מחשבה בקדשים
דרכו של הרבי ושל אביו בפירוש פעולת המחשבה בקדשים
הרב אליהו נתן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש דשיקאגא
א. מבואר בסוגיין ריש פרק האיש מקדש דהא דצריכים לימוד מיוחד ללמד דין שליחות בגירושין ולא יכולים ללמדו מהא דמהני שליחות בתרומה וקדשים הוא משום ד"מה להנך שכן ישנן במחשבה".
ומפרש רש"י לגבי תרומה "נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה דכתיב (במדבר יח) ונחשב", ולגבי קדשים "קדשים נמי איתנהו במחשבה .. גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות בפ"ג (דף כו:) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות".
וידועים הדברים שיש בענין זה שקו"ט שלימה בין הרבי לאביו זצ"ל; דעת הרבי דמחשבה מהני בשלימות להחל דין קדשים על בהמה, לעומת דעת אביו דמחשבה מהני רק לחייב את האדם להביא קרבן (או בנדבה – להביא בהמה זו), אבל לא חל עי"ז שום קדושה על הקרבן עצמו.
ראה בכ"ז באריכות לפ"ע ב'לקוטי לוי יצחק' חלק האגרות קודש ע' ש"א ש"ד – ה, ובמה שציין הרבי על דבריו שם. וכיום כבר יש להוסיף בצדדי שאלה זו מראה מקומות לכאן ולכאן. וראה בגלוני הש"ס להגר"י ענגיל על סוגיין שדן בזה ומביא שיטות שונות. והדברים עתיקים.
(ויעויין שם דנחלקו גם עד"ז במחשבה בתרומה. אלא דבתרומה נראה דזה יותר פשוט שהמחשבה מהני להחל על התבואה עצמה שם תרומה, ושלכן הביא הרבי הוכחה מהא דהגמרא משווה תרומה לקדשים שעד"ז הוא הדין לגבי קדשים, ואביו חולק ע"ז גם לענין תרומה, ומבארו בכמה אופנים עיי"ש. אמנם כאן נעסוק בעיקר בענין קדשים).
הוכחת הרבי מדברי הרמב"ם והתמיה בזה
ב. ובאגרות קודש של הרבי ח"א (ע' רל"ט הערה ח') חוזר הרבי על שיטתו בזה וכותב ".. ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה אף שאין שם דיבור ומעשה כלל. וכמו נדבות קדשים (שבועות דף כו, ב. רמב"ם הל' מעה"ק פי"ד הי"ב. דמוכח שם שהבהמה נתקדשה ע"י מחשבתו, ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה ..)". והיינו שהרבי מוכיח כשיטתו מדברי הרמב"ם בענין זה.
וז"ל הרמב"ם שם "אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין, כיצד המתכוון לומר הרי עלי עולה ואמר שלמים, או שנתכוון לומר הרי זו עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. נתכוון לנדור בעולה ואמר קרבן, לנדור בחרם ואמר הקדש דבריו קיימים, שהעולה קרבן והחרם הקדש וכן כל כיוצא בזה. בנדרים ונדבות אינו צריך להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב. כיצד גמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב יתחייב להביא, וכן כל כיוצא בזה מנדרי קדשים ונדבותן".
וראיתי מקשים דלכאורה איפה יש הוכחה מדברי הרמב"ם כאן לדברי הרבי שחלה קדושת הקרבן על הבהמה ע"י מחשבה, הרי הרמב"ם כתב רק דע"י המחשבה "הרי זה חייב להביא", אז מדוע א"א לפרש דבריו בפשיטות דחל רק חיוב הבאה ולא קדושת הקרבן עצמה (– כדעת אביו של הרבי)!?
ובאמת ראה ב'גליוני הש"ס' הנ"ל על סוגיין בקידושין מש"כ שמדברי הרמב"ם הללו משמע כדיעה זו שאכן לא חלה הקדושה ע"י המחשבה לבד, ורק חיוב הבאה גרידא!?
ביאור ההוכחה מהרמב"ם
ג. ולכאורה יש לבאר הדבר בפשיטות;
בתחילת ההלכה כתב הרמב"ם "אין הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהא פיו ולבו שוין", ובהמשך לזה מביא בהמשך ההלכה מקרים דאין פיו ולבו שוין וכו' ואח"כ מקרה שלא הוציא בשפתיו כלום. והנה זה פשוט דכשאומר 'חייב' בתחילת ההלכה – היינו היכא דפיו ולבו שוין – הרי הפירוש הוא דחייב מחמת זה שחלה קדושת הקרבן בשלימות, דהא מדובר כשהקדישו בפה, וא"כ פשוט דגם פירוש חייב בהמשך הלכה פירושו אותו דבר – חיוב מחמת זה שחלה קדושת הקרבן!
ד. וי"ל בעומק יותר ג"כ (והיינו לא רק מחמת התיבה 'חייב' שמשתמש איתו הרמב"ם בתחלת ההלכה ובסופה, אלא מצד תוכן הדברים ג"כ):
בהלכה זו אומר הרמב"ם כמה דינים: א. שצ"ל פיו ולבו שוין. ב. היכא דפיו ולבו סותרין זא"ז לא אמר כלום. ג. היכא דבפה אמר דבר שלא סותר בפירוש את מה שהי' בלבו (אף שאין משמעו בפשטות אותו דבר) מהני. ד. אם גמר בלבו ולא הוציא בפשתיו כלום מהני.
ויש לדייק: ג' דינים הראשונים הם כולם בענין אדם שמקדיש בלב ובפה, ואילו דין הרביעי מדבר על זה שאינו מקדיש בפה בכלל, וא"כ איך הוה זה המשך (ובהלכה אחת) לג' דינים שקדמו?
גם: ג' דינים הראשונים הוו באופן של 'שלילה', והיינו שלא יהי' חיסרון של 'סתירה' בין פיו ולבו, אמנם לא הוזכר שום ענין 'חיובי', והיינו שיש ענין שהאדם יוציא בשפתיו מה שגמר בלבו!?
ונראה לבאר תוכן הלכה זו כך: בכל המשך הפרק דיבר הרמב"ם על ציורים שונים איך שאדם אומר שמקדיש את בהמתו, אז ע"ז באה הלכה זו לומר שכל ענין הדיבור לגבי הקדש הוא שלא יסתור את מה שגמר בלבו; דאם סתר את מה שבלבו, לא מהני ההקדש. וע"ז מוסיף דהיכא דלא סתר בפירוש, ג"כ מהני. וע"ז מוסיף דגם אם לא אמר כלום, ונמצא דלא הי' כאן שום סתירה למה שבלבו, הר"ז מהני ג"כ.
ועכ"פ נמצא דפשטות המשך ההלכה מורה על דברי הרבי דמחשבה בקדשים מהני בשלימות, ואילו כל ההלכה בדיבור הוא רק שלא יסתור למה שגמר בלבו וכמשנ"ת.
ביאור מחודש באופן פעולת מחשבה בקדשים
ה. ובאופן מחודש קצת אואפ"ל יתירה מזו:
ובהקדם דברי המשנה דהוה מקור הלכה זו שצריכים פיו ולבו שוין, והוא במסכת תרומות (פ"ג מ"ח) "המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה, שאיני נהנה לזה ואמר לזה, לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין".
ופירש הר"ש: "ובעינן פיו ולבו שוין דכתיב (שם כג) מוצא שפתיך וכתיב (ויקרא ה) לבטא בשפתים וכתיב (שמות לה) כל נדיב לב בעינן גומר בלבו ומבטא בשפתיו. ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה אבל לא מכחשי זא"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן בפרק שבועות שתים (דף כו ב) שאני [דמהני] גומר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו. "
ולכאורה צלה"ב אחרי שהביא שיש פסוקים המורים על דיבור ויש פסוקים המורים על מחשבה, ואשר לכן צ"ל פיו ולבו שוין, אז מדוע באמת מספיק מחשבה בלבד בלי דיבור; איך מתקיימים בזה הפסוקים המורים על הצורך של דיבור דוקא!?
ואולי י"ל דמה שנלמד כאן הוא דכל זמן דליתא דיבור המכחיש למה שנדב בלבו, הר"ז כאילו שהוציא בשפתיו! והיינו שלא נלמד דל"צ לפעולת הדיבור כלל, אלא דבקדשים הרי מחשבת ונדבת לבו הר"ז כאילו שהוציאו בשפתיו, כ"ז ששפתיו לא הכחישו את זה.
ואם כנים הדברים מבוארים היטיב דברי הר"ש הנ"ל דאכן יש צורך במחשבה ודיבור (מחמת פסוקים שונים הנ"ל), ומ"מ כל היכא דליתא הכחשה מתקיימים כולם. ומבוארים היטיב גם המשך דברי הרמב"ם הנ"ל דכלל בהלכה אחת פיו ולבו שוין ומצב שרק חשב בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום.
ו. ובגליון 'כפר חב"ד' שיצא לאור לפני שבוע, ב'כתבה' על מו"ר הגה"ח הר"ר ישראל פרידמאן ע"ה, כתב אחד מזכרונו איך שר' ישראל דייק בדברי רש"י בסוגיין הנ"ל "קדשים נמי איתנהו במחשבה .. גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה ..", דלכאורה אם מהני בקדשים מחשבת הלב בלבד, אז מדוע הוסיף רש"י שגמר בלבו לומר, הלא ל"צ לענין האמירה!?
אמנם אם כנים דברינו אואפ"ל דבאמת יש צורך לדיבור, אלא שהדיבור יכול להתקיים ע"י המחשבה ג"כ (כ"ז שהדיבור לא מכחיש אותו כנ"ל). ושוב אפשר שיהי' צורך שהמחשבה יהי' באופן כזה שחושב עכ"פ על הדיבור ואמירה של 'שור זה עולה'!
(והנה הוכחה הגדולה של אביו של הרבי לדעתו שעד שמקדיש בפה אין הקדושה חלה על הקרבן – ורק חיוב על האדם כנ"ל – הוא מדברי רש"י ותוספות בריש פ"ב דמעילה שכתבו שמשהוקדש בפה אז ישנה חיוב מעילה. והרבי כתב ע"ז באג"ק הנ"ל שזה 'צע"ק'. ומדברי אביו של הרבי אל הרבי (בלקוטי לוי יצחק הנ"ל) נשמע שהרבי אמר שהכוונה של 'בפה' שם הוה לאפוקי מעשה עיי"ש. ויל"ע אם לפי חידוש זה יש מקום להסביר קצת לשון הראשונים שם).
ביאור מדוע מהני מחשבה בקדשים ואופן החיוב
ז. ועדיין יש מקום להעמיק ולהבין יסוד והסברת שיטה זו דמחשבה בקדשים מהני לא רק לחייב את האדם בהבאת הקרבן אלא גם להחל הקדושה בשלימות; דהלא כל ענין זה שמחשבה מועלת לפעול חיוב הוה חידוש, אז מדוע באמת לא נאמר דהחידוש הוא בחלות החיוב על האדם, בלי להוסיף ע"ז עוד חידוש דחלה הקדושה בשלימות כבר!?
ובפרט דמקור הדין דמהני מחשבה בקדשים הוא מפסוק "כל נדיב לב עולות", והרי זה יכול להתפרש בקלות על חיוב האדם בהבאת קרבנו (וכמו שאכן מבואר בגליוני הש"ס הנ"ל)!?
ח. ואוי"ל בהקדם לבאר מדוע באמת מוצאים חידוש זה בנדרי הקדש שמחשבה מועלת בהם לעומת סתם נדרים שלא אומרים דבר זה. ואע"פ דנלמד מקראי כנ"ל, מ"מ לא חייבים לומר דהוא גזה"כ בלי טעם (כידוע הכללים בזה) ;
והנראה בזה על יסוד מה שהרבי מבאר במק"א (לקו"ש חכ"ז שיחה א' לפרשת ויקרא) הבדל כללי בין סתם נדרים לנדרי הקדש; דבסתם נדרים הרי כל יסוד החיוב לקיים נדרו הוא משום שהוא נדר לעשותו, אשר בזה 'ברא' חיוב זה, משא"כ בנדרי הקדש הרי בעצם ישנה מציאות של קרבן לה', אלא שע"י נדרו קישר וחייב עצמו לדבר זה שיש לה מציאות גם בלעדי הנדר.
וזהו הסיבה שגבי סתם נדרים כתוב בתורה (רק) "ככל היוצא מפיו יעשה", והיינו שכל החיוב לקיימו הוא משום שיצא מפיו, ואילו לגבי נדרי הקדש כתוב "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת", והיינו שבנוסף לזה דישנה חיוב מחמת זה שיצא מפיו לעשותו, יש גם ענין נפרד של קיום נדרו מחמת זה שכבר חלה עליו חיוב קרבן לה' (ויעויין שם איך שמבאר לפ"ז הדין של הנודר קטן והביא גדול יצא, אף שלכאורה לא קיים מה 'שיצא מפיו').
ועפ"ז אואפ"ל דזהו גם סיבת הבדל זה דעסקינן ביה בין הקדש (ותרומה) לשאר נדרים, דרק בהקדש חל חיוב גם ע"י מחשבה בלבד; דבשאר נדרים היות שצריכים להוות חיוב חדש לא מספיק לזה כח של מחשבה לבד וצריכים לדיבור דוקא, משא"כ בקדשים שעצם החיוב קיים כבר מצד החפצא כמשנ"ת, ורק צריכים שיחול חיוב זה על האדם, לזה מספיק החלטתו במחשבה לבד.
ואם כנים הדברים אז יתבאר היטיב מדוע אין הפירוש שרק חל חיוב על האדם להביא את הקרבן; דאדרבה כל הסיבה שחל חיוב זה כאן הוא מחמת ה'חפצא' של קדושת הקרבן אשר היא דבר שקיימת בעצמותה, ומכיון שהאדם קישר את עצמו לקדושה זו לכן חל החיוב עליו לקיימו ולהביאו (אף שהי' במחשבתו לבד) כמשנ"ת.
ובאותיות פשוטות: סיבת החיוב על ה'גברא' כאן (להביא קרבנו) הוה כתוצאה מקדושת ה'חפצא' של הקרבן, ומובן א"כ שאין מקום לפרש שיהי' כאן חיוב על הגברא בלי חלות קדושת הפצא.
