א. על הפסוק "אמור גו' ואמרת", דרשו רז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים" – כדאיתא בתו"כ, ובאריכות יותר – בגמרא, ועד לפס"ד בשו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' גשם.
ונתבאר בהתוועדות שלפנ"ז שהענין ד"להזהיר גדולים על הקטנים" – ככל עניני התורה – ישנו הן בכללות והן בפרטיות: בכללות ישראל – הרי זה כפשוטו, שהגדולים שבישראל, שכבר נעשו בני י"ג שנה, צריכים להשגיח על הקטנים; ובכל אחד מישראל בפרטיות – שה"גדול" שבאדם, כח השכל, צריך להשגיח על הכחות התחתונים שבו ולהנהיג אותם, שזהו כללות הענין ד"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
ובנוגע לב' ענינים אלו, הרי מובן שיכולים ללמוד מא' על חבירו – כבכל עניני התורה שלמדים מענין לענין, אפילו בענינים שונים, ומכ"ש בנוגע לב' פרטים בענין אחד, כדלקמן.
ב. בענין "להזהיר גדולים על הקטנים" כפי שהוא בכל אחד מישראל גופא, שכח השכל צריך להתעסק עם כח המעשה – הרי ידוע שע"י ירידת השכל לפעול במעשה ניתוסף עילוי גם בהשכל:
אמרו רז"ל "אין למדין הלכה לא מפי למוד כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ולכאורה אינו מובן: בירור ההלכה שייך לשכל, ושכל ומעשה הם ב' דברים נפרדים, וא"כ, מדוע בירור ההלכה תלוי במעשה? – ומבואר בהמשך תרס"ו, שזהו לפי שכאשר הדבר נוגע למעשה, הרי זה מעורר את האדם להתייגע בהשכל עוד יותר.
– אמנם גם כאשר אין הדבר נוגע למעשה יכול האדם להתייגע בהשכל, אבל, אין זה דומה לאופן היגיעה וההשתדלות שמתעוררים אצלו כאשר הדבר נוגע למעשה.
ובפרט מצד עבודת האדם בענין דיראת שמים – שבענין שנוגע למעשה בפועל, הרי הוא מתיירא שלא יעבור על רצון העליון ויעשה את המעשה אשר לא תעשינה, ויראה זו מעוררת אצלו להתייגע בהשכל בעומק יותר, עד שמגיע לשרש ומקור השכל.
ולהעיר גם ממארז"ל על הפסוק "והוי' עמו", "שהלכה כמותו", והיינו, ששרש ההלכות הוא משם הוי' דוקא שלמעלה משם אלקים. ובנפש האדם הנה שם אלקים הוא בחי' בינה, שהו"ע ההבנה וההשגה, ושם הוי' הוא שרש ומקור השכל. וע"פ הכלל שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר – הנה גילוי שרש ומקור השכל, שם הוי', קשור עם ענין המעשה דוקא.
וכן הוא בעבודת האדם – כידוע פירוש אדמו"ר הזקן על הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שהענין ד"שמע אברהם בקולי" נמשך אצלו עד לעקב שברגל, היינו, שגם ה"עקב" הי' באופן המתאים לאברהם אבינו. וכלשון הידוע שגם העקב צריכה להיות חדורה בענין החסידות – "אַ חסיד'שע פּיאַטע". ודוקא החדירה (לא רק בשכלו ומדותיו, אלא גם) בעקבו היא ההוראה שאכן "שמע אברהם בקולי" ("ער האָט דאָס טאַקע דערהערט"), והיינו, שההמשכה למטה היא הוראה על אמיתית הענין.
וזהו הפירוש הפנימי במארז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה": כיצד נעשה "גדול תלמוד" – עי"ז ש"מביא לידי מעשה", והיינו, שכאשר התלמוד מביא לידי מעשה אזי נעשה בו ענין של גדלות.
וענין זה מרומז גם בדיוק הלשון "להזהיר גדולים על הקטנים" – לא לצוות וכיו"ב, אלא "להזהיר" דוקא – מלשון זוהר, בהירות ואור [וכן הוא הפירוש במארז"ל "במאי הוה זהיר טפי", שבמצוה פלונית הי' מאיר אצלו האור יותר], כדי להורות על התוספת אור שנעשה בענין השכל (הגדול שבאדם) ע"י ירידתו להתעסק ולפעול על ענין המעשה (הקטן שבאדם).
