ברמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י כתב: "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג וכו' וממשיך בהל' י"א: "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן וכו'"
ובלקו"ש חכ"ו ע' 133 כתב ע"ז וז"ל: לפ"ז קומט אויס לכאורה, אז בא מתן תורה איז בטל געווארן דער חיוב וציווי צו ב"נ אויף קיום מצות שלהם, און ווי די גמרא זאגט (ב"ק לח,א) אויפן פסוק "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים" - "ראה ז' מצות שקבלו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להן" און די גמרא פירט דארט אויס "לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלים עליהם שכר .. כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה" "אין מצווין לקיימן"
און עס איז געווען במתן תורה א נייער חיוב בנוגע די ז' מצות: דער אויבערשטער האט אנגעזאגט בתורה אז ב"נ זיינען מחוייב אין די ז' מצות - איז נתחדש געווארן א נייער דין, אז ווען א ב"נ איז מקבל די ז' מצות בבי"ד של ישראל הייסט ער "מצווה ועושה" אין די ז' מצות. און דעריבער זאגט דער רמב"ם אז זייער קבלה ועשי' דארף זיין "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו", ווייל דער חיוב שלפנ"ז איז בטל געווארן.
אבער מען קען אזוי ניט פארענטפערן אין רמב"ם, ווייל פון המשך לשון הרמב"ם "והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן (אז דער ציווי לב"נ האט זיך אנגעהויבן "מקודם") איז משמע לכאורה אז דער ציווי לב"נ איז ניט בטל געווארן עכ"ל עיי"ש עוד.
השיטות בענין זה
וכדי לבאר שיטת הרבי, כדאי להביא קצת מהשקו"ט באחרונים בענין זה, דקשה דכיון דמבואר בב"ק כנ"ל "א"ר יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג,ו) מה ראה ראה מצות שנצטוו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם, ומקשה בגמ' איתגורי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר וכו' לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלים שכר, ופירש"י: "שהרי אינם מצווים אבל מעונשין לא פטרן", ומסיק דאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה וכו' עיי"ש, וכיון דעמד והתירן א"כ הרי ב"נ אינם מחוייבים בז' מצוות, והרי זה אינו דבודאי מצווין הם?
ובמאירי ב"ק שם כתב וז"ל: מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות, אעפ"י שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה וכו' עכ"ל, דמשמע מדבריו דהא דקאמר "עמד והתירן" אין הפי' שנפקע מהם חיובם בז' מצוות, כי בנוגע להחיוב שבהם לא הי' שינוי כלל, והכוונה הוא רק לגבי קבלת שכר, דגם כשמקיימים ה"ה כאילו שאין מצווין ועושים ובמילא אין להם שכר כ"כ, ועי' גם בהגרי"פ בספר המצוות לרס"ג ח"ג ע' רמ"ז (צויין בהערה 20) שכתב דבאמת כן משמע בפשטות הגמ', דהרי הגמ' מקשה איתגורי איתגר? ואיך שייך לומר שיהיו נשכרים בזה דעמד והתירם עי"ז שלא קיימום, ומסיק שהוא בנוגע להשכר כנ"ל, הרי מוכח דבגוף החיוב שלהם לא נעשה שינוי כלל.
אבל ברש"י הנ"ל שכתב "שהרי אינן מצווין אבל מעונשין לא פטרן", מוכח בהדיא דסב"ל שפי' דעמד והתירן כפשוטו שאינן מצווין, וכ"כ ברש"י ע"ז ג,א, בד"ה לומר: "התרה זו לא טובתם היא אלא שאין מצווין לקיימם ואם יקיימו לא יקבלו שכר" וכ"כ שם ו,א, בד"ה ולפני עור וז"ל: דמזבין לי' בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים וב"נ נצטוו עלי' וכו' ונהי דאמרן עמד והתירן, מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליטול את הדין על שאין מקיימין אותן, ואעפ"י שאין להם שכר בקיומם קא עבר ישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול עכ"ל.
אלא דלכאורה קשה לשיטה זו דכיון דאין מצווין ע"ז, למה באמת נענשים עליהם כמ"ש ברש"י כנ"ל, וגם דמשום זה עובר ישראל על לפני עור? (וכפי שהקשה הגרי"פ שם בארוכה וראה בס' אמרי בינה הל' טריפות סי' ז ועוד).
ועי' גם בחי' הרמב"ן וריטב"א מכות ט,א, שביארו ההפרש בין בן נח לגר תושב דגר תושב קיבל ע"ע ז' מצוות בפני בי"ד ונעשה עי"ז מצווה ועושה, משא"כ ב"נ לא קיבלם בפני בי"ד והוה "אין מצווה ועושה" ומשמע דסב"ל כרש"י דעמד והתירן היינו שנפקע חיובם, וכן פירש בערוך לנר שם ועיי"ש שהקשה ע"ז וז"ל: וקשה לי דלפ"ז איך אמרינן בע"ז (ו ב) שלא יושיט אדם אבר מן החי לב"נ משום לפני עור לא תתן מכשול ע"ש, הרי ב"נ אינו מצווה עוד ואיך יקרא זה לפניו מכשול כיון שאינו צריך לקיים עוד. ואפי' נדחוק דהאי לבן נח לאו דוקא ופירושו גר תושב, מכל מקום קשה על הפוסקים דפסקו בפשיטות שאסור להושיט גם לנכרי בזה"ז, עיין ביו"ד (סי' ס"ב), והרי הם לא קבלו בב"ד עכ"ל.
ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קכ"ג כתב לגבי איסור דאבר מן החי לבני נח -בענין אין איסור חל על איסור על גיד הנשה- דאין זה איסור מוסיף משום דאבר מן החי הוא גם בבן נח, דזה אינו דכיון דעמד והתירן להם נמצא שאין זה איסור לגביהם עיי"ש, ובההגהות שם תמה על הרמ"ע דפשיטא שהאיסור לא נפקע שהרי מבואר דהמושיט אבר מן החי לב"נ עובר על לפני עור וכו', ועכצ"ל דרק לגבי שכר ה"ה כאילו אין מצווים עיי"ש.
וראה גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד א סימן מג) שהביא דבריו וכתב שדבריו תמוהין מאוד דהא דהתיר להם שבע מצות היינו שלא יקבלו עליהן שכר אבל איסורא לדידהו איכא וחייבים אם עברו, ויותר הפלא ופלא שלא זכר שר דברי עצמו מה שכ' בספרו הקדוש עשרה מאמרות ח"ג פכ"א שכ' וז"ל: והא דאמרינן גבי ראה ויתר לא תידוק מיני' שיהא מותר לנו להחטיא אדם בדבר, דהא תניא לא יושיט אדם אבמה"ח לב"נ ובפי' אמרה תורה לכלב תשליכון אותו אלא הותרו להם ועתידין ליתן את הדין עיין שם, מפורש יוצא דאסור לב"נ[1], וא"כ שוב הו"ל איסור מוסיף עיי"ש.
ביאור שיטת רמ"ע מפאנו
ובס' תולדות הרמ"ע מפאנו (ע' 78) הביא הגאון רמ"ד פלאצקי ז"ל מ"ש הרמ"ע במאמר הנפש ח"ג פ"י וז"ל: חסידי בני נח בלי ספק יש להם חלק לעוה"ב (תוספתא סנהדרין יג) כי שמרו אמרתו ית' בז' מצות שלהן לפני מתן תורתנו, ואז אמנם הותרו להם שלא לקבל עוד שכר עליהן אלא כמי שאינו מצווה ועושה, (ב"ק לח,א) ומה גם עתה אחרי מעמד הרי סיני ניחא ליה למרייהו בשמרם עקב רב כמצווה ועושה, אם קבלו עליהן בב"ד שלנו כנעמן לפני אלישע למצוה מן המובחר, והוא גר תושב אשר אמרה תורה, או בדיעבד אפילו בינם לבין עצמם, ובלבד שיכוונו בהם עשיית רצונו ית'. עכ"ל, והביא גם מ"ש במאמר העתים (סי' טז) וז"ל: לגר אשר בשעריך הוא גר שער שהוא גר תושב, והנבלה ראויה לו גם אחר מתן תורה, כי הוא היה בכלל האומות שלא רצו לקבל את התורה והתיר להם הקב"ה שבע מצוות בני נח שלא קיימום, דכתיב ראה ויתר גוים, והוא לא ניחא ליה בהפקירא אלא חפץ במקצת מצוות ולכלל גר צדק לא בא עכ"ל.
ומבאר שיטתו שאין שום סתירה בכל דבריו, דאה"נ דניטל מהם הציווי על ז' מצוות, אבל מ"מ הם מחוייבים לקיימם כיון שהם מצוות שכליות משום ישוב העולם, (וכפי שהאריך בזה בספרו חמדת ישראל קונטרס דיני ב"נ אות א'), וביאר שזהו גם כוונת הרמ"ע במאמר הנפש הנ"ל דגם עתה אחר מ"ת ניחא ליה למרייהו בשמרם עקב רב כמצווה ועושה וכו', דהיינו שציווי הפרטי של כל אחד מהז' מצוות נפקע מהם, אבל אכתי יש להם חיוב כללי לקיים כל מצוות שכליות שהם משום ישוב העולם, ולכן אין אבר מן החי איסור מוסיף כיון שאינם מצווין בפרטיות באיסור זה, ולאידך גיסא עוברים על לפני עור בז' מצות, כיון דהם מצות שכליות ולא גרע ממכשול עור, דעובר הלאו כפשטא כיון דנשאר עליהם חיוב שכלי לעשות מצות אלו עכתו"ד.
ועפי"ז יש לתרץ דזהו גם שיטת רש"י הנ"ל שלכן נענשים עליהם כמ"ש רש"י "שהרי עתידין הן ליטול את הדין על שאין מקיימין אותן" וגם דמשום זה עובר ישראל על לפני עור.
ויסוד זה שב"נ מחוייבים לקיים כל מצוות שכליות מצ"ע מובא בלקו"ש בכ"מ, ולדוגמא בחל"ו ע' 95 לגבי כיבוד אב, והובא שם דברי ר"ן גאון בהקמתו למס' ברכות דכל המצוות שהן תלוייין בסברא ובאובנתא דלבא כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ כו', ובלקו"ש חל"ח ע' 28 האריך בזה לגבי שמירת מוצא שפתיו בב"נ, והביא שם דברי החזקוני פ' נח (ז,כא) שיש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו עיי"ש ועוד בכ"מ, וראה גם במורה נבוכים ח"ג פי"ז שכן כתב ובס' חסידים סי' קנ"ג, וראה בזה בס' אוהל רבקה ע' קנ"ז, ועי' רמב"ן בראשית ו,יג, דמצוה מושכלת אין צורך לנביא להזהיר, וכ"כ רבינו בחיי שם ו,יב.
אבל מהרמב"ם משמע שהם מחוייבים בפרטי הז' מצוות ולא כשיטה הנ"ל, ובאור שמח (הל' איסו"ב פי"ד ה"ז) ביאר שיטת הרמב"ם שעמד והתיר להם את המצוה שמצד נח ובניו, אבל בעת מ"ת נצטוו מחדש מצד מ"ת, וכל חיובם עכשיו הוא מצד שנצטוו ע"י משה, וזהו טעמו של הרמב"ם שכתב כנ"ל שצריך לקיימם מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו וכו' כי מי שמקיים המצוה שלא מצד שנצטווה ע"י משה נחשב לעושה שלא מחמת המצוה עיי"ש, (ועי' גם בס' חי' הגרי"ז על הרמב"ם בסופו) דלפי"ז נמצא דבמ"ת נתחדש החיוב עליהם ע"י משה, ועמד והתירן קאי רק על הציווים שלפני זה, וזהו כפי הקס"ד בהשיחה.
אלא דהרי הרבי דייק כנ"ל מלשון הרמב"ם שכתב שם: "והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן" דלדעת הרמב"ם גם המצוות שלפני מ"ת לא נתבטלו, דאם נתבטלו מה שייך לומר דהודיענו שב"נ מקודם נצטוו בהן הרי לפי הנ"ל, אחר מ"ת אין אותם המצוות קיימים כלל, ולא כהאור שמח.
וכתב בהערה 20 שם דנראה דשיטת הרמב"ם היא דלהלכה לא קיימ"ל כדרשת ר' יוסף דעמד והתירן, וציין שם להגרי"פ הנ"ל, די"ל דכיון ששאר אמוראים דרשו שם פסוק זה באופן אחר לגבי התיר ממונם וכו' לכן סב"ל להרמב"ם דלא קיימ"ל להלכה כרב יוסף.
ולכאורה י"ל גם דסב"ל להרמב"ם כדעת המאירי ונימא שהרמב"ם באמת סב"ל כרב יוסף, אלא שפי' הגמ' כהמאירי וכמ"ש הגרי"פ שכן משמע פשטות הגמ', דבנוגע לעצם הציווי לא הי' שום שינוי דאיתגורי איתגר, ורק לגבי קבלת שכר נעשה כאילו אין מצווין ועושים, אבל אם מקבל ע"ע ז"מ מפני שכן ציוה משה רבינו וכו' מקבל שכר כמצווה ועושה.
למה לא רצו אוה"ע לקבל התורה הלא במצוות אלו היו מצווין כבר?
והנה ידוע הא דאיתא במכילתא (יתרו - בחדש פרשה ה): "ויאמר ה' מסיני בא וגו'. נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו, מה כתיב בה, אמר להם: לא תרצח. אמרו לו, זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם, מקבלים אתם את התורה. אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף. אמרו לו כו' והיאך נקבלה. נגלה על בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה. אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, אל תגנוב. אמרו לו, בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב (שם טז, יב) והוא יהיה פרא אדם, וכתיב (שם מ, טו) כי גנב גנבתי".
ולכאורה קשה דמה קאמרי שאינם רוצים לקבל התורה מפני שאינם יכולים לקבל עליהם מצוות אלו, הלא בלאו מתן תורה הם מחוייבים בהן מקודם שהרי הן משבע מצוות בני נח?
בשלמא אי נימא שהמצוות דבני נח לפני מתן תורה עמד והתיר להם וכמ"ש האור שמח א"ש, שלא רצו ששוב יתחייבו בהן, אבל לפי הנ"ל דמהרמב"ם משמע שלא נתבטלו מעולם קשה דמהו טענתם? וכן קשה לפי דעת המאירי.
חידוש הרבי ד"ובנו בחרת" דמ"ת פעל ירידה באוה"ע
ויש לתרץ זה בהקדם הא דאיתא בלקו"ש ח"ו פ' וארא (ב) סעי' ח' והלאה, שמבאר ב' פירושי רש"י בסוף פ' וארא עה"פ לא נתך "לא הגיע" או "לא הוצק", שזה תלוי בגדר תשובת פרעה אם תשובתו פעלה גם אלמפרע שהרע נעקרה לגמרי, דאי נימא כן צריך לפרש "לא הוצק" שנתבטל כל מציאות המטר, או נימא שפעלה רק בנוגע לפועל אלהבא אבל לא שנעקר העוון, דלפי פירוש זה צריך לפרש "לא הגיע" שבפועל לא הגיע להארץ, ומבאר דבנוגע לאחר מ"ת ודאי רק תשובת ישראל יש בכחו לפעול למפרע לעקור העוון לגמרי כיון שבישראל העבירה היא רק מחמת חיצוניותו, אבל ב"נ ודאי אינו יכול לפעול אלמפרע עיי"ש הביאור, וממשיך שזהו בנוגע ללאחר מ"ת, אבל בנוגע ללפני מתן תורה שעדיין לא הי' הענין ד"ובנו בחרת" יש סברא לומר דאז גם תשובת ב"נ יש בכחה לפעול אלמפרע, ומבאר דבזה פליגי ב' פירושי רש"י, לפי פירוש הא' יוצא דגם לפני מ"ת לא הי' בכח תשובת ב"נ לפעול אלמפרע ולכן צריך לפרש "לא הגיע" שהעונש נתבטל רק בנוגע להבא, משא"כ פירוש הב' סב"ל דלפני מ"ת גם תשובת ב"נ הי' יכול לפעול אלמפרע ולכן מפרש "לא הוצק" עיי"ש, ולכאורה אינו מובן, דהרי מסתבר לומר שה"ובנו בחרת"' פעל עילוי בישראל וב"נ לא נשתנו, אבל מהיכי תיתי לומר דלפני מ"ת היו ב"נ בדרגא נעלית יותר כי ה"ובנו בחרת" שבעת מ"ת פעל בהם ירידה?
ועד"ז מצינו בלקו"ש ח"ט פ' ראה ב' הערה 38 שכתב ג"כ עד"ז וז"ל: ומה שגם בסדום הי' הגדר ד"עיר הנדחת" (אף דבב"נ לא שייך הענין דציבור), היינו לפי שקודם מ"ת, לא היתה עדיין ההבדלה שבין ישראל לעמים. ולכן בנוגע לע"ז [שהיא מז' המצות שגם ב"נ נצטוה עליהם] הי' אפשר להיות מציאות ד"צבור" גם בב"נ. עכ"ל, וגם זה צריך ביאור כנ"ל.
ונראה לפרש ולהביא ראי' ליסוד זה, ממ"ש התוס' (נדה ע,ב בד"ה ואין) בהא דקאמרינן שם לגבי אשתו של לוט דאין נציב מלח מטמא, וכתבו התוס' "ואין נציב מלח מטמא - משמע אבל אי לא הוה נציב מלח מטמא אפילו לרבי שמעון נמי איכא למימר דמטמא אפילו באהל .. דאחר מתן תורה דאיקרו ישראל אדם איכא לפלוגי אבל קודם מתן תורה אין חילוק" הרי מבואר הכא דאי לא היתה נציב מלח, היתה מטמא אפילו לר"ש (יבמות סא,א) דעכו"ם אינו מטמא דאתם קרויים אדם ולא עכו"ם, וביארו משום דזהו רק אחר מתן תורה דרק ישראל נקראו אדם, [וכתיב אדם כי ימות גו'] אבל קודם מתן תורה אין חילוק עיי"ש, וכ"כ התוס' בב"ק לח,א, ד"ה אלא, דבתחילה הביאו ראי' לשיטת ר"ת שיש חילוק בין "אדם" ל"האדם" מדפריך ביבמות (שם) מקראי דנביאים על ר"ש, ולא פריך מקראי דתורה ד"האדם והבהמה אשר ימצא בשדה" (פרשתנו וארא ט,יט), אלמא דגם עכו"ם קרוים אדם? ועכצ"ל כר"ת ד"האדם" שאני, ושוב דחו ראי' זו וז"ל: אך התם הוי קודם מתן תורה עכ"ל, וכוונתם כמ"ש בנדה דקודם מ"ת שאני דגם עכו"ם נקראים אדם, וכ"כ בתוס' שאנץ שם ובסנהדרין נט,א, וכ"כ בחמרא וחיי שם (בד"ה תוס' בא"ד) שכן צריך לומר לפי שיטת רש"י עיי"ש, וכ"כ בס' באר שבע הוריות י,א, (בד"ה אדם) מדיליה דדוקא אחר מ"ת איכא לפלוגי ולא קודם מ"ת עיי"ש.
והנה בטעם הדבר שיש חילוק בין קודם מ"ת ללאחר מ"ת, ביאר הגר"י ענגל בס' בית האוצר (מערכת א-ד דף כב,א) דרק אחרי שנבררו ישראל מעכו"ם בשעת מ"ת הוא דנסתלק מעכו"ם ענין המעלה ומשום הכי לא מיקרי אדם, משא"כ קודם שנבררו ישראל מהם הי' ענין הישראליות מתפשט בכולם, ועל כן היו כולם קרויים בשם אדם, ומביא דוגמא לזה ממגילה יד,א, עד שלא נכנסו לארץ ישראל הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה, והכוונה נראה ג"כ כנ"ל דע"י כניסת ישראל לארץ נתקדשה ארץ ישראל ונתבררה אז קדושת א"י מכל הארצות, ולכן מאז והלאה אין שום ארץ כשרה לומר שירה רק א"י, משא"כ קודם שנכנסו ישראל לארץ ולא נתקדשה עדיין א"י היתה אז קדושת א"י מתפשטת והוו בכל הארצות ולכן הוכשרו כולם עיי"ש שהאריך בזה. וראה גם בספרו שו"ת בן פורת סי' ד' שכ"כ לבאר התוס' בנדה.
דלפי ביאור זה בדעת התוס' מובן היטב מה שמבואר בלקו"ש שיש סברא לומר דלפני מ"ת לפני שהי' "ובנו בחרת" הי' שייך גם בהם הענין דתשובה למפרע כמו בישראל, די"ל כנ"ל שהוא מחמת הישראליות שבהם, וכן א"ש מ"ש בח"ט שהי' אז שייך בהם הענין ד"ציבור" כמו בישראל[2].
התוס' בסנהדרין חולקים על הנ"ל
אבל נראה שבתוס' גופא יש דעות אם אמרינן כנ"ל דלפני מתן תורה שאני דגם ב"נ נקראים אדם, כי בתוס' סנהדרין נט,א, (ד"ה אלא) הביאו ראי' לר"ת ד"האדם" שאני כפי שהביאו בב"ק דביבמות לא מקשה על ר"ש מדכתב במצרים כל האדם והבהמה (כנ"ל, ומוכח ד"האדם" שאני) ושם לא דחו ראי זו דלפני מתן תורה שאני עיי"ש, הרי משמע דבסנהדרין חולקים ע"ז וסב"ל דגם לפני מ"ת אין עכו"ם נקראים אדם[3], וכ"כ בערוך לנר שם שהתוס' בסנהדרין חולקים ע"ז, וכן בשדי חמד (פאת השדה מערכת א' סי' א' אות ב' בד"ה וראיתי) עיי"ש, ולפי"ז שבתוס' עצמם יש דעות בזה, במילא י"ל גם לפי ביאור של הגרי"ע, דפליגי בזה גופא אם אמרינן דלפני מ"ת הי' בהם ישראליות או לא, ועפ"ז י"ל שהן הן ב' השיטות ברש"י בזה כפי שנת' בהשיחה.
וראה בשיחת ש"פ פ' חיי שרה תשנ"ב בנוגע לאליעזר שהי' שלוחו של יצחק לקדש את רבקה, וכתב שם בהערה 21 דאף דענין שליחות שייך רק בישראל, דמה אתם בני ברית אך שלוחכם בני ברית, י"ל שקודם מ"ת הי' שייך שליחות גם באוה"ע וע"י אוה"ע וכו' עיי"ש, היינו דלפני מ"ת גם ב"נ הי' יכול להיות שליח עבור יצחק אף שהי' ישראל.
ויש לבאר זה עפ"י הנ"ל, דבלקו"ש חל"ג פ' קרח (ב) סעי' ב' ביאר דבשליחות צריך להיות השליח בערך להמשלח, ומבאר שם דלכן אין שליחות לנכרי דאי אפשר לנכרי להיות "כמותו" דהמשלח הישראל וכו' עיי"ש, ולפי הנ"ל י"ל דזהו רק אחר מ"ת אבל לפני מ"ת שגם בהם הי' קצת ישראליות כנ"ל, שפיר היו יכולים להיות "כמותו" ולהיות שלוחים אפילו לישראל.
ולפי זה יש לחזור ולתרץ קושיא הנ"ל, דמה הי' טענתם של אוה"ע הרי בלאו הכי היו מצווים על הז' מצוות מקודם? די"ל שהם חשבו שרק עכשיו לפני מ"ת הם מחוייבים בז' מצוות מצד הישראליות הנמצא בהם, אבל לאחר שישראל יקבלו את התורה ויהי' בחירה בעם ישראל הרי עי"ז יפקע הישראליות שלהם ולא יתחייבו כלל, ולכן לא רצו לקבל התורה.
[1]) דבריו אינם מובנים שהרי כתב בהדיא " אלא הותרו להם".
[2] ) אבל בכלי חמדה (פ' וארא דף עו,א) ביאר טעמם של התוס' באופן אחר מהגר"י ענגל, וזהו עפ"י המבואר ביבמות סג,א, דמי שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקבה בראם וגו', דנראה מזה דשם אדם הוא רק בהצטרפות איש ואשה, וזה שייך רק בישראל דליכא מתיר אלא מיתה וגירושין והאשה אינה יכולה לגרש את בעלה לכן ה"ז חיבור ונקרא אדם, משא"כ בב"נ שמגרשים זה את זה ומתי שירצו יכולים להפרד זה מזה, אין זה חיבור אמיתי ולכן אין עכו"ם קרויים אדם, וזהו רק אחר מ"ת שניטל מהן מצות פו"ר ואין להם מצוה באישות כלל והוה רק כקנין בעלמא שלכן יכול מי שירצה לבטל הקנין כנ"ל, ולכן אינם נקראים אדם, אבל לפני מ"ת שהיו מצווין על פו"ר דתחילת הבריאה הי' להעמיד תולדות כו' בודאי לא הי' אז מהני גירושין ולא מיתה להסיר הקשר כדכתיב ודבק באשתו וגו' והי' חיבורן חיבור, לכן לפני מ"ת גם ב"נ נקראים אדם עיי"ש בארוכה ושביאר בזה שיטת הרמב"ם וכו'.
דלפי טעם זה אין שום הכרח לומר שלפני מ"ת הי' הישראליות מתפשטת גם בב"נ דלכן נקראים אדם וכו' אלא הוא מטעם אחר, ובזה גופא יש לתלות ב' השיטות בב' פירושי רש"י, דביאור הגר"י ענגל מתאים לפירוש הב' וביאור הכל"ח לפירוש הא'.
[3]) ואף שבחמרא וחיי שם כתב שזהו ט"ס דכוונת התוס' למ"ש בנינוה האדם והבהמה אל ירעו, כי ממצרים ליכא ראי' כיון דשם הי' קודם מ"ת עיי"ש, לכאורה קשה לומר כן, דהרי בפשטות ראייתם הוא דלמה לא מקשים ביבמות מתורה ולא רק נביאים וא"כ איך אפ"ל דכוונתם לנינוה? וכן מ"ש אח"כ דכוונת התוס' ל"מדין" דכתיב מן האדם מן הבקר וגו' שהי' לאחר מ"ת, לכאורה קשה לשנות הגירסא בתוס' שכתבו "במצרים".
[
