הנני נותן לו את בריתי שלום. ובמד' בדין שיטול שכרו. כברו דברנו במ"א כי ענין הכהונה שניתנה לאהרן הכהן הוא מתנה מאת ה' אשר ע"י פעילת האדם בעצמו אי אפשר לבוא לזה כמ"ש לא יקרב איש זר כו'. והנה פנחס זכה לכהונה עפ"י מעשיו אמת שעפ"י מעשיו זכה למתנה כמ"ש הנני נותן אעפ"כ בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. שאם שהי' ע"י מעשיו עכ"ז הי' משותף בו כח האב אשר אעפ"י שלא נמשח אז מ"מ ע"י הכהונה של אבותיו זכה למתנה זו ע"י מעשה הקנאה. והענין הוא כי השלימות הוא בא בכח עליון כמ"ש לאל גומר עלי. ולא עליך המלאכה לגמור רק השי"ת שנקרא מלך שהשלום שלו הוא המשלים גמר כל דבר. והכהן הוא השלום אשר על ידו יכולין כל הברואים לעלות דצח"ם. כידוע מענין הקרבנות והקטורת. ואיתא על ירושלים מקודם נק' שלם ובא אברהם אע"ה וקראו יראה. היום בהר ה' יראה. ובא הקב"ה וצירף ב' השמות ירושלים. והענין כנ"ל כי קודם אבותינו נהג הבורא ית' העולם רק בחסדו ית' כמ"ש חז"ל כ"ו כל"ח על כ"ו דורות בלי תורה שנהגם הבורא ית' בחסדו. אח"כ בא אברהם ועשה הכנה שיוכל האדם למצוא השלימות ע"י הכנת היראה ושניהם היו צריכין כי ע"י שהקדים הבורא ית' הנהגה בחסדו ית' הוכן העולם להיות יכולת אח"כ לאדם לזכות ע"י מעשיו לעורר ולמצוא עזר השי"ת וכן הוא בכל דבר בפרט שמקודם ניתן לאדם דרך בחסד השי"ת. אח"כ צריכין ללמוד מזה איך להנהיג את עצמו אח"כ לזכות לסיוע עליון עפ"י מעשיו ומ"מ הכל מהשי"ת וזהו ענין אני ראשון ואני אחרון:
[שפ"א תרל"ח]
