them in the desert and brought them into the land of Israel, and gave them the Torah to which we are obligated to this day. This is the private God of the people of Israel.
Everything is correct, but apparently the main thing is missing from the book! Indeed, the King of Khazaria will immediately jump up and ask: 'Why did you not emphasize in your words that this is the God who created the heavens and the earth and manages the world', and this is a correct question and we will deal with it immediately, but even according to the associate's method it seems that he omitted a main issue. As mentioned above, the student expects to hear from the associate about the awesome and sublime giving of the Torah at Mount Sinai, which is the clearest proof of the existence of God and his providence and his connection to the world and to man, but he does not get it. There is an event here that is a huge experience that is beyond dispute, but here the associate ignores it and includes it in his words in the dry words: "And sent Moses with his Torah." Why does Rabbi Yehuda Halevi do this?
Maimonides' method in establishing faith: God as the leader of the world and the addition of the experience of the giving of the Torah at Mount Sinai
We mentioned earlier that there is a great similarity between Maimonides and Rabbi Yehuda Halevi, and that both are based on philosophy as a basis for knowing God, but on this basis they add the experiential aspect.
Let us consider what Maimonides did and how he presented the belief in God.
Maimonides opened the book Mishneh Torah with the Laws of the Foundations of the Torah, and he opened these laws with the definition of God in the way that philosophers define God: "The foundation of foundations and the pillar of wisdom is to know that there is there a First Being, and He is the one who brings into being every being, and all the beings from heaven and earth and what is between them were not brought into being except from the truth of His being… This Being is the God of the world, the Lord of all the earth, and He is the one who leads the sphere with a power that has no end or limit, with a power that has no interruption, for the sphere revolves constantly and it is impossible for it to revolve without a cause, and He, blessed be He, is the one who causes it without a hand or a body." This is how Maimonides defines the commandment to know God, to know that there is there a power that leads the world and operates it. In the second chapter he speaks about the commandment to love God and about the commandment to fear God, and writes as follows: "And how is the way to love Him and fear Him? When a person contemplates His works and His wonderful and great creations and sees from them His wisdom that has no value or end, he immediately loves and praises and glorifies and desires a great desire to know the Great Name… And when he thinks about these things themselves, he immediately recoils backwards and is afraid, and knows that he is a small, lowly, dark creature standing with a light, small mind before the perfect of opinions." That is, from looking at and contemplating the world, the animals, and the wonderful order of creation, man comes to love God and also to fear God. This is apparently the philosophical view, which identifies God with nature, with the conduct of the world, and as the prophets and King David also wrote in the Book of Psalms in many places. Creation proves God.
This is an intellectual view, and this is indeed the beginning of faith, for faith is based first and foremost on reason and logic. For this is exactly how, according to the Midrash, Abraham our father, the first believer, came to the recognition that there is God: "Rabbi Isaac said: This is like a man who was passing from place to place, and saw a palace burning, he said: Would you say that this palace is without a leader. The owner of the palace looked at him, and said to him: I am the owner of the palace. So because Abraham our father said: Would you say that this world is without a leader, the Holy One, blessed be He, looked at him and said to him: I am the owner of the world" (Genesis Rabbah 39:1). The understanding that there is a power that moves the world is the basic assumption, and the philosophers also understand and accept it.
But here philosophy stops. It cannot give titles to God, that is, it cannot define a relationship between God and the world. There is a First Being who leads the world, but what does that mean for man? How does it affect him and the course of his life?
Therefore, Maimonides does not stop here but reaches the revelation, the experience. In the eighth chapter there Maimonides writes: "Israel did not believe in Moses our teacher because of the signs he did, for whoever believes according to the signs has a defect in his heart, for it is possible that the sign was done by magic and witchcraft, but all the signs that Moses did in the wilderness he did according to the need, not to bring proof of prophecy. He needed to drown the Egyptians - he split the sea and drowned them in it, we needed food - he brought down the manna for us, they were thirsty - he split the rock for them, the congregation of Korah denied him - the earth swallowed them, and so all the other signs. And in what did they believe in him? In the giving of the Torah at Mount Sinai, that our eyes saw and not a stranger, and our ears heard and not another, the fire and the voices and the torches, and he approached the cloud, and the voice spoke to him, and we heard 'Moses Moses go tell them such and such', and so he says "face to face the Lord spoke with you", and it is said "not with our fathers did the Lord make this covenant"". The giving of the Torah at Mount Sinai is the proof of Moses' prophecy, because it is the experience and the meeting that all the people of Israel were privileged to, and it is impossible to dispute what you saw and experienced yourself.
The experience that the associate emphasizes is the historical experience, the God who cares and helps
As mentioned, Rabbi Yehuda Halevi also preceded and presented the doctrine of philosophy, but added additional layers to it, but even they do not bring to faith without the experience. But unlike Maimonides, according to whom the experience that brings to faith is the revelation at the giving of the Torah at Mount Sinai, the experience with Rabbi Yehuda Halevi is different. "We believe in the God of Abraham, Isaac, and Jacob, who brought the children of Israel out of Egypt with signs and wonders and trials, and sustained them in the wilderness, and gave them the land of Canaan as an inheritance, after he had brought them across the sea and the Jordan with great wonders, and sent Moses with his Torah…". Rabbi Yehuda Halevi's experience is the historical experience, the close and watchful care, the God who helps, the God who assists, the God who saves. The God who brought us out of the suffering of Egypt, who sustained us in the desert with manna and water, brought us into the land of Israel. This is exactly a quote from the opening of the Amidah prayer: "God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob… who bestows good kindnesses and possesses all things… King who helps and saves and shields… You are mighty forever, O Lord, You revive the dead, You are great to save, You cause the wind to blow and the rain to fall, You sustain the living with kindness, You revive the dead with great mercy, You support the fallen, and heal the sick, and release the imprisoned…".
For further clarification, the associate brings the 'Parable of the King of India', which emphasizes this point. It is not enough for me to know that there is somewhere a great king to make me start worshiping him and believing in him. Intellectual knowledge is not enough. Only when a personal connection is created between us, when he sends me medicines and other things that help me, then I will feel the need to believe in him and I will know that he is a king who is also connected to me. This is the experience that will make me believe in him even though I already knew about his existence.
Like Maimonides, Rabbi Yehuda Halevi also emphasizes that experience is the source of faith, and it is impossible to build faith on the basis of intellectual evidence alone, but Rabbi Yehuda Halevi's experience is a different experience.
Both Rabbi Yehuda Halevi's approach and Maimonides' approach appear in the Torah, and they disagreed on what should be emphasized
Why did Rabbi Yehuda Halevi choose the experience that the people of Israel experienced in the Exodus from Egypt and the journey in the desert as the formative experience, and not the experience of the giving of the Torah at Mount Sinai? After all, apparently the miracles that were done in the Exodus from Egypt and the journey in the desert were only done for their time, and no memory of them remains for us, while the giving of the Torah at Mount Sinai brought us the Torah, which accompanies us in all generations!
It is interesting to see that the Torah itself presents the two experiences side by side as the basis of faith. Moses our teacher turns to the people of Israel in the portion of Va'etchanan and asks them: "For ask now of the days that are past, which were before you, since the day that God created man upon the earth, and from one end of heaven to the other, whether there has been any such thing as this great thing is, or has been heard like it?", what is the great thing that Moses our teacher is referring to? These are actually two things: 1) "Did ever a people hear the voice of God speaking out of the midst of the fire, as you have heard, and live?". 2) "Or has God ever tried to go and take him a nation from the midst of another nation, by trials, by signs, and by wonders, and by war, and by a mighty hand, and by an outstretched arm, and by great terrors, according to all that the Lord your God did for you in Egypt before your eyes".
Maimonides chose the first example, the giving of the Torah at Mount Sinai, while Rabbi Yehuda Halevi chose the second example, the Exodus of Israel from Egypt with signs and wonders.
The root of the dispute is in defining the essence of the people of Israel in relation to the Torah
It seems that the dispute between Rabbi Yehuda Halevi and Maimonides is what is known today as 'specialness and choice'. Was the people of Israel created at the giving of the Torah - "This day you have become a people" means the giving of the Torah (see Berachot 63b), or was the people of Israel created before that. Is the Torah what makes us a people, as Rabbi Saadia Gaon said: 'Our nation is only a nation through its Torahs', or is it because the people of Israel is God's people that he gave them the Torah. In the blessing of the Torah we say first "who has chosen us from all the nations", and only then "and has given us his Torah", that is, first God chose us to be his people and only then he gave us the Torah. Rabbi Yehuda Halevi emphasizes that the Holy One, blessed be He, is the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, long before he gave the Torah to the people of Israel.
Rabbi Yehuda Halevi's method makes the experience renewable throughout the generations, and especially in our generations
This approach of Rabbi Yehuda Halevi is very important, and it has an appeal to all generations throughout history. There were times when the people of Israel did not keep the Torah and commandments, and they were punished for it, but the Holy One, blessed be He, did not destroy them. This is only because the people of Israel has an existence even without the Torah, and its lamp will never be extinguished.
Moreover, since the emphasis of faith is on the God of history, it is possible to experience God in every generation. You do not have to rely only on one great event that happened in the past, but you can discover God in every period and in every generation. Here in our generations, generations of the revival of Israel in its land, in which we see with our own eyes the ingathering of the exiles and the fulfillment of the prophecies, there is no greater wonder than this, and this itself is a revelation of God before the eyes of all. The people of Israel lives and exists, despite all the persecutions and disasters, and manages to build an independent kingdom in the land of Israel, and thereby reveals God and his providence in the world. The God of the Kuzari is the God of the people of Israel, and as such he is revealed throughout all periods, and the Jew experiences a meeting with God frequently.
It is true that the book of the Kuzari was relatively neglected throughout the generations, and few studied and quoted it. In the Lithuanian yeshiva world, for example, the Kuzari was not studied. The main study was in Maimonides, and the approach was that the Torah is the main thing and it is what sustains the people of Israel. The Torah precedes the people. Therefore, when the 'Return to Zion' began, it was difficult for most of the public to accept it, because it was not done by Torah scholars. If the 'Return to Zion' involves the annulment of the Torah, it is better to remain in exile and continue to study! The Torah is the essence, it is the main thing, and if there is no Torah then nothing is worth anything! But whoever was faithful to the method of the Kuzari, whoever believed that the people of Israel is God's people because the divine aspect exists in it, and only because of this it was privileged to the Torah, for him the 'Return to Zion' seemed like a natural thing and a simple continuation of Jewish history. Certainly the Torah is important, certainly the people of Israel must be devoted to the Torah with all their soul and with all their might, and as the associate emphasized in his words: "And sent Moses with his Torah, and after that several thousand prophets after him warning about his Torah, promising a good reward to those who keep it, and a severe punishment to those who disobey it. And we believe in all that is written in the Torah", but the basis is the people of Israel. The revival of the people of Israel is the essence and it is the main thing, and only if the people of Israel lives and exists will it be privileged to return and fulfill the Torah, which is the soul of the nation and the purpose of its life.
Rabbi Yehuda Halevi's words are a revolution and a new perspective, and in our generations his words are becoming more relevant than ever.
